מתני' ב"ש אומרים אין ממאנין. יתומה שהשיאוה אמה ואחי' אלא מן האירוסין וטעמייהו מפ' בגמ':

בבעל. אבל אם מת ולא מיאנה בו ונפלה לפני יבם אינה יוצאה במיאון אלא תמתין עד שתגדיל ותחלוץ:

בב"ד ושלא בב"ד. ואפילו בפני שנים כדמסיק בבבלי ריש פירקין דלעיל:

אין בנות ישראל הבקר. ואפי' מן האירוסין לא תמאן ותארוס לאחר ותחזור ותמאן אלא ממאנת בזה ותמתין מלארוס לאחר עד שתגדיל:

ותמאן ותנשא. בבבלי מפרש לה דלאו למיהדר ולמאן זימנ' אחריתא אלא דה"ק ממאנת וממתנת מלארס לאחר עד שתגדיל או אם רוצה להנשא ממאנת בבעלה ותנשא מיד דתו לא ממאנת לב"ש דנשואה היא ובגמ' מדייק עלה:

גמ' תמן תנינן. ריש פרק ו' דעדיות:

שממאנין את הקטנות. מלמדין אותן למאן היכא דצריכין למיאון כגון ההיא דתנן לקמן שני אחין נשואין שתי אחיות יתומות אחת גדולה וא' קטנה ומת בעלה של גדולה כו' כדמפרשינן התם:

ועל עדות חולקין. בתמיה אם מקובלין היו שממאנין היו יודעין אימתי ממאנין מן האירוסין או מן הנישואין והיאך חולקין בית שמאי ובית הלל בזה:

על עיקר עדות חולקין. כלומר דרבי יודה בן בבא לא העיד אלא שמלמדין למאן סתם ובהא נחלקו בית שמאי ובית הלל דבית שמאי אומרים דכך היתה עיקר עדותו דאין ממאנין אלא ארוסות וב"ה אומרים אף הנשואות:

וקשיא על דב"ה נשואי' התירו. לקטנה וכאשתו לכל דבר היא:

וזכאי במציאתה כו' ואת אמר הכין. בתמיה שתמאן בו ותעקור נשואיה:

ומשני משלך נתנו לך. כלומר דנשואין מדבריהם וכן מיאונה דבדין היה שלא היו נשואים כלומר דמן התורה אין נשואין לקטנה אלא על ידי אביה והן אמרו דנשואין הן על יד אמה ואחיה והן נמי אמרו דיוצאה במיאון:

מ"ט דב"ש. דאין מיאון בנשואה:

אם אומר את כן. דאפילו מן הנשואין ממאנת נמצא כל בעילותיו בעילת זנות ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וממנעי ולא נסבי לה ומעקרא תקנתא דרבנן וכן אמר בבבלי ריש פירקין לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. א"נ דמפרשינן הכא שאין לנו לעשות בעילתו בעילת זנות וכדלקמן וחדא טעמא הוא:

כרבי לעזר דתני רבי אלעזר כו'. לעיל בפרק הבא על יבמתו דכל ביאה שהיא שלא לשם אישות מיקריא בעילת זנות וכן נמי לבית שמאי:

הדא אמרה כו'. זאת אומרת מדאמרינן טעמייהו דב"ש משום הכי הוא ש"מ דאפילו בדיעבד אין מיאונה מיאון מן הנשואין לב"ש דאין לנו לעשות בעילותיו בעילת זנות ולקמן פליגי בה אמוראי בדיעבד לב"ש:

מה את עבד לה. לב"ש היך הדין נכנסה לחופה ולא נבעלה דלא שייכא טעמייהו אם כארוסה היא וממאנת או כנשואה וכן איפכא בארוסה שביהודה דלבו גס בה ובא עליה קודם החופה אם ממאנת הואיל וארוסה היא או כנשואה עבדינן לה הואיל וחיישינן שמא נבעלה ולא איפשיטא. ובבבלי קאמר דנכנסה לחופה כו' לא פלוג רבנן ואפשר דבארוסה שביהודה נמי לא פלוג רבנן ואפילו לקולא דכל ארוסה ממאנת:

נראית שלא למאן. בעיא אחריתא היא אם בנשואים הראשונים נראית שלא למאן כגון שהשיאה אביה ואם נתגרשה והשיאה את עצמה אם אעפ"כ אמרינן דחוזרת וממאנת לבית הלל:

נישמעיני' כו'. ת"ש דתני בברייתא בהדיא דחוזרת וממאנת:

מה טעמון דב"ש. דאינה ממאנת ביבם:

יבמה שנפלה לו ע"כ. מקידושי ראשון ואינה ממאנת לעקור זיקתה ממנו:

אם בעיקר. בבעל היא ממאנת לכ"ש ביבם דבא מכח הבעל:

ר' יוחנן אמר ממאנת היא ביבם כו'. כל הסוגיא זו עד ובנה על כתיפה גרסינן לה לעיל פ"ק הלכה ב' ושם פירשתי עם הגי' נכונה שבררתי בס"ד וכל הסוגיא ממתני' פליגא על ר"י שייכא להתם ואגב מייתי לה הכא:

ביבמה שנפלה לפני שני יבמין היא מתניתא. הא דקתני ממאנת ביבם מדקאמר הכא ותינשא לשוק על כרחך דס"ל להאי מ"ד דממאנת אפילו לזיקתו וכעולא בבבלי דף ק"ז דנישואי קמא קא עקרה וכדלקמן והא דקאמר בשני יבמין לרבותא קאמר וקמ"ל דאפילו בשני יבמין יש מיאון ולאפוקי מהאי מ"ד דאמר התם דאין מיאון בב' יבמין דאין מיאון לחצי זיקה ולהכי מוקי בעשה בה מאמר דכיון דעשה בה הא' מאמר פסלה על אחיו וכשהיא ממאנת בו תינשא לשוק:

ופריך ותנשא לאחיו. דהא לא מיאנה אלא למאמרו ותהא מותרת לאחיו דמאמר דעביד בה שקלה:

ומשני תיפתר באומרת אי אפשי בך. כלומר דקאמרה סתמא אי אפשי בך וכמ"ד לעיל דלא בנישואיך ולא בנישואי אחיך קאמרה והילכך קא עקרה לזיקת נשואי קמא ואסורה לאחיו ומותרת לשוק. א"נ דכיון דאמרה אי אפשי בך איתסרא ליה והויא כבעלת הגט וכיון דאיתסר לה לחד איתסרא לכולהו אחי וכמ"ד בבבלי שם מיאנה בזה אסורה לזה:

ור' הילא פליג דס"ל דמיאנה בזה מותרת בזה והילכך איפכא קאמרינן:

ביבמה שנפלה לפני שני יבמין היא מתני' גרסינן:

ותמאן כו'. דממאנת למאמרו ועדיין הזיקה קיימת ולפיכך תנשא לאחיו:

ופריך ותמאן למאמרו ותנשא לשוק. דמדקאמר בשני יבמין ע"כ דס"ל דממאנת אף לזיקתו דאל"כ מאי איריא בב' יבמין אפילו ביבם אחד כי מיאנה למאמרו עדיין הזיקה קיימת וצריכה חליצה ממנו ולפיכך אפילו לשוק תהא מותרת:

ומשני תיפתר בשהשיאה אביה. לבעלה שמת ונישואי תורה היו והילכך אינה יכולה לעקור זיקה דקמא ממנה במיאונה ותנשא לאחיו והא דקאמר לאחיו קמ"ל דמיאנה בזה מותרת בזה:

אמרו בית הלל לב"ש כו'. ועל דקאמרי ב"ש במתני' דדוקא בפניו הוא דמקשו:

לפי שמדד בכפישה. כמו בכפוי' ולשון אונא' כמודד בשולי המדה ועל שהיה מפסיד נכסי מלוג שלה ולפיכך קנסו חכמים:

וקשיא כו'. וכי בשביל שהוא עשה דבר שלא כהוגן נתיר הערוה שלו דהרי נשואה היתה ולב"ש אין ממאנין נשואות:

וקאמר רב חסדא הדא אמרה. דלב"ש בדיעבד הוי מיאון מן הנשואין ופליג אדלעיל ובבבלי משני שם לב"ש תרי קיטרי עבדי ביה שקנסו בו שני קנסות:

הא ארוסיך איעבר. הרי הארוס שלך עובר לפניך:

תלך אמה. ועל שם שארסה אמה שלא מדעתה אמרה כן כלומר אי אפשי בו:

אפילו לא נכנסה אלא ליטול חפץ מן החנווני. חפץ של בעלה דאפילו ליכא אלא חנוני ואיכא למימר משום דאטרחה ליטול חפץ שלו אמרה. וכן הוא בבבלי ק"ח:

ובית דין יושבין במיאונין. בתמיה לא כן כו' ואדלעיל קאי דמדקאמר לב"ש בדיעבד אפילו מן הנשואין הוי מיאון ש"מ דממאנין לארוסות ואפילו לכתחלה קאמר וכי בית דין יושבין להזקק למיאון:

אלא פוק דין. הוצא זה מביתך:

בני אם ערבת לרעך. טעמא דערב קמפרש דיש להתרחק אם ערבת לרעך נוקשת באמרי פיך וכדאמר בבבלי בערבי של ציון ששולף עצמו מן הלוה ותוקע עצמו על הערב:

ובית דין כו'. מהדר לתחילת הקושיא הוא:

דהוו כו'. כגון שהיו עסוקין בדבר אחר ובא ענין המיאון לפניהם ולא שישבו מתחילה לכך:

כיני מתניתא ותמאן ותנשא. כן היא המתניתא דקאמרה לב"ש דתמאן ותנשא מיד ותו לא תוכל למאן וכדפרישית במתני':

הא תתארס לא. בתמי' הא לב"ש אין ממאנת וחוזרת וממאנת אפי' מן האירוסין:

הדא אמרה כו'. זאת אומרת דלב"ש בדיעבד אפי' מן הנשואין הוי מיאון והילכך קאמר ותנשא כלומר ותנשא עוד שאם היתה נשואה ומיאנה תנשא לאחר כמו שהיתה נשואה ולזה קאמר לשון נשואה:

ור' אחא. מתרץ דה"ט דקאמר דעצה טובה קמ"ל שידעו הכל שנשאת דקול יוצא לנשואה כו' ואפשר שתטמין עצמה אירוסין שלה לומר לא נתארסתי ותנשא עוד לאחר והילכך קאמרי ותנשא:

מתני' איזו היא קטנה כו' כל שהשיאת' אמה. ודוקא השיאתה אבל אם קידשוה וקבלו הם הקידושין אינה צריכה למאן ואפי' היה לדעתה שלא מצינו שליחות לקטן ואפי' מדבריהם והא דאמרינן מיאון בארוסות מיירי שקבלה היא עצמה הקידושין. הרמב"ן ז"ל בשם הרב הנשיא ר' יהודה הברגלוני ז"ל:

לדעתה. מפרש בגמרא:

שאינה יכולה לשמור קידושי'. לשמור בשביל קידושין ולא שתשמור אותן כדרך שמשמרות אגוז וכיוצא בו:

אלא כמפותה. כדמפרש בת ישראל לכהן כו' דכמי שלא נשאת דמי והלכה כר"ח בן אנטיגנוס ואין הלכה כר"א:

גמ' איזהו לדעתה עבד לה גנון. חופה:

קוזמירין. מלבושים נאים ומזכירין לה בעל ואם אין מזכירין לה בעל הוי שלא לדעתה אפי' עבדין לה חופה וקוזמירין וחסר כאן הסיפא וכן מצאתי בהרשב"א ז"ל איזהו שלא לדעתה עבדין לה גנון ומלבשין לה קוזמירין ולא מדכרין לה גבר:

מה חלוקין. ובעי הש"ס אם חביריו חלוקין על ר"ח בן אנטיגנוס דמתני':

ופשיט לה מן מה דאמר ר' יוחנן. לקמן בגיטין פ' התקבל סוף הלכה ב':

איזו היא קטנה שצריכה להתגרש. ואינה יוצאה במיאון:

כל שנותנין לה גיטה ודבר אחר. כדמפרשינן שם שמבחנת בין גיטה לדבר אחר ויכולה לשמור את גיטה וקודם לזמן הזה אינה צריכה להתגרש ומשמע אבל מיאון צריכה ואעפ"י שאינה יודעת לשמור ולר"ח בן אנטיגנוס כל שאינה יודעת לשמור אינה צריכה למאן ש"מ דחלוקין חביריו על ר"ח בן אנטיגנוס:

אינו זכאי כו'. וכן פלוגתא דר"א ור' יהושע בבבלי שם:

כילו. כאלו:

שמדתו שוה בקטנה. שהשוה מדותיו לומר דאינה כאשתו כלל אלא שצריכה מיאון:

בתי לכי הנשאי. שלא רצה לישאנה דעדיין קטנה היתה ור"א לטעמיה:

ולא הכירה. שלא בא עליה עד שהביאה ב' שערות דתו לא תוכל למאן:

על דעתיה דרבי לעזר. דאמר אינה כאשתו כלל:

מהו שתמאן ותטול קנס ממנו. כלומר דמאחר שאינה אשתו אם תוכל לתבוע קנס כמפותה ממני:

ע"ד דר"י. דכאשתו היא וממנו ודאי אין נוטלת קנס אלא מהו שתמאן ותטול קנס מאחר. ובקידושי קטנות מיירי שיצאה במיאון ועדיין בתולה היתה ואם אנס או פיתה אותה אחר מהו שתועיל המיאון לבטל הקידושין למפרע ונמצאת פנויה היתה ונוטלת קנס מזה וממיתה ודאי פטור הוא דקידושי דרבנן נינהו. א"נ דבעי אם אנסה אחר לאחר שמיאנה בו וכלומר דאם קידשה ויצאה במיאון אם דמיא להא דקי"ל בפ"ג דכתובות יתומה שנתארסה ונתגרשה דהאונסה חייב בקנס וכן נמי מיאון ביתומה קטנה:

מהו שתמאן בו ותעקור גיטה חללה וממזרת. כלומר למאי דתנן לקמן דמיאון אחר גט מותרת לחזור לו והיינו בגיטא דידי' אתי מיאון ומבטל הגט וכי קא מיבעיא לן בגיטא דחבריה שנתן לה הראשון גט ונשאת לאחר ומיאנה אם מבטל גט הראשון ומותרת לחזור לו ואע"ג דתנן נמי לקמן בסיפא הממאנת כו' לאחר וגירשה לאחר ומיאנה כל שהיא יוצאה ממנו בגט אסורה לחזור לו דאלמא דלא אתי מיאון ומבטל גיטא דחבריה. כבר רמז בבבלי שם עליה דמרישא שמעינן דמבטל אפי' גיטא דחבריה דקתני מיאנה בו והחזירה נתן לה גט ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה אסורה לחזור לו וטעמא דנתאלמנה או נתגרשה מהאחר הא מיאנה בו מותרת לחזור לו דמבטל גט הראשון ומפרק לה התם תברא מי ששנה זו לא שנה זו והיינו דקא מיבעיא ליה הכא הלכה כמאן ולכ"ע בעי. וזהו כעין בעיא ראשונה בבבלי ששאלו לר"ע בבית האסורין:

חללה. כלומר אם לאחר שגירשה הראשון נשאת לכהן והויא חללה ואם מיאנה מהו שתבטל הגט נמי לענין זה דלמפרע לא תיהוי חללה. א"נ היכי דנשא חללה או ממזרת ומיאנה בו מהו שתעקור המיאון נמי לאיסור לאו דחללה וממזרת ולא לקי כמו שעוקרת הנישואין. ולא שייכא הכא למיפרך מהו לאיסור כרת התרת איסור אשת איש דמפקעת מינה איסור לאו לכ"ש כדפריך בבבלי על הבעיא הראשונה לענין מחזיר גרושתו דהתם מפקע המיאון להגט ולא מיקרי מחזיר גרישתו אבל הכא איסורא דעבד בשעת מעשה עבד או דנימא דעוקרת נמי הלאו למפרע דלא הוו נישואין כלל ולא איפשיטו כל הני בעיא:

מהו שתמאן בו ותחזור למזונות אביה. לאחר שמיאנה אם תחזור להאחין וחייבין לזונה מנכסי אביה דלא הוי כנשאת כלל או דדמיא לשאר נשאת ונתגרשה דאין לה מזונות מהאחין דמיאון שלה כגט דידה הויא:

פשיטא כו'. כלומר הא ודאי פשיטא לן דאם מת בעלה דאינה חוזרת ליזון מנכסיו מתנאי כתובה:

שכן הוא כותב לה כו' ולית היא ביתי'. שכבר יצאת מביתו:

לא צורכה דלא מהו כו'. כי קא מיבעיא לן אלא אם חוזרת להאחין ליזון מנכסי אביה ולא איפשיטא:

תמן תנינן. בפ"ק דתרומות הלכה ג' וכל הסוגיא זו וכתבתי כאן הגי' עיקר עם מה שביררתי משתיהן ועל דמקשי לקמן אדרבי יהושע מייתי לה הכא:

ר' יודא אומר תרומתו תרומה. דלא ס"ל לר"י הך דרשה מאת כל איש פרט לקטן וכן הגי' שם במשנה ובבבלי פ' יוצא דופן גריס לר' יהודה אין תרומתו תרומה:

לעולם כו'. משום דר' יוסי מחלק התם דעד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה ומשבא לעונת נדרים תרומתו תרומה להכי קאמר אליבא דר"מ דלעולם אין תרומתו תרומה עד שיביא ב' שערות:

ר' אבין כהנא קאמר בשם ר'הילא. דהיינו טעמא דר"מ דכתיב בתרומה ולא תשאו וגו' את שאינו בנשיאות עון דלאו בר עונשין הוא עד שיביא ב' שערות אינו תורם:

התיבון. לר' אבין הרי עכומ"ז דאינן בכלל עונשין ותורם את שלו כדתנן בסוף פ"ג דתרומות העכומ"ז והכותי תרומתן תרומה:

וקאמר ר' יוסי בשם ר' הילא. דהיינו טעמא דכתיב ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה שיש לו מחשבה לאפוקי קטן דאין לו מחשבה וכדתנן בפ"ג דמכשירין חש"ו יש להן מעשה ואין להן מחשבה:

התיבון ליה הרי עכומ"ז. דאין להם מחשבה ואפ"ה תורם:

ותני ר' הושעיא. כלומר דמייתי סייעתא לתיובתיה דרבי הושעיא תני בהדיא דאין להן מחשבה:

ומשני כאן להכשיר כאן לתרומה גרסינן וכן הוא בתרומות. כלומר דלהכשי' אין להן מחשבה כדתנן גבי הכשר חשב עליהם שירדו גשמים הרי זה בכי יותן. משום דלאו בר מקבל טומאה הוא ומחשבתו לאו מחשבה היא לענין הכשר:

כאן לתרומה. אבל לתרומה מחשבתו מחשבה היא דשייך בתרומה דנפשיה אבל קטן לא שייך ביה מחשבה כלל:

כדברי מי שהוא אומר. לדברי האומר דקטן אינו תורם וכן אינו מקדיש דאין הקדשו הקדש ולקמן מפרש:

ולמה לא אמר כו'. דהיה לו לסיים דבריו נמי ולדברי האומר תורם מקדיש:

ומשני בגין דר"י. בשביל ששמענו אליבא דר' יודה דאעפ"י שהוא תורם ס"ל דאינו מקדיש והילכך לא מצי למינקט הכי וטעמיה דר' יודה דס"ל דמאת כל איש אהקדש קאי:

ור' יוחנן. פליג אדברי ר' אחא דאפילו למ"ד אינו תורם אפ"ה מקדיש דשאני תורם דמיעטי' קרא:

מהו מקדיש וקאמר עולה ושלמים. כלומר קרבן נדבה אבל לא חובה כדמסיק להביא חטאת חלב וחטאת דם אינו יכול שאין לו דלאו מחויב חטאת הוא:

מהו שיביא קרבן זיבה וקרבן צרעת. מי אמרינן מאחר שהוא חובה אינו מביא או דמאחר שהוא מטמא בהן דקטן אפי' בן יומו מטמא בזיבה וכן בצרעת מביא:

פשיטא לך שהוא מביא גרסינן ולא גרסינן כותי וכן הוא בתרומות. כלומר דזה פשיטא שהוא מביא מאחר דשייך בהן ואף על פי שהן חובה:

מהו כו'. אלא דהא קא מיבעיא לן מהו שיעשה הקטן שליח לאחרים להביא קרבן זיבה וקרבן צרעת מי נימא מאחר שהוא מטמא בהן כו' או מאחר דאין שליחות לקטן בכל התורה כולה אינו נעשה בהן אפי' שליח:

התיב רבי יודן. דמאי קא מיבעיא לן ודאי אינו נעשה שליח אע"פ שהוא שייך בהן דהרי טבל דיש לקטן טבל ד"ת בתבואה שלו דחייב בתרומות ומעשרות:

אינו פוטר טבלו דברי תורה גרסינן וכן הוא שם. ואפילו הכי אינו פוטר הוא אם תרם טבל של אחרים:

והכא. נמי דאף על פי שהוא שייך בהן אינו נעשה שליח לאחרים:

מהו. שיביא הקטן ביכורים:

כרבי יודא. לרבי יודא דאמר הוקשו ביכורים לקדשי הגבול אינו מביא כשם שהוא אינו תורם. פלוגתא דרבי יודא ורבנן בסוף ביכורים ובפ' ד' דחלה דחכמים אומרי' הביכורים כקדשי המקדש ליתנם לכל כהן ואפילו לכהן שאינו נזהר בחולין בטהרה ולרבי יודה אין נותנים ביכורים אלא לחבר שאוכל חולין בטהרה דהואיל ולא עביד בהו עבודה לא מיזדהרו בהו ודינן כקדשי הגבול שאינן נתנין לכל כהן:

מהו שיביא הקטן חגיגה. אם נימא מאחר שהוא חובה דחגיגת יום טוב הראשון חובה היא אינו מביא:

או מאחר שהוא משנה לשם שלמים. דשלמי חגיגה מיקרו. אי נמי דיוצא בהן משום שלמי שמחה וכדאמרינן פרק קמא דחגיגה דשלמי שמחה אינן חובה במקום שיש בשר:

מביא. כותי פשיטא לך שהוא מביא. לא גרסינן לה בתרומות ואפשר לפ' לפי גי' הספר דסבירא ליה כמאן דאמר גירי אמת הן וכן הא דלעיל גבי קרבן זיבה וצרעת:

ומשנהו לשם שלמים. דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ושלמים באין נדבה מביא. ולא איפשטו כל הני בעיא:

מהו שיבי' מעשר בהמה גרסינן וכן הוא שם:

אין יסבור כרבי מאיר. אם יסבור האי תנא כרבי מאיר ובתרומות גריס אין יסבור רבי מאיר וכן נראה דהא אליבא דר' מאיר קיימינן ואפשר נמי דאליבא דרבי יוסי קאמר דהא איהו נמי סבירא ליה עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה ואם יסבור בזה כרבי מאיר:

מכל מעשרותיכם הקשו כו'. ובריש פרק ט' דבכורות סבר רבי עקיבה להא דהוקשו מעשר דגן ומעשר בהמה זה לזה והתם יליף לה מדכתיב ואת מעשרותיכם בפרשה ראה ממקום שאתה מעלה מעשר דגן כו' וכן נמי הוקשו לענין זה דכשם שאינו מביא מעשר דגן כלומר הוא עצמו אינו מפריש כדלעיל כך אינו מפריש מעשר בהמה:

מהו שיעשה הקטן תמורה. וקאמר אין יסבור כרבי מאיר כו' כלומר הואיל וכבר נפקא לן דאינו מביא מעשר בהמה כן נמי אין עושה תמורה דעיקר תמורה במעשר בהמה כתיבה:

ויסבור כרבי שמעון. כלומר דצריך אכתי נמי להא דרבי שמעוו דאמר סוף פ"ק דתמורה דמעשר בהמה לימד על כל הקדשים לתמורה כדאמר שם מעשר בכלל היה ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות ציבור כו' ולהכי קאמר דיסבור נמי כרבי שמעון דאלו מדרבי מאיר לחודי' לא נפקא לן אלא דאינו עושה תמורה במעשר בהמה הואיל דאינו מביא ולרבי שמעון נפקא לן שפיר בכל הקדשים דכשם שאינו מביא מעשר דגן כו' מהיקישא דלעיל. וה"ג כך אינו עושה תמורה וכשם שאינו ממיר בו כך אינו ממיר בכל הקדשים וכן הוא שם:

מהו שיהו חייבין על קדשיו. שהקדיש הקטן ואכל הגדול או הקריב בחוץ:

אין חייבין. ואפילו הגיע לעונת נדרים דסבר מופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא והא דילפינן מאיש כי יפליא לנדור כשהוא מופלא ויודע לפרש לשם מי נדר הוי נדרו נדר והקדשו הקדש מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא:

חייבין. דקסברי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא וכן פליגי פ' יוצא דופן דף מ"ו:

וקשיא דרב כהנא כו'. כלומר הא דרב כהנא פליגא על ר' יודה וכן הוא בתרומות דהא ר' יודה פוטר טיבלו מן התורה דהא ס"ל תרומתו תרומה:

ואת אומר אכין. בתמיה דאין נדרו נדר ואין הקדשו הקדש מן התורה אלא מדרבנן והיכי אתי גברא דרבנן ומתקן טיבלא דאורייתא:

כמ"ד. לעיל פ"ג דשביעית והובא לעיל פ' אלמנה לכ"ג הלכה ג' דמאליהן קבלו המעשרות בבית שני וכן תרומה נמי לא הוי בזמן הזה אלא מדרבנן:

וקשיא דר' יוחנן. דקאמר דהקדשו ונדרו דאורייתא דקס"ד דהקדש ונדר חדא היא דמקדשה בדיבורו:

על דרבי יהושע. דאמר הכא לעיל דזכאי באשתו קטנה בהפרת נדרים:

נשואים דרבנן גרסינן והפר נדרים תורה ואת אמר הכין. בתמיה היאך אתו נשואים דרבנן ומפר לנדרים שהיא מן התורה:

לית כאן הפר נדרים מן הדא דר' יוחנן כו'. סמי מכאן הפרת נדרים לר' יוחנן בדברי ר' יהושע:

ויהי כן באסורות. בתמי' דקמדמית נדרים להקדשות דשאני נדרים לר' יוחנן דלדידיה לא לקי על לאו דלא יחל דנדרים דר' יוחנן אמר לקמן בריש נדרים ובריש נזיר דאין לוקין על האסורות היינו קונמות שאסר עליו שאינן אלא משום איסור בל יחל כדמפרשינן שם והילכך הוא מפר נדריה דנדרי' בעלמא נמי אין לוקין עליהן ולא חמירי כהקדשות והשתא אפי' דגרסינן בדברי ר' יהושע הפרת נדרי' לא קשיא על דר' יוחנן:

ומשני הוי הדא דתנינן תמן. פ' יוצא דופן שם:

קודם לזמן הזה. היינו בשנת י"א לקטנה ובשנת י"ב לקטן:

אע"פ כו'. א"כ ע"כ ש"מ דמדמינן נדרים להקדשות:

לאחר הזמן הזה. לאחר י"ב לתינוקת וי"ג לקטן דבתוך הזמן הזה קאמר שם דנבדקין אם יודעין הן ואם כן על כרחך דסמי מכאן הפרת נדרי' בדברי ר' יהושע לר' יוחנן:

והדא מתניתא מהו. כמאן אתיא:

על דעתיה דכהנא במחלוקת. דלא אתיא כר' יהושע דהרי לרב כהנא דאמר אין חייבין ואפי' בהגיעו לעונת נדרי' וגריס נמי בדברי ר' יהושע זכאי בהפרת נדרים דאלמא דנדרי' דרבנן נינהו בקטנה בת מיאון והוא קודם י"ב ואע"ג דיודעת לשם מי נדרה דסתמא קאמר והתם קתני דבתוך הזמן הזה נדריה קיימין אם יודעת לשם מי נדרה:

ועל דעתיה דר"י ור"ל. דלא גרסי בדברי רבי יהושע בהפרת נדרי' משום דנדרים קיימין ד"ת ולא אתו נשואי' דרבנן כו' אתיא כדברי הכל ואפי' כרבי יהושע:

מתני' ראב"י אומר כל עכבה שהיא מן האיש. כדמפרש בגמ':

גמ' תני כו'. לפרושי מתני' דכל עכבה שהיא מן האיש:

בגט. נתן לה גט זו היא עכבה שהוא מן האיש דכיון דלא מיאנה גלתה דעתה שכל מה שהיתה מעכבת אצלו היה בשבילו וכאלו שהיא אשתו היא שנתעכב' משום אישות:

במיאונים. דזו היא עכבה שאינו מן האיש שלא נתעכבה אצלו משום אישות וכאביי בר אבין בבלי פירקין שם וכמתני' דלקמן מפרש לה ואזיל:

מתני' הממאנת כו' נתן לה גט. ואפי' היא קטנה הרי היא כשאר גרושה ופסלה בקרוביו:

מותרת לחזור לו. אע"ג דאם לא החזירה ונשאת לאחר מתוך הגירושין ונתארמלה אסורה לראשון אפ"ה כי החזירה ומיאנה בו אתיא מיאון וגלי עלה דקטנה היא ובטלי' לגט ולא הוי בחזרה שניה כמחזיר גרושתו משנשאת:

זה הכלל. כלומר אפילו גירש' פעמים הרבה והחזירה ומיאנה בו אם נשאת לאחר מתוך גט אסורה לחזור לו ומתוך מיאון מותרת לחזור לו:

גמ' ר' יוחנן כו'. אין בה משום זיהום כהונה. דמיאון לא הוי כריח גט כלל:

ואין ב"ד מזהמין אותה. לכהונה וכה"ג אמר לעיל פ' י' הל' ז':

מתני' הממאנת באיש ונשאת כו' לאחר ומיאנה בו. כלומר חזרה ונשאת לשלישי ומיאנה בו:

כל שיצאת ממנו בגט אסורה לחזור לו. אף על פי שיצאת משל אחריו במיאון לא בטלי' לגיטא דידיה הכי דייק לה בבבלי ופריך שם רישא לסיפא כדפרישית לעיל ריש הלכה ב'. ובגמרא דהכא לא דייק הכי:

גמ' ר' יוחנן כו'. כדלעיל:

והוא שיהא הגט בסוף. נראה דלא גריס במתני' לאחר ומיאנה בו דבתרא אלא לאחר וגירשה לאחר ומיאנה לאחר וגירשה ותו לא כדגריס במתני' בנוסחת הבבלי ולא דייק הכא לומר דהיוצאת משום גט אסורה לחזור אפילו היה אחריו מיאון אלא דוקא קתני כל שהיא יוצאת הימנו בגט אסורה לחזור והיינו להאחרון שהיה הגט בסוף ולא היה אחריו מיאון לבטלו והיוצאת במיאון מותרת לחזור לעולם ולפ"ז לא קשה דיוקא דרישא אדסיפא כדקאמר שם ועיין לעיל הלכה ב':

מתני' המגרש כו' מותרת ליבם. ולא אמרינן נישואין הראשונים מפילים היבמה לפני היבם והרי נאסרו עליו אותן נישואין דמשעה שגירשה אחיו קיימא עליה באיסור אשת אח דהויא לה גרושת אחיו:

ור"א אוסר. מפרש טעמי' בגמ':

וכן המגרש את היתומה. קטנה שהשיאוה אמה ואחי' והחזירה בין בקטנותה בין בגדלותה מותרת כדאמרי' דמיתה מפנת ובשעת מיתה היתה אשתו:

כיתומה בחיי האב. אע"פ שהאב חי הרי היא כיתומה לענין קידושיה דשוב אין לאב כח לקבל קידושין כדאמרינן פרק נער' אם משהשיאה אין לאביה רשות בה:

והחזירה. ולקמיה מפרש דהחזירה בקטנותה ומת בקטנותה:

ד"ה אסורה ליבם. ואפילו לרבנן דקידושי חזרה אינן כלום הואיל ופקע רשות האב מינה והיא אין לה יד והויא כגרושה ועומדת:

ומודין חכמים כו'. הך ומודי' ליתא בשום נוסחא דמתני'. ותוספתא היא ומייתי לה בבבלי בגמרא דף ק"ט וכלומר דהא דמודים חכמים לר"א בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה דוקא כשהחזירה כשהיא קטנה כדמפרש טעמא דגירושיה היו גירושין גמורין וחזרתה לא היתה גמורה דאין לה יד:

אבל אם כו'. דהחזרה היתה בגדלותה או שגדלה תחתיו מותרת ליבם דאמרינן ביאה הראשונה משגדלה היתה לשם קידושין וכאשתו היא ובהא לא מודו חכמים לר"א אבל לר"א אמרי' בתוספתא דפליג ואפילו בכי הא גזר וס"ל חולצת ולא מתייבמת וכן הוא בבבלי בברייתא שם:

גמ' מאי טעמא דר"א. דאוסר ברישא:

שעה אחת. כשגירשה קמה עליו באיסור גרושת אחיו שהיא בכרת. ובבבלי לא קם הך טעמא דאי הכי חליצה נמי לא תיבעי ושמעינן ליה לר"א דאמר בברייתא חולצת אלא דטעמא דגזר בהני משום יתומה בחיי האב:

מודים כו'. דקידושיה וגירושיה תורה וחזרתה אינה מן התורה דאין לה יד וכדפרישית במתני':

צרתה. של יתומה בחיי האב מהו:

צרתה אסורה. דעד כאן לא אמר ר' אליעזר דצרתה מתייבמת כדמסיק בבבלי על דבעא מיניה רבא מרב נחמן והתם בצרת מוחזרת גדולה מיירי כדקאמר התם דהיא גופה גזירה היא משום יתומה בחיי האב ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה אבל הכא מיירי בצרת יתומה בחיי האב דהיא ודאי ערוה היא וגזרינן צרתה אטו היא:

צרתה מותרת. דלא גזרינן וכדלקמן:

אמר רבי לעזר. הוא ר' אלעזר בן פדת אמורא:

חזרתי. על כל רבנן בין דהכא בין של בבל ולא מצאתי לאדם שאמר כמותי אלא לר"ל בהא דאמר ג"כ צרתה מותרת:

אמר גירושין. כלומר ששאלו היא עצמה שנתגרשה מהו ואמר אסורה:

אמר חזריו. כלו' שחזר ושאלה מה טעמא אם היא אסורה הויא צרתה צרת ערוה. ובחידושי הרשב"א לא גריס להך דאמר גירושין כו' וכן ליתא להא בהרא"ש שהביאו שם:

מסתברא כמ"ד צרתה מותרת. דאלו למ"ד צרתה אסורה קשה מה נפשך צד שקנה בה כנגדו התיר בצרה גרסינן וכן הוא בחידושי הרשב"א וכן הביא הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות:

וצד שלא קנה בה כנגדו התיר בצרה. כלומר דהרי קטנה קנוי' ואינה קנוי' היא וממ"נ צרתה מותרת דמצד שקנה בה הויא כאשתו וחזרתה חזרה גמורה ואפילו היא עצמה מותרת מצד זה וצרתה פשיטא מותרת:

וצד שלא קנה בה. והיא עצמה אסורה משום הך צד אבל לצרתה כנגדו נמי מותר דלא הויא צרת ערוה דאינה קנוי' לו הך צד:

וכי יש מ"נ. וכי אומרין מ"נ בעריות בתמיה:

מה כדון. מ"ט:

דאמרינן כל יבמה שאין כולה לחוץ. שאינה פטורה לגמרי אלא נשאר בה צד הקנוי:

צד הקנוי נידון משום ערוה. דס"ל לר' שמי הואיל ויש בהצד קנוי וצד שאינו קנוי עשאוה כקנוי' ומשויירת ואסורה עליו משום ערוה וערוה פוטרת צרתה וכתב הרמב"ן ז"ל שם דלדידן דקי"ל דקטנה קנוי' ואינה קנוי' ממש היא אזלא ליה טעמיה דר' שמי ומותרת צרתה ממה נפשך וכן פסק שם רב אלפס ז"ל דצרת יתומה בחיי האב מותרת לרבנן. הך דר' שמי גרסינן לה נמי לעיל פ' כיצד סוף הל' ב' ושם גריס כל יבמה שאין כולה לפנים והיינו הך:

אמר המפרש בכאן גי' הספר נשתבשה וצריך להפוך הגי' כמו שהביאו התוס' פ' מצות חליצה דף ק"ד ד"ה מר סבר דהרבה דברים יש בירושלמי שצריך להפכם. וגרסינן הכא הא דכתוב בגי' הספר אחר מתני' דלקמן רבי יודן בעי כמה דאת אמר כו' עד אלא ארוסות. וה"פ דרבי יודן בעי אמאי דאמר דצרתה אסורה מפני צד קנינה של קטנה הא אפשר לה בתקנה דכמה דאת אמר תמן לקמן במתני' גבי מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות ומת דביאתה וחליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה כדמפרש התם דכקנינה של זו כך קנינה של זו וכשחולץ צד הקנוי שבה פוטרת צד הקנוי שבצרתה וכן אם בא על אחת מהן וטעמא דנקט הכא חולץ משום דכאן אי אפשר בביאה דהרי ערוה היא לו מצד שאינו קנוי בה כדפרישית לעיל:

אף הכא נמי ויחלוץ צד הקנוי. שבקטנה זו דהא אין איסור בחליצה ומעתה יהא מותר לכנוס צרתה ולקמן בעי נמי כהאי גוונא גבי קטנה וחרשת ומשני התם דלא מצינו ב' יבמות מבית אחד אחת חולצת ואחת מתייבמת וכן שייך האי שנויא גם כן הכא:

עד דאת מקשי לה על דרבנן גרסינן קשייתה על דרבי ליעזר. כלומר דמתמה על דמקשי אליבא דמ"ד צרת יתומה בחיי האב אסורה לרבנן ומהדר אתקנתא דצרה אליבייהו ולמה לא מקשי נמי לר' אליעזר דלדידיה אפי' בקטנה דעלמא אסורה כשגירשה והחזירה וכן צרתה אסורה אליבא האי מ"ד דחד טעמא הוא ואמאי והא אפשר בתקנת צרה לר"א דאמר לקמן גבי שתי אחיות אחת קטנה ואחת גדולה ומת בעלה של גדולה דמלמדין את הקטנה למאן בו ויהא מיבם את הגדולה והכא נמי ילמדו את הקטנה למאן ותעקור נשואיה למפרע ולא הויא הך צרת ערוה ותתייבם:

ומשני ליתני יכול למיקשי על דר"א אין אני יכול להקשות לדבריו כן ולמיהדר בתקנתא דמיאון הכא:

דרבי אליעזר שמתי. כלו' מתלמידי ב"ש הוא וב"ש אומרין אין ממאנין אלא ארוסות והכא נשואה היא ואי אפשר במיאון:

מתני' שני אחין כו' תצא משום אחות אשה. ופטורה מן החליצה ומן היבום כדמפרש טעמא בגמ' דקניינן שוות:

תצא. הקטנה משום אחות אשה:

מת בעלה של גדולה. ונופלת לפני בעל הקטנה זיקתה של הגדולה שהיא מן התורה אוסרת הקטנה עליו משום דנשואיה מדרבנן הוו ולא אלימי לאפקועי זיקה דאורייתא והויא לה אחות זקוקתו ומה יעשו:

מלמדין הקטנה שתמאן בו. ותעקור נשואי' ויהא מייבם את הגדולה וכן הלכה:

ר"ג אומר אין זיקת גדולה אוסרת הקטנה. דלא אלימא זיקה לאסור את אשתו עליו הילכך אם מיאנה מיאנה ותתייבם הגדולה:

ואם לאו. תמתין הקטנה אצלו עד שתגדיל ויהיו נשואיה דאורייתא ואח"כ תצא הגדולה משום אחות אשה אבל לחלוץ הגדולה לא דפסל את הקטנה עליו משום אחות חלוצה:

אי לו. אוי לו על אשתו שמוציאה בגט ואין מלמדין אותה למאן דאמרינן שיתרחק אדם מן המיאונין ומיתב נמי לא יתבא תותי' דקסבר יש זיקה ואשת אחיו נמי לא תתייבם משום אחות גרושה אלא תצא בחליצה:

גמ' כקנינה של זו כו'. טעמא דמתני' מפרש דשתיהן קניינן שוות והוי' אחות זקוקתו ותצא משום אחות אשה:

ולא כן תנינן קטנה וחרשת. כלומר דבקטנה וחרשת אחיות אין הדין כן אלא כדתני ר"ח לקמיה:

תני ר' חייה. דתני ר"ח בתוספתא פ' י"ג ומייתי לה בבבלי לקמן דף קי"א שני אחין נשואין שתי אחיות קטנה וחרשת מת בעל הקטנה החרשת יוצאת בגט משום דקי"ל קטנה קנוי' ואינה קנוי' וחרשת קנוי' ומשויירת והילכך זיקת הקטנה אוסרת על החרשת דשמא קטנה קנוי' לגמרי והויא לה חרשת אחות זקוקתו:

והקטנה תמתין כו'. כדמפרש טעמא דלחלוץ מיד לית את יכיל בשביל דר' מאיר כו' דאתיא כוותיה:

בעל הקטנה מוציאה בגט. דזיקת אחותה חרשת אוסרתה דשמא קטנה אינה קנוי' כלל והויא כמפותה וחרשת קנוי' ומשויירת והויא לה אשתו אחות זקוקתו:

והחרשת אסורה איסור עולם. דלכונסה אי אפשר שמא קטנה קנוי' היא וזו אחות גרושתו ובחליצה אי אפשר דלאו בת חליצה היא:

עבר ובא על החרשת. אחר שגירש הקטנה מוציאה בגט:

והותרה. לשוק ממה נפשך אי קטנה קנוי' היא הא נפקא לה מעיקרא משום אחות אשה והך כניסה זנות בעלמא היא ואי קטנה לאו קנוי' היא שפיר ייבם להחרשת:

כההיא דאמר ר' הילא מפני תקנתה. כעין דאמר ר' הילא לקמן דאין לה תקנה אחרת באם עבר ובא על החרשת אלא שמוציאה בגט והכא לא שייך למיפרך כדלקמן דהא אחיות נינהו:

כיני מתניתא והקטנה כו' ותינשא. כלומר דכן אנו מפרשין המתני' הא דקתני והקטנה תמתין עד שתגדיל ותגיע לפרקה שתינשא והיינו שתיבעל לו דאז תצא אחותה הגדולה משום אחות אשה דקידושי קמאי לאו כלום הן ולפיכך צריכה שתיבעל לאחר שגדלה. ובבבלי שם בעיא דר' אלעזר מרב היא אם צריכה שתיבעל לאחר מכאן או לא:

ור' אלעזר פליג ואמר לית כאן תינשא. אין אנו צריכין שתיבעל לאחר מכאן:

אלא תתארס. כלומר דקידושי דקמאי הוו קידושין מהשתא דס"ל כהאי דאמרינן שם דקידושי קטנה מיתלי תלוי וכי גדלו גדלו בהדה ואע"ג דלא בעל ואיגלאי מילתא למפרע דזיקה דהך לאו כלום היא:

זו דברי ר"ג. במתני' דסבר המקדש אחות יבמתו נפטרה יבמתו מן הזיקה ואע"ג דזיקתה קדמה לקידושי אחותה הואיל ועכשיו אסורה עליו משום אחות אשה פקעה זיקתה וס"ל לר' יוחנן דבקטנה דמתני' נמי אמר ר"ג דוקא לכשתיבעל דאז הוו קידושין ואע"ג דזיקת אחותה קדמ' תצא משום אחות אשה וכרב שם:

הוי. ש"מ הא דתנינן תמן פ' החולץ הלכה י' שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה דאומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה ולא יכנוס את אשתו משום הך אחות זקוקה דלא כר"ג דלדידיה לא אלימא זיקה לאסור אשתו עליו:

הלכה כר"א אם מיאנה מיאנה. וקס"ד הלכה כדברי ר"א קאמר:

ומתמה הא ר"א סבר ליה מלמדין כו' ואת אמר הכין. דאם מיאנה מיאנה:

וקאמר ר"ז דהלכה כר' יהושע אם כו'. קאמר:

ואת אמר הכין. בתמיה דהא לר' יהושע לית ליה תקנתא אלא מוציא כו' וקס"ד דרבי יהושע אפילו דיעבד קאמר:

וקאמר רבי הילא דה"ק דאם מיאנה מיאנה. לכ"ע היא והל' כר"ג בזה דר' יהושע נמי מודה לו בדיעבד:

ואם לאו. שלא מיאנה ולא רצה להמתין דאז אמר רבי יהושע מוציא כו' אבל בבבלי מסיק דהלכה כר"א דאמר מלמדין שתמאן:

מתני' מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות. נכריות:

או חליצתה. לאחר שתגדיל:

וכן שתי חרשות. כלומר כשם שבשתי קטנות ביאת אחת מהן פוטרת צרתה כך בשתי חרשות אבל חליצה ליכא למימר בחרשת דלאו בת חליצה היא:

אחת קטנה ואחת חרשת. אע"ג דשתיהן אין נשואיהן נשואין גמורין מכל מקום לא ידעינן מהי מינייהו ניחא ליה אי בקטנה דאתיא לכלל דעת אי בחרשת דגדולה ובת ביאה היא ולא ידעינן הי חשיבא אשתו טפי הילכך אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה:

גמ' כיצד הוא עושה. בקטנה וחרשת דהא חרשת לאו בת חליצה היא ולכונסה א"א דאכתי צריך לחלוץ לקטנה דאין ביאת החרשת פוטרתה ואם כן מיפסל' עליה החרשת דקאי עלה בלא יבנה וחליצה של זו נמי אינה פוטרת לחרשת:

כונס את החרשת כו' והקטנה כו'. כדלעיל:

ואם בא על הקטנה. ועדיין זיקת החרשת קיימת מוציאה בגט ואי קשיא הא קטנה ספק קנוי' היא ספק לא ואם כן תיתיב גביה ממ"נ אי קנוי' היא הא קנויה היא וליכא מידי בתר ביאתו אי לאו קנוי' היא נכרית בעלמא היא והחרשת תיפוק בגט כבר תירץ רש"י ז"ל שם ד"ה נאסרו שתיהן דגזרינן דילמא אתי למיבעל לחרשת ברישא וביאת קטנה פסלה לה דשמא קנוי' היא ואתי נמי למימר תיתיב חרשת גביה הילכך צריך גט לקטנה:

והחרשת אסורה לעולם. דלחלוץ לה א"א ולכונסה אסור מאחר דנתן גט לקטנה קאי עלה בלא יבנה:

עבר ובא על החרשת. לאחר שגירש הקטנה מוציאה בגט והותרה לשוק ממ"נ אם קטנה קנויה היא הא מעיקרא נפקא חרשת משום שני בתים והך כניסה זנו' בעלמא הויא ואי לאו קנוי' היא שפיר ייבמה:

מפני תקנתה. של החרשת אמרינן כונסה ומוציאה בגט כדלעיל:

מהו מפני תקנתה. דהא איפשר לה בתקנה אחרת:

כמה דתימר תמן. בשתיהן קטנות דרישא:

יחלוץ צד הקנוי שבה ויפטור צרתה גרסינן. כדלעיל סוף הלכה ו' וכדקתני במתני' דחליצה של אחת מהן פוטרת צרתה:

אוף הכא נמי ויחלוץ צד הקנוי שבקטנה. והיינו לאחר שתגדיל:

ויכניס את החרשת גרסינן. ואמאי מוציאה בגט:

לא מצינו שתי יבמות מבית אחד דא' חולצת וא' מתייבמת. דקאי על שניה בלא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה:

ופריך ומצינו. בתמיה והיכן מצינו דא' יוצאת בגט ואחת בחליצה:

א"ל. אין דמצינו:

הוי כההיא דתנינן תמן. לעיל פ"ה מאמר לזה כו' הראשונה צריכה גט למאמרו דחליצה אינה מפקעת אלא הזיקה הרי מצינו חליצה לאחת וגט לאחת:

מתני' פיקחת וחרשת ביאת הפיקחת כו'. והה"ד חליצתה אלא משום דלא מצי למינקט בסיפא ואין חליצת החרשת דלאו בת חליצה היא:

מתני' פיקחת וחרשת כו'. כול' מתניתי' לא צריכה דנשמעינה ממתני' דלעיל אלא דהתנא בעי למיתני לכל הצדדין משום יגדיל תורה ויאדיר:

גמ' פיקחת וחרשת כו'. כלומר הא דקאמר אין ביאת החרשת פוטרת לאו דוקא אלא אפי' פוסלת את הפיקחת דהא חרשת קנוי' ומשויירת היא ובהך מקצת דקנוי' היא פסלה את הפיקחת דאינו יכול לייבם אותה משום בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים:

מתני' גדולה וקטנה ביאת הגדולה כו'. דביאת מי שנשואי' נשואין גמורין הן פוטרת אותה שאין נשואיה נשואין גמורין אבל איפכא לא:

מתני' גדולה וקטנה כו'. כדלעיל:

גמ' גדולה כו' אלא פוסלת את הגדול'. דשמא קנוי' היא וכדלעיל ואינה פוטרת דשמא אינה קנוי' היא:

מתני' מי שהיה נשוי כו' ולא פסל את הראשונה. שהרי ביאתן שוה ואי ראשונה קנויה היא הרי היא אשתו וביאת האחרונה בעילת זנות ואי לאו קנוי' היא הרי שתיהן נכריות אצלו שלא היו קנויות לאחיו ומקיים את הראשונה שלא נפסלה עליו אבל אחרונה לא דילמא קנויות הוו ומשבא על הראשונה קיימא הך עליה באיסור שני בתים:

קטנה וחרשת. דמסקינן בבבלי דקטנה ספק אם קנוי' היא לגמרי הואיל וראוי' לביאה לאחר זמן ספק אינה קנוי' כלל וחרשת קנוי' ומשויירת כלומר קנוי' במקצת ואינה קנוי' קנין גמור ואם בא על החרשת לאחר שבא על הקטנה לא פסל את הקטנה ממה נפשך אי קנוי' לגמרי הרי קנאה וביאת החרשת שאחריה לאו כלום היא ואי אינה קנויה כלל אף לאחיו לא היתה קנוי' ונכרית בעלמא היא אבל אם בא תחלה על החרשת ואחר כך על הקטנה פסל את החרשת דשמא קנין הקטנה קנין גמור הוא ופסל קנין החרשת שהוא קנין המשוייר ורש"י ז"ל גריס בנוסחת המשנה אם בא על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל את הקטנה וכדמפרש שם דגזרינן דילמא בעיל חרשת ברישא:

גמ' אפילו לא בא כו'. כלומר דמפרש הא דקתני וחזר ובא על הקטנה פסל את החרשת לאו דוקא בא על הקטנה אלא אפי' לא בא עליה פסלה זיקת הקטנה דשמא קנויה לגמרי היתה לאחיו וזיקתה פוסלת להחרשת דקנין משוייר הוא אלא היינו טעמא דקתני ובא על הקטנה לומר שאפי' מתה אח"כ:

שאילו לא בא. עליה ומתה היה מותר בחרשת ועכשיו אשמעינן דאפי' מתה הקטנה אחר שבא עלי' פוסלת החרשת דשמא קטנה קנוי' היתה ובית א' הוא בונה כו':

גמ' אפי' כו'. כדפרישית לעיל דבכל מקום זיקת הקנוי לגמרי פוסלת ביאת שאינה קנוי' לגמרי אלא לאשמועינן אפי' מתה אח"כ:

ר' לעזר. גרסינן בלא יו"ד ובמתני' קמייתא גרסינן ר' ליעזר ביו"ד והכי אמרינן בפ"ק דנדה דף ח':

מלמדין את הקטנה שתמאן בו. ותעקור נשואי' ויקיים את הגדולה:

גמ' אפילו לא בא על הגדולה כו'. כדפרישית לעיל:

לשעבר. הא דאמרינן דמלמדין הקטנה כו' בדיעבד אם בא על הקטנה:

הא בתחילה לא. כלומר דאשמועינן דהא דקאמר בא על הקטנה לאו לכתחילה מיירי דהא אסור לייבם הקטנה וכדמסיק דמתני' ר"מ היא:

אמר לה סתם. ולא בשם דר' יוחנן:

דר"מ היא. מתני' דאין מייבמין את הקטנה כו':

מתני' יבם קטן כו'. יגדלו זה עם זה. ואינו יכול לגרשה עד שיגדיל דגט קטן אינו גט:

בתוך שלשים יום. שכנסה היבם:

לא נבעלתי. ליבם והוא אומר בעלתיך ודייך בגט כופין אותו לחלוץ דהיא נאמנת כדאמר בגמרא דעד תלתין יומין מוקי אינש נפשיה ולא בעיל:

לאחר שלשים יום. הוא נאמן דלא מוקי אינש נפשיה מלבעול יותר משלשים יום ומיהו איהי לא מישתרא דשויתה נפשה חתיכה דאיסורא ובעיא חליצה ומבקשים ממנו שיחלוץ אבל לא כופין שהרי הוא אומר שבעל ובגמ' מוקי לה כגון שהגט יוצא מתחת ידה ונפסלה עליו ולפיכך אין אומרים לו לייבם ומיהו חליצה בעיא למשריי' לעלמא:

הנודרת כו'. כופין אותו שיחלוץ לה. דלא אסקא אדעתה שימות בעלה ותפול לפניו לייבם ולא נתכוונה לפטור עצמה ממנו לאחר מיתת בעלה אלא מחמת כעס שהיה להם זה על זה נדרה:

לאחר מיתת בעלה. הויא מורדת וקיימא לן כותבין אגרת מרד על שומרת יבם:

גמ' תני טענת בתולים. להפסיד כתיבתה:

עד ל' יום. יכול לטעון עדיין לא בעלתי עד עתה:

מיד. כדמפרש ואזיל:

מה. במה אנן קיימין פלוגתייהו:

אם כשבעל. דידעינן שבעל:

מיד. יכול הוא לטעון ולא מכאן ואילך:

בסתם. דלא ידעינן דר"מ סבר כל ל' יום נאמן לומר לא בעלתי דחזקה אדם כו' וכן אמר בבבלי פירקין קי"א:

על דר"מ. לדברי ר"מ אם אדם נאמן נמי לומר לא בעלתי בתוך ל' יום כדי לפסול את בנו לעשותו שתוקי דהרי לא ידעינן אבוה מנו או דשאני התם בטענת בתולים דממונא הוא ונאמן הוא להפסידה ולהחזיק הממון שבידו אבל לפסול את בנו לא:

נישמעינה. לזה מן הדא דר' לעזר לקמיה:

ואמר ר' לעזר דר' מאיר היא. מתני' דאדם מעמיד עצמו שלשים יום ולפיכך הכא היא נאמנת:

ואמר ר' לעזר. עלה לא שנו דנאמנת אליבא דר"מ:

אלא אצלה. דשווי' נפשה חתיכה דאיסורא אבל אצל צרתה אינה נאמנת לומר לא נבעלתי כדי לאסור הצרה לשוק אלא אמרינן חזקה דבעל מיד:

כמו דתימר. וכמו דאמרינן התם אצל הצרה דאינה נאמנת לר"מ ואע"ג דאיכא למימר אדם מעמיד עצמו:

אף הכא. נמי לענין לפסול את בנו מודה ר"מ דאינו נאמן:

כהדא. כלומר וכה"ג דאם הוא אומר מתחלה בעלתי והיא כו' בזה אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי אינו נאמן להכחיש דיבורו הראשון וצריכה גט לביאתו וחליצה נמי לזיקתו דהרי היא אומרת לא נבעלתי וכן אומרים בבבלי שם:

שניהן יכולין לעקור חזקה. כלומר אפילו לאחר ל' הואיל ושניהם מודים:

חברייא. בני הישיבה בעו מה אנן קיימין מתני' דקתני כופין לחלוץ ולא לייבם:

אם כמשנה הראשונה. דמצות יבום קודמת כדתנן בסוף פ"ק דבכורות:

שמענו שמותר לייבם. דאפי' מצוה קודמת היא ואמאי לא נכפיני' לייבם:

אם כמשנה האחרונה. כלומר ואפי' למשנה האחרונה דאמרינן שם דעכשיו אמרו מצות חליצה קודמת:

שמענו שמותר לחלוץ. לא שמענו ממשנה זו אלא שמותר לחלוץ ומצוה יותר מביבום:

שמענו שכופין. בתמיה וכי היכן שמענו דכופין דוקא לחליצה ולא ליבום:

והוא שיהא כו'. דמתני' מיירי שהגט יוצא עכשיו מידו לידה וגט סתם הוא והוא אומר בעלתי וגט אשה הוא כשאר גיטין ושוב אינה צריכה חליצה:

והיא אומרת. לא נבעלתי וגט יבמה הוא ופסולה עליו בגט זה ועדיין צריכה חליצה לזיקתו והילכך אמרינן בתוך ל' יום היא נאמנת דחזקה לא בעל דאדם מעמיד עצמו כ"כ וכופין לחלוץ דנפסלה עליו בגט. וכן משני רב בבבלי שם:

ר' יוסי בעי כו'. היינו נמי כעין בעייא דחברייא אלא דנקט לה בגוונא אחריתא ומיחלפא לישנא בעלמא הוא:

לאחר ל' יום חזקה בעל. כלומר דודאי לאחר ל' חזקה אין אדם מעמיד עצמו ואת אמר כופין לחלוץ בתוך ל' ואמאי נימא דימתין עד לאחר ל' ואז חזקה דיבעול וייבם אותה:

אלא כיני כו'. כדאמר רב לעיל:

כהדא כו'. כלומר ובהאי גוונא דהוא אומר בעלתי פשיטא לן דמעלה לה מזונות דמחייב עצמו בדבר הוא:

פשיטא. וכן פשיטא הוא דאינו יורשה אם מתה שהרי אמרה לא נבעלתי ואינו נאמן להוציא נכסי' מחזקת יורשיה:

לא צריכא דלא. כי קא מיבעיא לן אלא מהו שיהא נאמן לירש בנכסי אחיו המת כדין הכונס את יבמתו דזכה בנכסי אחיו מי אמרינן דהואיל וחזקתו שוה בהן עם שאר האחין נאמן להחזיק בנכסים:

היא אומרת נבעלתי כו'. דפשיטא לן בזה דאין מעלה לה מזונות שהרי מכחישה וכן פשיטא שאינו יורש בנכסי אחיו גרסינן:

לא צריכא דלא. כי קא מיבעיא לן אלא מהו שיירשנה הואיל והיא אמרה נבעלתי או דילמא הואיל והוא עצמו אמר לא בעלתי אינו יורשה ולא איפשיטא ותיקו דממונא היא ולקולא:

סליק פירקא בס"ד