מתני' מצות חליצה בג' דיינין ואפי' בג' הדיוטות. שאינן מסנהדרין ובבבלי מפרש הא דקרי להו דיינין שצריך שיודעין להקרות הפסוקים כעין דייני':

במנעל. של עור רך חליצתה כשירה אבל לכתחילה לא כדאמר התם טעמא גזירה שמא יחלוץ במנעל מרופט שנקרע מלמעלה דאפילו כי קרוע מייתב אכרעי' הואיל והוא רך ואנן מידי דמגין בעינן והא ליכא אבל סנדל שהוא של עור קשה וכי קרוע לא מייתב אכרעיה ליכא למיגזר שמא יחלוץ בסנדל הקרוע הלכך עיקר חליצה בסנדל היא:

באמפולייא. כמין בתי רגלים של בגד:

חליצתו פסולה. דמידי דמגין בעינן דכתיב הכא נעלו וכתיב התם ואנעלך תחש והוא עור:

שיש לו עקב. עור של סנדל המכסה את גובה הרגל שכנגד שוקיו מאחוריו:

מן הארכובה ולמעלה. שהיו רצועות המנעל קשורות למעלה מן הארכובה חליצתה פסולה דכתיב מעל רגלו ולא מעל דמעל:

גמ' כתיב זקנים. ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים:

ואת אמר הדיוטות. בתמיה:

ומשני מצוה. לכתחילה בזקנים קאמר קרא:

ומנין אפי' הדיוטות. אם לא ימצא זקנים:

ת"ל חלוץ הנעל מ"מ. אריש' דקרא דכתיב ונקרא שמו בישראל ישראל כל דהו. וכן דריש בבבלי ריש פירקין לר' יודה:

ואית תנא תני חליצה בגרים פסולה. וכשיטת הבבלי דליכא שם למ"ד דכשירה:

כמ"ד בישראל לרבות. דאיהו דריש האי בישראל לרבית הגרים אתא כדדרשינן בעלמא לרבות וכדלקמן:

פרט לגרים. וכדדריש התם ואפילו אמו מישראל עד שיהא אביו ואמו מישראל:

ופריך להאי מ"ד דלמעט אתא הכא אמר. בישראל פרט לגרים:

והכא. בסוכה דכתיב האזרח בישראל ודרשינן לרבית את הגרים וכדאמרינן בבבלי סוכה דף כ"ח דקרא לרבות גרים הוא דאתא:

ומשני תמן. תרי מיעוטי כתיבי האזרח פרט לגרים וכן בישראל ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות:

ברם הכא. חדא בישראל כתיבא ודרשינן למעט הגרים. וצ"ל להאי מ"ד דלרבות הוא דס"ל כדדריש התם האזרח להוציא את הנשים ודרשינן מחד בישראל לרבו' הגרים וה"נ כן:

אית תניי תני כו'. פלוגתא היא לקמן במתני':

כמ"ד חליצה בגרים פסולה. דמדפסיל בגרים ש"מ ב"ד מעליא בעינן ואין ב"ד פחות מג':

ודחי הש"ס דלא היא דאפי' למ"ד חליצה בגרים כשרה מודה בשנים דפסול שהרי מצינו בדיני ממונות דכשרה בגרים אפילו לישראל ואפ"ה בשנים פסולה כדתנן דיני ממונות בשלשה והה"ד בחליצה:

אית כו'. כדלעיל:

ופסולין בלילה. לתחילת דין:

יודעים לקרות. להקרות להיבם ויבמה הפסוקים לא חפצתי לקחתה וגו' בלשון הקודש:

ה"ג מ"ד אפי' אין הדיינים יודעים לקרות עד שלא סמכוהו למקרא ומ"ד והן. דדוקא שיהו כו' משסמכוהו למקרא:

משסמכוהו למקרא. משמצאו רמז וסמך לזה מן המקרא דצריך להקרותם ולא שיאמרו מעצמן דכתיב וענתה ואמרה אין לשון עונה אלא אם הוא מפי אחר שמקרא אותו והוא עונה אחריו:

ולא עבדין כן. לא נהגו כן אלא אפי' מפי אחר. ובבבלי משמע דדוקא הדיינים מקרין אותו:

למי נצרכה. לומר דכשירה בדיעבד:

לר"מ דאמר אין חולצין במנעל. לכתחלה וקמ"ל דמודה דבדיעבד כשרה:

בקי לך. כלום אתה מכיר לו:

וכי יש סנדל במקומינו. דלא שכיח ובמנעל היה חולץ. ובבבלי שם בנוסחא אחרת וגריס שם אמר לו וכי חולצין במנעל ועל זה השיבו שם מה ראה ר"מ לומר במנעל חליצתה כשירה דאף בדיעבד פסולה לר' יוסי. והכא מפרשינן לגי' דהאי ש"ס כן מה ראה ר"מ לומר אין חולצין במנעל. כלו' דאפי' אין שם סנדל אין חולצין לכתחילה לר"מ דאפילו על ידי הדחק אין חולצין במנעל שהרי אמר לו וכי יש סנדל במקומינו ואעפ"כ השיבו לו ממנה לדברי ר' מאיר. כן פי' הרמב"ן ז"ל דלא כמי שפי' שם בענין אחר:

אם יבא אליהו ויאמר שחולצין במנעל כו' ור"ז אמר בשם רב אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין כו'. וכן פליגי התם רבה ורב יוסף אליבא דרב ואמרינן שם מנעל לכתחילה איכא בינייהו דללישנא קמא עד דלא אתי אליהו ויאמר חולצין אין חולצין לכתחיל' וללישנא בתרא כל כמה דלא אמר אליהו אין חולצין חלצינן לכתחילה כן פי' רש"י ז"ל. ומשמע מהסוגיא דהלכה כלישנא בתרא דהא מתרץ לה התם הא דקתני במתני' לישנא דדיעבד משום סיפא דבאמפילייא פסולה אפי' בדיעבד וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' יבום דחולצין במנעל לכתחילה:

ר"ז מחוי לר' בא בר יצחק כפף. שהראה לו צורת הסנדל שצריך להיות כפוף:

אמר ליה ועבדין כן. כלומר שר' בא הראה לו עוד בענין אחר ושאלו אם מותר לעשות כן:

א"ל ועבדין. שעושין כן:

הא רבן כפף. הרי רבי הורה לי מתחילה שצריך להיות כפוף והוא סבר דלאו דוקא אלא שבתחילה צריך להיות כפוף ליישבו היטב על הרגל:

ר"ז מחוי כו'. בקשירת המנעל:

קושרו. קשר גמור:

כדי שיכול להלוך בו מאיליו. שלא ישמט מעל רגלו:

כיצד הוא עושה. לא גרסינן אלא דר"ח פליג דלא צריך לקושרו בקשר גמור אלא בעניבה סגי כדי שיכולה להתיר כו' ואפשר דלפי גי' הספר ה"ק כיצד היא עושה אחר זה עונבו. שצריך להיות עניבה ע"ג קשר וכ"כ בהגמי"י בשם סמ"ג ומביאו בש"ע בפי' סדר חליצה:

כיצד הוא עושה. אחר כך:

מתרתן בימין. היבמה ותופסת הרגל בשמאל שצריך התרה וחליצה להיות בלי סיוע יד השמאל אלא הכל בימין. וכן הביאו התוס' שם ד"ה ואע"ג שצריך שתתירנו בידה הימנית וכ"כ הרא"ש ז"ל דאף דבגמ' דידן לא אשכחן שהצריכו ימין אלא ברגל וכן הרמב"ם ז"ל לא הזכיר יד ימין לענין חליצה מ"מ נהוג עלמא כההיא דהכא וכן פסק הטור סי' קס"ט:

רב אמר עיקר חליצה התרת הרצועה. וקס"ד דסבר דאין מעכב אלא התרת הרציעה ומידי אחרינא לא:

ופריך לא כן כו' דברי חכמים. לדברי חכמים לקמן הל' ג' גבי פלוגתא דר"א ור"ע וקאמר שם רב דלדברי חכמים חליצה ורקיקה מעכבין:

ומשני אע"ג דרב אמר עד שתחלוץ ותרוק מודה כו'. כלומר דתרווייהו בעינן וה"ק אעפ"י שרקקה עיקר חליצה צריך נמי התרת הרצועות ואגב נמי קמ"ל בזה דכסדרן לא מעכב וכדאמרי' בבבלי שם דהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי והיינו דקאמר עיקר חליצה כו' לומר דכשהתירה ואפי' אחר הרקיקה הויא עיקר חליצה. א"נ דבחליצה גופה קאמ' דעיקר הויא התרת הרצועות ואעפ"י שלא שלפה מעל רגלו קיימה עיקר החליצה ולעולם צריכה נמי שתרוק דתרווייהו בעינן אליבא דרב:

עיקר חזקה. חזקת ג' שנים בשדה:

הכנסת פירות. שצריך שיראו אותו מכניס פירותיה לביתו. וגרסינן לה לקמן פרק חזקת הבתים הלכה ג' ואגב דאיירי במילתי' דרב ודמיא לההיא דלעיל מייתי לה הכא:

לא כן אמר רב והן. ודוקא שראוהו מנכש ומעדר בשדה זו דאז הוי חזקה:

אע"ג כו'. כדלעיל דתרווייהו בעינן קאמר ואפילו ראוהו מנכש ומעדר אינו כלום עד שיכניס הפירות וכן פסק הטור ח"מ סי' קמ"א:

חלץ הוא. שמט המנעל מן הרגל:

והתירה היא גרסינן. שהתירה הרצועות:

חליצתה פסולה. עד שתתיר היא ותשמיט היא וכדאמר נמי בבלי שם:

אם רצה להחזיר. כדמפרש ואזיל:

ובעי למה פסולה אי טעמא משום שאין שתיהן בה. שלא עשתה היא שתיהן או דטעמא שאינן על סדר חליצה דבעינן התרת הרצועות מקודם ונ"מ דאפילו תתיר הרצועות לאחר מכאן אינו כלום כדמסיק מה נפק כו':

הרי לית טעמא דלא כו'. מדקאמר אם רצה להחזיר לא יחזיר דמשמע דאסיפא קאי חלצה היא והתיר הוא ואינו מועיל שתחזיר הרצועות ותתיר היא והרי שתיהן בה ש"מ דאין הטעם אלא משום שאינן על הסדר דאלו ברישא למה לא יועיל חזרה כשישים המנעל על רגלו ותשמיט היא דהא התירה הרצועות מקודם והרי שתיהן בה ועל הסדר הן. א"נ הא דקאמר אם רצה להחזיר כו' לומר שאין החליצה כלום ולא נפסלה לאחין וכדמפרשינן לקמן והכא לא קאמר אלא מדאמרינן דאפילו חזרה והתירה אח"כ לא הויא חליצה ש"מ דטעמא מפני שאינן על הסדר הוא:

יש מהן שאמרו כו'. דיש חליצה פסולה דיכול לחזור ולחלוץ חליצה כשירה וכלומר דפסולה ופוסלת על האחין היא ואם רצה להחזיר ולהתירה יחזיר ויחלוץ חליצה כשירה:

ויש מהן שאמרו חליצה פסולה ואם רצה להחזיר לא יחזיר. כלומר דיש מהן דחליצה לאו חליצה כלל ולא פסלה על האחין דאפילו מתייבמת היא והאי לא יחזיר כמו אין צריך להחזיר. וזהו לפי כללא דנקטינן דכל מקום שאמרו אינה חליצה לא נפסלת על האחין ולא מן הכהונה וכל מקום שאמרו חליצה פסולה נפסלת וצריך לחלוץ לה חליצה כשירה וכן אמר בבבלי פרק כל הגט וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות חליצה:

ומפרש באמפילייא וכן החולצת לקטן כו' לא יחזיר. דלאו חליצה היא כלל ומותרת להתייבם וכ"כ הרא"ש ז"ל לקמן גבי והחולצת לקטן:

באמפילייא של בגד. דעור בעינן מידי דמגין. וכן מחלק רבא בבבלי שם:

במנעל באמפילייא. שחלצה בשתיהן זה ע"ג זה:

באמפילייא של בגד ומנעל של עור. והאמפילייא בתוך המנעל דכיון דשל בגד אין ראוי לחליצה בטלה לגבי המנעל וקרינא ביה מעל רגלו:

כשהיתה אמפילייא של עור ומנעל של עור. דכיון דתרוייהו של עור וראוין לחליצה הן הוי כמנעל דמנעל ולא מעל רגלו ולפיכך חליצתה פסולה:

יוצאין באמפילייא ביום הכיפורים. דלא הוי מנעל:

קנסורס. שם צורת סנדל ידוע:

אילן דידן. כעין סנדל שלנו:

שורציפא דשנצוי. סנדל שיש לו שנצית ונוח לחלצו:

לא הוה לבן רב עליהן. לא מלאנו לבנו לעשות כן. וכדאמר בבלי שם דלא הואי חליצנא אלא בסנדלא דטעייא דמיהדק טפי:

חלץ בלילה כו'. כולן במעשה אחד:

שעם. גמי קשה ומגין הוא:

ור' זריקה אמר דגם זה היה שלא רקקה. והכשיר:

מאן יעבד דא. להתיר כולן:

אלא אחוי כו'. דרב גוברי' ובבבלי ק"ד גריס במוק וביחידי ובלילה וכדמסיק שם דכולהו יחידאה קתני להו:

כיני מתני'. הא דקתני מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה כן אנו מפרשים בקושר הרצועות מן הארכובה למטה כשרה ולמעלן פסולה וכדפרישית במתני' ולא בנקטעה רגלו למטה מארכובה מיירי דקוטע לא חליץ כלל וכן פירשו בתוס' דף ק"ג ד"ה מאן דמסגי וכן דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל:

ותני עלה. שיעור קידוש ביד עד הפרק:

סובך. פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה סוף פ' הזרוע שכבת הרגל ר"ל ענפי המיתרים והם הקורסלים אלמא דלא מיקרי רגל למעלה מקורסלים:

והכא את אמר הכין. בתמיה דעד ארכובה והוא השוק מיקרי רגל:

שנייא הכא דכתיב מעל רגלו. משמע מדבר שהוא על רגלו מדלא כתיב מרגלו:

היוצאת מבין רגלי'. אלמא דירכים נמי מיקרו רגל:

ומשני וכי מבין רגליה אלא נראית כמבין רגליה. כעין שאמרו בכיור:

דתנינן תמן. פ"ג דמדות:

וכי מבין כו'. דמשוך כלפי דרום כו':

אלא נראה. שהיה מכוון כבין האולם ולמזבח. ובבבלי שם משני על הא דקאמר בהני רגליה דלישנא מעליא היא:

מתני' חלצה בסנדל שאינו שלו. כדיליף בגמ' חלוץ הנעל מכל מקום:

בסנדל של עץ. בגמ' פליגי בה:

חלצה בגדול. סנדל שגדול ממדת רגלו אבל יכול להלך בו:

בקטן. ממדת רגלו אבל חופה הוא את רוב הרגל כשרה:

בלילה. בגמ' מפרש פלוגתייהו:

ור"א פוסל. והלכה כר"א דחליצה בלילה פסולה ואין הלכה כמותו במה דמכשיר חליצה בשמאל:

מתני' חלצה ורקקה אבל לא קראה חליצתה כשירה. דכי כתב רחמנא ככה דמשמע עיכובא אמעשה הוא דכתיב וקריאה דיבורא בעלמא הוא:

ככה יעשה. ורקיקה מעשה היא:

מעשה באיש. חליצה שהאשה עושה מעשה בגופו של איש לאפוקי רקיקה דלאו מעשה בגופו של איש הוא:

גמ' שופר של עכומ"ז. שנשתמשו בו לעכומ"ז. וגרסינן לה לעיל פ' לולב הגזול:

כשר. וכן תני ר' חייא דכשר:

לכם משלכם. ואיסורי הנאה לאו משלכם הוא:

יהיה לכם. ויהיה ריבויא הוא דמ"מ:

א"ר לעזר. טעם אחר דבלולב בגופו הוא יוצא ושייך בו איסור הנאה:

ברם הכא. בשופר בקול הוא יוצא:

ויש קול אסור בהנאה. בתמיה דלא שייך איסור הנאה בקול:

הכל מודים בסנדל. של חליצה של עיר הנדחת דכשר דמרבינן מחלוץ הנעל:

ור' מנא פליג דלאו הכל מודים בה אלא כמה דאת אמר תמן כו'. כלומר למ"ד דס"ל בשופר כשר דמרבינן מיהיה וכן הכא ס"ל דחלוץ הנעל ריבויא הוא אבל למ"ד דפסול דיהיה לאו ריבויא הוא ס"ל דהכא נמי לאו ריבויא הוא. ובבבלי בר"ה מסיק דכולן של עכומ"ז יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו ושל עיר הנדחת פסול דכתותי מיכתת שיעורא הוא הואיל ולשרפה עומד וכן הכא בפירקין דף ק"ד בסנדל של חליצה של עיר הנדחת פסול:

גמ' שמואל כו' ואתיא כר' ליעזר. כלומר דשמואל מפרש דלר"א רקיקה הוא דמעכבא נמי סבירא ליה אבל ברישא אם לא קראה רבי אלעזר נמי מודי דכשרה דקריי' לא מעכבא:

סנדל של עץ כו' והן. ודוקא שיהיו חובטין. גביו שהן חובטין ע"ג הרגל:

של עץ. אבל השאר של עור:

והן שיהיו מעמידין של עץ. תחתיתו של סנדל שהן מעמידיו אבל גביו צריך שיהיה של עור וכדמוקי בבבלי במחופה עור:

תמן. בבבל אומרים בשם רב:

תרסיותיו. מקום קביעות הרצועות:

מתניתא. תוספתא דכלים מסייע לר"י דאפי' כולו עץ כשר:

ורבי הילא כו'. פליג דקאמר בשם ר"א דקריי' נמי מעכבא ורישא דמתני' לאו ר"א היא:

סנדל שנפסקו אזניו. ברייתא בבבלי פ' ואלו קשרים דף קי"ב וגרסי' נמי להאי סוגיא הכא פ' במה אשה:

אחת מכפיו. שניטל כל הכף שלו וזהו מה שתחת פרסות הרגל זול"א בלע"ז:

טהור. דתו לא מתקני ליה וא"נ מתקני ליה חידוש הוא והשתא מיהא בטל ליה:

טמא. לא פרחה טומאתו מעליו דאכתי מנא הוא ואפילו נפסקה החיצונה דאי בעי מפיך ליה מימין לשמאל ונמצאת חיצונה נעשית פנימית:

הלכה כר' יודה לענין שבת. כדלקמן דחלוקין נמי בשבת ואם נפסקה החיצונה אסור לצאת בו ברה"ר:

הוה ליה עובדא. שנפסקה לו החיצונה:

והורי ליה כרבנן. דמנא הוא ומותר לצאת בו בשבת:

ושמע מימר הל' כר' יודה גרסי'. בתמיה הלא שמע לרב דאמר לעיל הל' כר"י לענין שבת ואמאי הורה לו כרבנן:

אם כדברי שהוא מטמא כו'. דכחלוקין לענין טומאה כך לענין שבת:

ולא אפיק גבי' כלום. שלא הוציא ממנו דבר ברור לומר הלכה כדברי מי:

אבל מטייל הוא. אם נפסקה לו ברה"ר או בכרמלית מטייל בו משום דלא מינטר ליה:

עד שמגיע לפתח חצירו. דאז צריך להניחו שם דמינטר ליה ואסור ליתן בידו להצניעו וכדלקמן:

באיסרטן. ברה"ר:

אפיק סנדלא. נפסקה סנדל שלו ולא הרגיש כלום:

מן דמטון פילי. כשהגיעו לשער חצרו:

ההן פתח חצרך. זה פתח חצר שלך וצריך אתה להניחו כאן וכלומר דמתחילה לא רצה להגיד לו שנפסקה סנדלו שמותר לטייל בו עד פתח החצר:

כרך סבנה. סיב של דקל היה כורך על הסנדל כשנפסק בהילוכו:

אגוד מלבניקי. אגודה של גמי לח. הערוך:

מן המוכן הוא. הואיל וחזי למאכל בהמה מותר לטלטלו לכרוך בו וכעין דאמר בבבלי שם ר' ירמיה הוי קאזיל בתריה דר' אבהו בכרמלית איפסיק רצועה דסנדלי' א"ל מאי נעביד א"ל שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכרוך עילוי' וכן שמעינן משם דבחצר אסור לטייל בו גבי אביי דהוי קאי קמי דרב יוסף איפסיק רצועה דסנדליה אמר מאי אעביד וא"ל שבקי' ומ"ש מדר' ירמיה התם לא מינטר הכא מינטר:

טלקיה. השליכו וישליכה אל ארץ אחרת ת"י וטלקינון לארע אוחרן:

לחנותא דחליטר'. חנות שמוכרין בו מיני חליטין ורקיקין הערוך. ורבים מצוין שם וככרמלית היא דאע"ג דחנות בעלמא רה"י היא הכא הואיל ושכיחי בה רבים דמיא לבקעה בימות החמה דהויא נמי כרמלית משום דשכיחי בה רבים וראיה לזה מדאמרי' בהאי תלמודא בריש שבת איזו היא כרמלית ר' יסא בשם ר' יוחנן כגון חנותי' דבר יוסטיני אלמא דזמנין משכחת לה לחנות לדונה ככרמלית והתם נמי משום דשכיחי שם רבים:

ויקר אף ציבחר הוה. כלו' דאשמעינן הכא חשיבותן דהני אמוראי ר' יונה ור' לעזר דאע"ג דמדינא מותר לטייל בו עד פתח החצר א"נ ע"י כריכת גמי לח כדלעיל מ"מ הן החמירו על עצמן ור' יונה נהג כשנפסק' לו סנדלו השליכו מעליו לכרמלית ואע"ג דעדיין לא מינטר ליה שפיר דשכיחי בה רבים מ"מ לא רצה לטייל בו משם לפתח חצירו כיון דמינטר ליה קצת והיינו דקאמר ויקר אף ציבחר הוה כלומר דחשיבות הוא ואעפ"י שלא היה אלא חשיבות מעט נגד חשיבות דר' לעזר לקמיה מ"מ חשיבות וחומרא יתירא היא:

סדרה יקר של ר' לעזר מסלק לה. כלומר אבל סדר ומנהג חשיבות של ר' לעזר היה שהיה מסלק ממנו לגמרי במקום שנפסקה ולא רצה לטייל בו כלל משום חומרא ואזהרה יתירא ביותר:

דדין הות פירושא דהאי מלתא:

מהו להחליף. אם נפסקה החיצונה אם מותר להחליף של שמאל בימין ולצאת בו בשבת ואליבא דר' יודה קא מיבעיא ליה דאמר אם נפסקה החיצונה תו לא הוי מנא ואם מחליף לה מי נימא דאכתי חזיא ליה:

אפי' כך אמר ליה פוק חמי כו'. אפ"ה אמר לי' צא וראה אם יש עוד איזה זקן וחכם אחד שיורה כן ואז תוכל לסמוך להלכה למעשה:

מתני' אמרה שהוא מין מלבוש. ממשנתינו שמעינן דחזי להפוכי ומין מלבוש הוא דקתני בשל שמאל בימין חליצתה כשירה והואיל בעלמא סנדל הוא משום דחזי להפוכי הכא נמי חזי להפוכי:

הדא דתימר לרוחב. הא דאמרינן לעיל או שפירש רוב כפיו טמא דעדיין מנא הויא דוקא שנפרש לרוחב דמתיישב עדיין על הרגל אבל אם פירש לאורך צריך שיהא בצד השלם שלא נפרש שיעור כדי שיהא חופה את רוב הרגל:

ומה טעמא דר' ליעזר. במתני' דפוסל חליצה בלילה דכתיב לעיני הזקנים פרט בלילה:

מחלפא שיטתיה דר' ליעזר דתמן. במצורע הוא אמר הימנית מעכבת כדתנן פי"ד דנגעים אין לו בהן יד בהן רגל אזן הימנית אין לו טהרה עולמית ר"א אומר נותן על מקומן ר"ש אומר אם נתן על של שמאל יצא דע"כ לא מכשר ר"א אלא על מקומן דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב ועכ"פ פליג על דר"ש דלא יצא אם נתן על של שמאל והכא הוא מכשיר בחליצה בשמאל. וקאמר ר' יוסי. דמאי קושיא דהתם כתיב הימנית והכא לא כתיבא רגל הימנית:

אזנו אזנו. דילפינן ג"ש לרציעה שהיא באזן הימנית מאזנו דמצורע:

ואמר רגלו רגלו. כלומר דפריך דנימר נמי ג"ש רגלו דחליצה מרגלו דמצורע:

מאן דאית ליה כו'. כלומר דאפילו מאן דיליף ג"ש אזנו אזנו אפילו הכי לא יליף רגלו רגלו וטעמא כדאמר בבבלי פירקין שם דאזן אזן מופנה רגל רגל לא מופנה:

והא תני. ברייתא בשם ר' ליעזר דאית ליה ג"ש רגלו רגלו ופוסל בשמאל:

ומשני הוי. ע"כ ש"מ דתרין תנאין אליבא דר"א:

מאן דאית ליה כו'. כלומר דלהאי מאן דאמר ס"ל דילפינן לתרווייהו והאי מ"ד סבירא ליה דלא ילפינן כלום לא אזן אזן ולא רגל רגל ולא סבירא להו להני תנאי לחלק בין מופנה ללא מופנה אליבא דר"א אלא דמר יליף ג"ש ממצורע ומר לא יליף ליה:

והדא מתניתא. משנתינו דמכשיר בשמאל סבירא ליה כמאן דאמר דלא יליף ממצורע:

עוד היא דר"א. זו דברי ר"א דקריי' מעכבא:

דברי חכמים. אבל דברי חכמים כדאמר רבי בא כו' דחליצה ורקיקה מעכבין אבל לא קריאה ומסקנת דברי רבי הילא היא. אבל בבבלי מסיק כרבי עקיבה דרקיקה נמי לא מעכבא:

הקדימה רקיקה לחליצה. מהו:

כמי שהן על הסדר. דכסדרן לא מעכבא וכן אמר בבבלי דף ק"ה:

קידש. ועוד שאלו ר' בא לר' אימי אם קידש מי חטאת בגופו של סופין. ספוג מהו שיהו כשרים דבפ"ו דפרה תנן המקדש בשוקת והיה בו ספוג המים שבתוך הספוג פסולין דלאו כלי הוא ואנן מים חיים אל כלי בעינן והיינו דבעא מיני' הכא אם קידש בגופו של ספוג אם המים מקודשין:

א"ל בתניין שבו קידש. כלומר במים השניים שבשוקת יקדש ולא בשל ספוג כדאמרי' שם כיצד יעשה יזלף עד שמגיע לספוג. ולבי מגמגם בה דמאי בעי מיניה הא מתני' היא לכך נראה דגרסינן קידש בנופו של סופין ולענין קידושי אשה מיירי וסופין הן תאנים שאינן מבושלין כל צרכן כמו סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים. ובעי אם קידש בנוף ובו סופי תאנים אם אמרינן דדעתו אתאנים ולא הוי קידושין דאינן ראוין לכלום או דדעתי' אנופו ואם יש בו שוה פרוטה מקודשת וא"ל בתניין. כמו בתאנים דדעתיה אתאנים שבו לקדשה וצריך שיהא בהן שוה פרוטה. תניין כמו תינין:

מהו לפתוח. ועוד שאלו אם מותר לפתוח חלון המצרית והוא חלון קטן שעשוי להביט דרך שם לשמור פרדיסו וגנתו כדתנן פרק חזקת הבתים איזו חלון המצרית כל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה ואם אותו החלון מותר לפתוח לחצר השותפין למעלה מד' אמות דהואיל דלאו קביעותא הוא לא חיישינן ולא הוי בכלל הא דתנן שם לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין:

כן אנן אמרין לסתום אוירה בעלמא באפוי. בתמיה אם אנו נאמר דיכול למחות בידו ולסתום אויר העולה בפניו דאפי' חלון המצרית לא יוכל לפתוח למעלה מד' אמות דודאי בזה אין יכול למחות בידו:

אמר ר' נסא. דהוא נמי סבר הכי אלא דאמרה בדרך אחר וג"כ בלשון בתמיה אם כן אומרים:

מאן דבעי למיעבד ביתא כמין שובך. כלומר בחורים קטנים שאינן עשוים אלא כחורי שובך לא ישמעון לו בתמיה דמה היזק יש לזה האחר. ובבבלי פרק חזקת דף נ"ט איפליגו ר"י ורבי אילעאי אם יכול למחות למעלה מד' אמות ולפי' הרשב"ם שם דבחלון צורית מיירי לא פליגא אדהכא אבל לפי' ר"ת שם דבחלון המצרית קאמר צ"ל דאתייא האי דהכא דלא כרבי אילעאי דאמר שם דיכול למחות:

מתני' החרש שנחלץ. חליצתו פסולה שאינו פוטרה במקום שיש אח אחר כשר:

והחרשת שחלצה. פסולה שהיא עצמה אינה נפטרה בחליצתה ואין לה תקנה אלא ביבום ואם רצה אח"כ להוציא מוציא בגט:

והחולצה לקטן. בגמ' מוקי לה כר"מ:

קטנה כו' ואם לא חלצה חליצתה כשרה. ובנוסחת הבבלי גריס חליצתה פסולה דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש וכתבו התוס' דף ק"ה ד"ה קטנה דהאי תלמודא סובר דהא דמקיש רבי מאיר אשה לאיש היינו מדרבנן אבל לחכמים והיינו ר' יוסי שם חולצת לכתחילה:

גמ' אמר ר' יוחנן כו'. טעמא דמתני' מפרש דחליצת חרש פסולה שאינן יכולין לומר ואמר ואמרה דקסבר שומע ואינו מדבר נמי בכלל חרש כדלקמן והואיל ואינן בני קריי' ועמד ואמר לא חפצתי וגו' וענתה ואמרה וגו':

וקריי' מעכבת. בתמיה הא תנן לעיל דאין קריי' מעכבת:

ומשני ר' שמואל הראוי לקריי' כו'. וכר' זירא דאמר הראוי לבילה כו' וכדמפרק בבבלי שם:

תמן תנינן. ריש חגיגה:

עד כדון במדבר ואינו שומע. דנפקא מלמען ישמעון שומע ואינו מדבר מנלן דהא יכול הוא ללמוד כדאמר שם:

וקאמר ר' הילא דלמען ילמדון כתיב. קרי ביה למען ילמידון לאחרים:

הדא אמרה. זאת אומרת ממתני' דכללי דרבי דהוא כייל במשנה לאו דוקא הן כדמסיק:

דתני תמן. ריש תרומות חרש המדבר כו' לא יתרום דצריך להשמיע לאזניו כשיברך:

וסברנן מימר כו'. כלומר דש"מ דתרווייהו בכלל חרש הן דהתם קרי למדבר ואינו שומע חרש והכא תנינן חרש שנחלץ ואמר ר' יוחנן עלה דטעמא שאינן יכולין לומר ואמר ואמרה דאלמא דשומע ואינו מדבר נמי חרש מיקרי:

ותנינן. ושם בתרומות קאמר דחרש שדברו כו' והרי מהכא שמעינן דאינו מדבר נמי בכלל חרש ובחגיגה נמי חד מינייהו חרש קרי ליה:

הדא מסייע כו'. דהאי כללא לאו דוקא. וכן איתא להא בתרומות שם:

מה בין קטן ובין קטנה. דבקטנה חליצתה כשירה בדיעבד:

איש כתוב בפרשה. דדוקא ביה אימעוט קטן אבל ביבמה כתיב ונגשה יבמתו מכל מקום ואפילו קטנה בדיעבד אלא דלכתחילה מקשינן אשה לאיש ומדרבנן כדפרישית במתני':

אמר לה סתם. ולא בשם רבי יונה:

דרבי מאיר היא. מתני' דאין קטנה חולצת לכתחילה אבל לחכמים ואפילו לכתחילה חולצת וכדפרישית במתני' לפי הגי' דהכא:

מתני' חלצה בשנים. כשירים או בשלשה והיה אחד מהן קרוב או פסול ולא נשתיירו אלא שנים כשרים חליצתה פסולה:

מכשירין. ובבבלי קאמר דאין הלכה כאותו הזוג:

בבית האסורי'. מפ' בגמ':

גמ' בבית האסורים היה מעשה. של חליצה וכן נמי לבית האסורים שהיה ר"ע חבוש בא המעשה לפניו כדלקמן. וכן אמר בבבלי שם:

עבד גרמי' רוכל. עשה עצמו כרוכל המחזיר בעיירות עם סחורה שלא ירגישו והי' מכריז כו' ובתוך דבריו שאל חלצה בינו לבינה מהו:

אודיק. הציץ ר"ע מן חלון של בית האסורים והשיבו גם כן ברמז אית לך כושין למכור אית לך כשר החליצה:

מתני' מצות חליצה כו' עצה ההגון לו. כדמפרש בגמרא:

בלשון הקודש היו אומרים. כדיליף לה מקראי במס' סוטה פרק ואלו נאמרין:

בתלמידים. היושבי' שם לפני רבן בשעת חליצה:

מצוה על כל העומדין שם. והלכה כרבי יודה:

גמ' מהו את ההוגן לו. מאי עצה הוגנת:

אין הוה סב. אם היה הוא זקן אומרים לה זה הזקן למה לך:

היא טליתא. ילדה והוא זקן אומרי' לו ילדה היא והיא תבזה אותך תמיד ואל תכניס קטטה לתוך ביתך וכן הוא ילד כו':

היו שניהן רוצין. להתייבם ומיירי דאין שניהם שוין מצד שנותם והילכך אמר ר' יוסי אפיק לבר. דאפ"ה אומרים שיוציאה ויחלוץ לה:

ביבמה מי מרדף אחרי מי. אם הוא צריך לילך אחריה או היא צריכה לילך למקומו:

והכתיב ועלתה יבמתו השערה. דמשמע שהיא צריכה לילך אחריו:

יפה לימדנו רבי לעזר. ממקרא זה:

וקריי' מעכבת. בתמיה ואמאי דקתני היא אומרת כו' פריך דמשמע דמעכבת הואיל וקפדינן על הסדר והא תנן לעיל דאין קריי' מעכבת:

אמר ר' שמואל כו'. כלומר וכן תירץ רבי שמואל לעיל הלכה ד' גבי חרש הראוי לקריי' כו' אלמא דאינה מעכבת לכ"ע:

אע"ג כו'. דלכתחילה אם בא לאומרן מודה דמצוה לאומרן על הסדר:

ובלחוד. ובלבד שלא תאמר מאן יבמי להקים לא. אבה יבמי. כלומר שלא תפסיק בין לא לאבה יבמי דמשמע אבה יבמי וכן הוא בין לא לחפצתי אלא מאן וגו' הכל בלי הפסק וכדאביי בבבלי סוף פירקין:

תמן אמרין. בבבל כשכותבין נוסח גט חליצה:

קרבת קדמנא כו' רוק דמתחזי על ארעא. וכן גריס בבבלי פ' החולץ דף ל"ט:

ור' אבהו. פליג על זה דלא צריך מיתחזי על ארעא דמכיון שנראה הרוק יוצא מתוך פיה אפילו הפריחתו הרוח אח"כ כשר. וכן משמע בבבלי פירקין דלא קפדינן אלא להדי אפיה והתוס' כתבו דשמא למצוה מן המובחר הוא דבעינן על ארעא:

רקה דם. מהו:

ר' זריקן מטי בה בשם ר' ירמיה כו' דאם יש בו צחצוחית של רוק. כגון במוצצת דאי אפשר לדם שנמצץ בלא ציחצוחי רוק כשר. וכן מוקי בבבלי דף ק"ה:

בשיני'. דלא כתיב וחלצה ביד והא דקאמר הכא בריש פירקין דחולצת בימין למצוה בעלמא אבל עיכובא ליכא. תוס' שם:

בני סימונייא. כההיא גי' גריס בב"ר ובבבלי גריס שם לוי נפיק לקרייתא כו':

בעא תתן לן. רצוננו שתתן לנו איש אחד שיהא דורש כו' וכל המעלות הללו בו:

ולא אגיבון. ולא השיב להם כלום:

דילמא דלית הוא מרי אולפן. שמא אינו בעל הלכות וגמרא אלא בעל אגדה:

אם אמת למה רשום. דאמת משמע כתב העשוי להתקיים בכתיבה תמה ורשום אינו אלא כסי' ודרך עראי בעלמא. ובבבלי קאמר וכי יש כתב שאינו אמת:

הדין פייסונא. וכי זה הוא הפיוס והרצון שבקשנו ממך ונתת לנו אדם שאינו יודע להשיב:

שלח אייתיתי'. להביאו ללוי לפניו:

עד שלא נתחתם גזר דין רשום. דיכול לבטלו בתפלה. וכר' אלעזר בבבלי פ"ק דר"ה והכי קאמר בבבלי בגזר דין שאין עמו שבועה וכדר' יצחק שם דיפה צעקה אפי' לאחר גזר דין אא"כ יש עמו שבועה:

וטפח. גבה רוחי עלי וע"י כן נכשלתי מלידע להשיבם:

חלוץ לה והיא נתרת כו'. שבכך אתה כונסה:

עד שיהו שניהן מתכוונין. לפטור ואת אמרת דחליצה כשרה היא זו בתמיה:

ואיזו חליצה מוטעת לר' יוחנן כל שאומרים לו כו'. וכן היא פלוגתא דר"י ור"ל בבבלי ק"ו:

אם אמר על מנת. שתתן לי מאה מנה מחויבת לקיים התנאי ונותנת:

ועבד כר"ל. שאמר לו בכך אתה כונסה:

כד שמע. רב הונא דר' יוחנן פליג עלה חזר וכפה אותו לחלוץ לה שנית חליצה מעלייתא דהואיל ואיפסילה עליה כופין אותו לחלוץ חליצה אחרת להתירה לעלמא וכן אמר בבבלי בעובדא דר' חייא בר אבא:

מן דחלץ. לאחר שחלץ לה א"ל עכשיו אם יבאו משה ושמואל לא יוכלו להתירה לך וחליצה גמורה היא:

וקרא עלוי. עליה דר' חייא בר ווא:

להרע. על שהשיאו עצה מוטעת:

גנאי. לחולץ שלא קיים מצות יבום:

כמשנה הראשונה. בסוף פ"ק דבכורות בראשונה שהיו מתכונין לשם מצוה אמרו מצות יבם קודמת:

כמשנה האחרונה. שם דעכשיו שאינן מתכונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת ולפיכך שבח הוא:

אמר רבי יוסי. דלא היא דלא תוקמי הני תנאי אליבא דמשנה ראשונה ואחרונה דמטעם אחר פליגי ושניהם או למשנה ראשונה או למשנה אחרונה. דמ"ד גנאי אפי' למשנה אחרונה ע"י שפגם דבר א' מן התורה יבמה יבא עליה והיה לו להתכוין לשם מצוה:

יבא כו'. וזהו הגנאי דקאמר:

ומ"ד חליצה שבח. דלעולם אין כאן גנאי אלא שבח דילפינן מג"ש:

מה קריי' שנאמר להלן שבח. וברכה. אף קריאה שנאמר בחליצה לשבח ולברכה. ושבח וברכה לנו ולכל ישראל:

סליק פירקא בס"ד