מתני' החולץ ונמצאת מעוברת. ולאו חליצה היא דלא בעיא:

קרובותיה וקרוביו. מפרש לקמן במתני' הנך דנאסרות על האיש מחמת אשתו ושנאסרות על האשה מחמת בעלה:

בזמן שאין הולד של קיימא. שהוא נפל:

גמ' בשעבר. כלומר דמדייק מדקתני ונמצאת מעוברת דבשעת חליצה לא הוכר עוברה דעבר וחלץ לה תוך ג' חדשים ולהכי קתני החולץ דלכתחילה אסור:

די מתניתא. כהאי דאמרינן במתניתין לקמן הל' י"א היבמה לא תחלוץ כו':

ותחלוץ מיד. דמה נפשך אם יהי' הולד בן קיימא לא נגע בה חליצה לאו כלום הוא ומה בכך:

שלא תהא צריכה כו'. דשמא יהיה הולד בן קיימא וצריכה כרוז להכשירה לכהונה ודילמא איכא אינש דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ואתי למימר קשרי חלוצה לכהן. וכה"ג מפרק בבבלי ל"ו על הא דמקשי ממתני' דריש האשה בתרא ומהאי מתני' דייק לקמן דף מ"א ומותיב על רבי יוחנן דסבר חליצת מעוברת שמה חליצה והאי תלמודא קאמר אליבא דמאן דס"ל דשמה חליצה וכדלקמן והיינו דקאמר הכא הרי חליצתה בידה:

וכן אמר ר' בא בשם רבי הושעי'. זה הטעם:

תני. בברייתא בשם ר' הושעי' טעם אחר דכתי' בחליצה מאן יבמי ודרשינן את כו' דכל שאינה יכולה להתייבם אינה יכולה לחלוץ:

מה נפיק. מאי ביניהון בין ב' הטעמים:

כשירה ונתחללה. כבר איכא בינייהו כדמפרש ואזיל דלמ"ד משום כרוז וזו דבלאו הכי פסולה לכהונה אין צריכה כרוז וחולצת:

ומ"ד את כו'. חלוץ אינה חולצת גרסינן:

חלץ בתוך ג' חדשים. בעלמא קאי דאם עבר על תקנת חכמי' ולא המתין מהו שתהא צריכה חליצה אחרת לאחר ג"ח:

נישמעינה. ת"ש מזו המתני' דתנינן לקמן פי"ב הל' ה' קטנה כו' ואם לא חלצה חליצתה כשירה וכדנפרש שם בס"ד הא דגריס כשירה:

אמר לה סתם. ולא בשם רבי יוחנן:

דרבי מאיר היא. מתני' דאמר אין חולצין כו' וגזירה דרבנן בעלמא היא:

וכמה דאת אמר תמן אעפ"י שחלצה. וחליצתה כשירה בדיעבד ואפילו הכי לכתחילה חולצת משתגדיל:

וה"נ אף על פי שחלצה. וחליצתה כשירה בדיעבד תוך ג' כדקתני במתני' דאם אין הולד של קיימא כו' ותוך ג' מיירי:

חולצת. לכתחילה חליצה אחרת לאחר ג':

והפילה מהו. שתהא צריכה חליצה אחרת וממתני' ליכא למישמע מדקתני אין הולד כו' פסלה מן הכהונה דדילמא מדרבנן בעלמא ולחומרא כדדחי לה בבלי ריש פירקין למ"ד חליצת מעוברת לא שמה חליצה:

נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא וה"ג את ששמו מחוי יצא זה שאין שמו מחוי יכול תהא מותרת להנשא תלמוד לומר להקים כו' יכול אף אשת סריס כו' יצא זה ששמו מחוי גרסינן ומביאו בבלי כ"ד ואיידי דדריש מהמקרא זה מייתי לה הכא:

יכול אתה אומר. בזו שהניחה מעוברת דתהא צרתה מותרת להנשא וקפשיט לה מדתניא הכונס את יבמתו כו' ברייתא הובאה בבלי פירקין:

אם בעובר אם בביאה. כלומר דשמא היה הולד בן קיימא ובזה ודאי לכ"ע אמרי' דביא' מעוברת לא שמה ביאה כדמפרש טעמ' התם דלמ"ד דשמה ביאה משום דשמא יבא אליהו ויאמר נפל הוי והכא ליכא למימר הכי והולד נמי אין פוטר עד שיצא לאויר העולם:

אף בחליצה כן והשתא פשיט לה להבעיא דלעיל דהואי ושניהם לפטור הן וכמה דאת אומר בביאה כן נמי בחליצה ומדקאמר לעיל אם בעובר אם בביאה משמע דה"ק אם בעובר דשמא יהיה בן קיימא ואי הולד פוטר כו' כדפרישית ואם בביאה דשמא לא יהיה בן קיימא ואז ביאה פוטרת ומדביאת מעוברת שמה ביאה כן בחליצה נמי שמה חליצה והכי מפרש רבא שם אליבא דרבי יוחנן דסבר כן

זכין בעוברין. כלומר לעוברין דס"ל המזכה לעובר ע"י אחר קנה. ופלוגתא היא ג"כ בבבלי ב"ב דף קמ"ב:

והוא שיצא ראשו ורובו בחיים. כלומר שיהיה בן קיימא ולא נפל:

די מתני'. כלומר וכדאמרי' במתני' החולץ כו':

וכמה דאת אמר כאן הוא גרסי' למפרע כו'. דאם הולד בן קיימא לא הוי חליצה למפרע והכא נמי כן הוא למפרע הוא שיזכה:

תמן תנינן. פ' מי שמת שם:

לא אמר אלא בנו. דלטעמיה אזיל דס"ל אין זכין לעוברין והכא שאני מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומקנה לו בכל לבו אבל לעובר אחר לא. וכדרבי יוחנן שם:

ע"ד דרבי לעזר ובלבד בש"מ. דמפני שדעתו של אדם קרובה לבנו חששו שמא תטרוף דעתו ודוקא במטלטלין כדקתני במתניתין יטול מנה. וכ"כ הרי"ף ז"ל פ' מי שמת שם אבל דעת הרמב"ם ז"ל פ' כ"ב מהל' מכירה דאין לחלק בין שכ"מ לבריא וכ"כ הה"מ שם וכדעת רוב הפוסקים:

גר שמת. ברייתא שם:

או שהיתה עוברה. אשת הגר:

הכל חייבי להחזיר. כיון דאשתו מעוברת ועובר יורש הוי אלמא דהמזכה לעובר קנה

מה עבד לה רבי לעזר. לההיא ברייתא:

שניא כו'. ובבנו מודי דירושה הבאה מאליה היא ויש לה כח לתפוס:

ופריך וסיפא כו' מן הדא דרבי יוסי. כלומר אליבא דר"י דאמר לעיל מודי שמואל כו' דקתני התם החזירו כו':

כל הקודם לזכות באחרונה. מאחר שמת הבן או הפילה זכה דהפקר הויא:

בראשונה. כשהיתה מעוברת:

אפי' בראשונה יזכה גרסי'. לשמואל דלא כן אמר רבי יוסי כו' והרי אינו בן קיימא שהרי הפילה ולא זכה העובר מקודם:

ומשני רב יצחק משום ייאוש. כלומר דהמחזיקים בראשונה היו מתייאשין בעצמן מאז שהיו בספק שמא יש לו יורשין או אם אשתו מעוברת שמא לא תפיל ולא נתכוונו להחזיק חזקה גמורה. וכשינוייא דרבא שם:

חזר בה רבי נתן. דאמר מתחילה כרבי לעזר וכטעמיה. א"נ דחזר בו רבי לעזר גרסינן:

מן מתני'. כלומר מכח המתני' חזר מדבריו דקתני אם נקבה מאתים ונקבה גבה לא בענין כאחר היא דהא נקבה לאו יורש היא ולא שייכא טעמא דירושה הבאה מאליה ואפ"ה קנתה:

בן יומי. ד"ה מודים דזכין לו וכדתנינן בנידה דף מ"ד תינוק בן יום א' נוחל כו':

מתני' וחייבין בקרבן. שבא על אשת אח שלא במקום מצוה:

הולד כשר. ממה נפשך:

וחייבין באשם תלוי. מפרש בגמ':

גמ' כל שאיפשר לך כו' בכריתות דף י"ח פלוגתא דתנאי היא אם בעינן באשם תלוי חתיכה מב' חתיכות כדמפרשינן לקמן או לא. והכא איפכא פליגי רבי יוסי ורב דלרבי יוסי כל שאיפשר לעמוד על וודאי ולברר איסורו אין חייבין על ספיקו אשם תלוי אלא ימתין עד שיברר ויביא חטאת דחיישינן לחולין לעזרה:

היך עבידא. דברי רבי יוסי היא ונקט לה בלשון בעיא משום דפשיט לה ממתניתין דהכא כלו' היך הדין זה היו לפניו וכו' וחבירו מונח בתיבה גרסי' דמאחר שאם ימצא המפתח ויחקור אחר זית הנשאר ולעמוד על וודאו אם חייב על ספיקו אשם תלוי כל זמן שלא נתברר:

נישמעינה כו'. דנוכל לפשוט זה ממתני' דקתני הכונס כו' דאם הולד בן קיימא חייבין בקרבן:

עד שלא כו'. כלומר דמן הדין היה לו להביא אשם תלוי כל זמן שלא יוודע לו אם בן קיימא או לא ובמתני' לא תני אלא אם הוא בן קיימא דאז חייבין בקרבן חטאת הדא אמרה שאינו מביא אשם תלוי בכה"ג:

רב אמר כל שאיפשר לו לעמוד על ודאו חייבין כו' גרסינן. כלומר דבכה"ג דאפשר לברר האיסור אז הוא דחייב על ספק אשם תלוי להגן עליו מן היסורין עד שיתודע לו כדמפרש ואזיל:

היך עבידא. והגי' נשתבשה בכאן וה"ג ברישא אכל אחד מהן ובא עורב ואכל את השני מאחר שהוא יכול לעמוד על וודאו חייבין כו' אבל אם אכל עורב תחילה ואחר כך אכל הוא מאחר שאינו יכול לעמוד על וודאו אין חייבין כו'. כלומר דברישא בשעת אכילה היה אפשר לעמוד ולברר האיסור אבל בסיפא לא היה יכול לעמוד כבר בשעת אכילה וכן משמע בהדיא שם:

ופריך לא כן אמר רב והוא שיוכיח לפניו חלב ברור. כלומר דבעינן חתיכה משתי חתיכות א' של חלב וא' של שומן דכשאכל א' מהן איפשר להוכיח ולברר אם הוא חלב ברור ולאפוקי חתיכה אחת ספק חלב וספק שומן והכא נמי אין יכול להוכיח שהרי העורב אכל השני:

ומשני אע"ג כו' מודה הוא הכא. דחייב שיכול לעמוד על וודאו בשעת אכילה דהוה חתיכה משתי חתיכות:

מתני' פליגא על רב. דאמר דבחתיכה א' לא:

כוי גרסינן דר"א אומר חייבין על חלבו וספק בהמה וספק חי' הוא וחתיכה א' היא:

מה עבד רב. לההיא מתני':

פתר לה דחלוקין כו'. וסבר לה כחכמים:

חתיכה של חולין. מתני' היא שם דף כ"ג ובסיפא גבי חתיכת חלב וחתיכת חולין תני שם הכי:

ניחא דראשון מביא. דהיו לפניו ב' חתיכות אלא שני למה מביא לרב:

ומשני רבי יוסה תיפתר שהיתה חתיכה גדולה ואכל השני חצי' כו'. דאפשר לברר האיסור:

הרי אפשר לך לעמוד על וודייו. בתמיה דודאי אין יכול לעמוד ואפ"ה קתני דחייבין:

קיימה. תירצה ר"ז לפני ר"ח בר בא. ורבי חזקי' קאמר איפכא דר"ח בר בא תירצה לפני ר"ז דמתני' קיימינן דה"ט:

דמאחר שהוא יכול להערות ולפרוש. כלומר דהרי בהעראה בלבד קונה ביבמה ולפרוש הימנה כו' א"כ במשהו יכול לעמוד על וודאו ויכול לברר איסורו קרינן ביה. אבל התם מוקמינן להאי מתני' נמי כרבי לעזר דלא בעי חתיכה מב' חתיכות:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן המתני' דקתני הספק אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון:

אם כשבא עלי'. היבם מיד לאחר מיתת בעלה והוכר עוברה לאחר ב' חדשים דהיינו בחודש הג' א"כ הרי הוא בספק שוה מן הראשון או מן האחרון וניתני או בן ט' לזה ולזה או בן ז' כו':

אלא כו'. ואם דמיירי שלא בא עלי' אלא לאחר ב' חדשים:

והוכר כו'. כלומר ואימתי הוכר עוברה דהרי אם הוכר אחר חודש אחד ודאי מן הראשון הוא ואם דהוכר לאחר ג' חדשים מן האחרון ואפ"ה חוששין שמא מן הראשון הוא א"כ ניתני לקמן היבמה כו' חמשה חדשים בתמיה כלומר הא ודאי ליכא למיחש לזה דאם מן הראשון הוא כבר הי' העובר ניכר לאחר ג' חדשים:

אלא ע"כ כן אנן קיימין כשבא עלי' לאחר מ' יום והוכר עוברה לאחר חמשים יום. מן האחרון שהן ג' חדשים מן הראשון:

הרי כו'. כלומר אם ילדה לט' יש כאן ספק זה או שהן ט' שלימים לראשון או שהן ז' מקוטעין לשני והוכר עוברה לשליש ימיה שהן לאחר חמשים יום:

ש"מ שהאשה יולדת לחדשים מקוטעים גרסי':

את ש"מ כו'. לאו אמתני' קאי דיצירות לימים הן כדלקמן אלא מילתא באפי נפשה היא וכלומר צריך אתה לידע זה:

ב' יצירות. יצירת הולד אחר קליטת הזרע שהוא נקלט בתוך ג' ימים כדאמר בבלי פ' ר"ע מ"מ אין הצורה מתחלת להצטייר עד ז' ימים או ט' לקליטה והגמר של צורת הולד לאחר מ' יום כדאמר פ' המפלת:

שהאשה מעוברת כו'. ובבלי פ' המפלת דף כ"ז גריס אין האשה מתעברת וחוזרת:

ממאה ערלות. כדאמר בבלי פ' משוח מלחמה דף מ"ב בר מאה פאפי וכפי' התו' שם:

מנין לשתי יצירות. לימים רמז מן התורה:

וייצר כו'. כיון דיצירת האדם עתידה להיות כן רמז לה השתא ואע"ג דביצירת אדה"ר לא שייכא:

נוצר לז' ימים ונולד לשמנה חדשים חיי. וכ"ש לתשעה חדשים:

ה"ג נוצר לתשעה ונולד לשבעה איתא חמי כו'. בתמיה כלומר משום דקאמר כשנולד לשמנה אינו חיי ושואל אם נולד לשבעה מאי והשיבו בלשון תמי' אתה רואה אם לשמנה כו' וס"ל דהא שאמרו בן שמנה אינו חיי היינו אם נוצר לט':

מנין לבן שבעה. הנולד לז' חדשים:

מדידכון. מלשוניכם:

זוטא. ובב"ר גריס לה זיטא איפטא אוטא אופטו ופי' בערוך זיטא ז' איפטא חי כלומר בן הז' יחי' אוטא ח' אופטו מת:

בא הספק ליטול את חלקו של אביו. לחלוק בנכסי המת:

אומרין לו הני אביך. היבם הוא אביך:

בא היבם ליטול בחל' אחיו המת אומרים לו הני ברי'. זה הספק הוא בנו של מת ואין לך כלום:

עושין שיפיו'. מלשון פשר' שיתפשרו לחלוק דממון המוטל בספק הוא וכן הוא בבלי ל"ז:

שיפיות לאחין. הפסד לאחין. דכשאלו עושין פשר' ביניהן הפסד הוא לשאר האחין:

תחרות באחין שכר באחין. דכל זמן שהן מריבין זע"ז האחין נשכרין דיכולין לכל אחד לדחותו:

מת הזקן. וספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ההוא:

הרי יש בין בנים בודאי כו' גרסינן. כלומר דיש כאן טענה בין הבן וודאי הוא היבם ובין הבן הספק ואין ספק מוציא מידי וודאי וכדאמר שם:

מת הספק. ובאין יורשיו מן האב ויורשיו מן האם לחלוק דהואיל ולא נודע מי אביו באין יורשיו מן האם לדחותן:

הרי יש בן אחי אב בוודאי. כלומר בני היבם דהן ממ"נ יורשין אותו אם בן היבם הרי אחיהם הוא ואם בן המת בן אחי אביהם הוא:

ואם בספק. יורשיו מן האם הן ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי:

מת א' מן האחין. ובאין היבם והספק לחלוק. וה"ג הרי יש כאן אח בוודאי ובן אח בספק דהיבם הוא ודאי והספק ספק שמא בן היבם הוא:

מתה אמו של ספק. ובא היבם לירשה מכח ירושת הבעל:

הרי יש כאן בן בודאי. הספק:

ובעל בספק. דשמא הספק בן המת הוא ואשת אח שיש לה בנים היא ולאו בעלה מיקרי:

מת הספק. דכל זמן שהוא קיים הוא יורש את אמו דודאי הוא כדאמרן ואם מת ואח"כ מתה אמו ובא הבעל ליטול ירושה מאשתו ולדחות יורשיה:

הרי יש כאן אחי אם בודאי גרסינן ובעל בספק. וקמ"ל דיורשי האם נמי דוחין להיבם דשמא זה בן המת הי' וא"כ היבם לאו בעלה הוא כדלעיל. וכל אלו הדינים אינם מבוארים בבבלי ולמד דבר מדבר הוא:

מת היבם כו'. זהו דין המוזכר ג"כ שם ספק ובני היבם שבאו לחלוק בנכסי היבם ולבתר דפלגו בנכסי המת כדלעיל בריש המימרא:

אי הוי קדמייא מיסכן. אם הי' הראשון המת עני ונכסיו מועטין:

אומרים לו הני אביך. את הוא בן המת דס"ל להאי תלמודא כרבי ירמיה שם דאמר הדר דינא אלא דהכא אמר שידם על העליונ' ולפיכך אם נכסי המת מועטין דוחין אותו אצל נכסי המת דהוא אביך הי' ואין לך אצלנו מחלק אבינו כלום:

ואין. אם היה עשיר הראשון אומרין לו כלנו אחין שאת ג"כ בן היבם ובני אחין של הראשון:

באו ונירש כו'. וחולקין הכל בשוה. אבל בבבלי משמע כרב דאמר שם קם דינא אחר שחלקו בנכסי המת אין יכולין לערער וכדפסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל:

תני הראשון כו'. הספק:

והשני. שנולד לאחר שקיימא ממזר מספק הוא דשמא הראשון בן המת הוא וולד מחייבי כריתות הוא:

אין ממזר בספק. כלומר אין ספק בממזר אלא וודאי ממזר הוא דמותר בממזרת. וכאביי שם ע"א וכדמוכח מלקמן:

מודי ראב"י בספק כותים ובספק חללים. כלומר להשוותן כספק ולא כודאי ונ"מ דאסור בודאן וכההיא דאמרי' בקידושין ודאן בודאן מותר ודאן בספקן וכן ספקן בספקן אסור:

כההיא דתנינן. כמו וההיא דתנינן בריש עשרה יוחסין כו' דחשיב שם שתוקי ואסופי וממזרי:

ע"ד דר' אב"י שמנה הוו. דהא לדידיה שתוקי ואסופי שהן ספק כודאי ממזר משווי להו:

על דעתיה דרבן גמליאל ור"א. דאמרו פ"א דכתובות הלכה י' דנאמנת האשה לומר מפלוני וכשר הוא ולדידהו אין כאן שתוקי וכדאמר האי תלמודא שם מעתה לרבן גמליאל ור"א אין שתוקי וכדנפרש שם בסייעתא דשמיא. תשעה הוו:

על דעתין דרבנן. דפליגי עלייהו שם לדידהו הוא דעשרה הן דשייך למחשבינהו:

מתני' שומרת יבם. ממתנת ומצפה ליבם כמו ואביו שמר את הדבר:

שנפלו לה נכסי'. מאביה ובגמ' מפרש לה:

ובנכסים כו'. הן נכסי מלוג כשהיא נכנסת נכנסין עמה וכשהיא יוצאת יוצאין עמה:

יחלוקו יורשי הבעל. הוא היבם עם יורשי האב דספק נשואה היא שהבעל יורש את אשתו וזה דספק נשואה היא אצלו זוכה בחצי ואנכסי מלוג קאי ופלוגתייהו מפ' בגמ':

גמ' הכא. ברישא כשהיא קיימת את אומר לב"ש דמוכר' כו':

מתה כו'. ובסיפא דאם מתה הכא את אומר יחלוקו ומאי שנא סיפא דלא פליגי ב"ש לאוקמי נמי הנכסים בחזקת יורשים:

ומשני ריב"ח הן. מה דאת אמר ברישא כו' לפי גי' הספר צריך לפרש דעד שלא היתה שומרת יבם היינו בעודה ארוסה ולא תחת הבעל ולפיכך מוכרת. והיותר נראה דאיפכא גרסינן והוא כשינויא דאביי בבלי ל"ח דרישא כשנפלו משנעשית שומרת יבם ולפיכך מוכרת והה"ד אם מתה נכסים בחזקת יורשים דלא מהניא זיקה למיקני נכסים דהשתא והא דאת אמר בסיפא יחלוקו שנפלו עד שלא נעשית שומרת יבם אלא תחת בעלה הראשון:

כמי שנפלו לה משנעשית כו'. דלאחר שעת עשיית פירות אזלינן ואז היא זקוקה ויחלוקו. ולפי גי' הבבלי וכדפרישית הנכסי' בחזקתה הן:

אמר ר"ז. טעמא דפלוגתייהו מפרש:

ההן. האי:

יבם דהכא צריכא דב"ש. מספקא לי' לב"ש אם כבעל הוא או לא ולפיכך מספק יחלוקו וזהו לפי גי' הספר וכדלעיל:

וב"ה פשיטא ליה. דכבעל הוא ומשמע מהכא דבכתובה הוא דפליגי וכפי פשטא דמתני' דהא בנכסי מלוג ס"ל לב"ה דבחזקת יורשיה הן. אבל בבבלי דייק דלא אמר ב"ש יחלוקו אלא בנכסי מלוג מדקתני יורשי הבעל עם יורשי האב דהכי שייך לומר על נכסי מלוג ולא קתני יורשי האב עם יורשי הבעל וה"ק מה יעשה בכתובתה ושבקה עד דמפרש הדין לב"ה וה"ה לב"ש בכתובה דבחזקת יורשי הבעל היא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכשהיא מתה בחיי יבם לא גבו יורשין דילה הכתובה דיבם במקום הבעל קאי:

שכן כו'. אסיפא קאי דנכסי' היוצאין עמה בחזקת יורשי האב שכן אפילו אחיו אין לו בהן אלא אכילת פירות ובחזקתה היו:

ירשו היורשין כו'. היינו היבם חייב בקבורתה ומביא הברייתא בבלי כתובות דף פ"א:

הוות צריכה לן. היינו ספוקים בזה דאיכא למידק עלה דמאחר שאין לה כתובה דהא לא ניתנה לגבות מחיים ולמה עליו לקוברה. וכן מדייק שם:

שמא אין לה קבורה. בתמי' דהא כל אשה לא ניתנה כתובתה לגבות מחיים ואפ"ה תקנו קבורתה תחת כתובתה:

ומפרק דודאי באשה בעלמא יש לה קבורה דהוא יורש אותה אבל הכא בשומרת יבם אם יש לה כו' כלומר דמן הדין היה לומר כן דאע"ג דיורש כתובתה יכול הוא לומר מאחי אני יורש ולא ממנה:

מתני' הרי היא כאשתו. מפ' בגמ':

ובלבד. כלומר ובלבד לענין זה אינה כאשתו שאין כתובתה על נכסיו:

גמ' כיצד הוא עושה. הכי תני לה בתוספתא דכתובות ריש פ"ט:

ומגרש. דלא תימא עדיין יבומי הראשון עלי' ובחליצה דוקא קמ"ל:

ומחזיר. דלא תימא מצוה דרמי רחמנא עליה עבדה והשתא תיקום עליה באיסורא דאשת אח קמ"ל. בבלי ל"ט דכתיב ולקחה וגו' כיון שלקחה הרי כאשתו לכל דבר:

והיא שוברת כו'. כן מסיי' בתוספת' שם וכדמפרש ר"י דלצדדין הוא הברייתא דברישא קתני התם מי שמת והניח אשתו שומרת יבם אפילו הניח נכסים של מאה מנה אין היורשים יכולין למכור מפני שכל נכסים אחראין לכתובתה כיצד יעשה כונס ומגרש ושוברת לו על כתובתה וקאמר הכא דאו או קתני או דכונסה ומגרשה וגובה כתובתה מן הנכסים והשאר יכולין למכור או דכותבת לו שובר על הכתובה:

אם חידש לה כתובה. ממנו:

מתני' אמרה כן. ומאי קמ"ל דהא תנינן באשתו בסוף פ"ט דכתובות שהמגרש כו' ומאי אולמי' דיבמתו דאיצטריך ליה למימר דלית לה כתובה מיני' אם לא חידש:

סוף כו'. כלומר דהכא נמי כן הוא וסוף עד שיכניס ויגרש ויחזיר איצטריך ליה לאשמועינן דכתובתה על נכסי הראשון בתמיה ומה חידש רב המנונא בזה:

ומשני דהכא אתא כו' גרסינן. א"נ דרובא הוא כמו דרבה ועל רב המנונא קאמר דאתא למימר לך דאפי' כנסה כו' דה"א אשתו דכתובה מיני' היא הוא דע"מ כתובה הראשונה מחזירה אבל יבמתו דלא איהו כתב לה כתובה אימא היכא דגירשה והחזירה דעכשיו לקחה בנישואי עצמו דמחויב לעשות לה כתובה מלבד כתובה הראשונ' קמ"ל. והכי מפרק לה בבבלי כתובות שם דמקשי הכי על המתני' דקתני החזירה הרי היא ככל הנשים כו':

אין לה כתובה. כלומר אין לה דין כתובה שאין חייב בקבורתה ומבואר בבבלי בהרבה מקומות ובמכילתין דף כ"ט:

שלא הותרה כו'. כלומר דלא דמי לגירש דיש לה כתובה כדמסיק. ובבבלי פ"ט דכתובות בעיא דלא איפשיטא היא אם ארוס' יש לה כתובה כלל ואפשר דהכא בדכתב לה מיירי כדמחלק שם וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"י מהל' אישות:

מתני' מצוה בגדול לייבם מוהי' הבכור כדלעיל פ"ב:

לא רצה. בבבלי שם מפרש דלא רצה לייבם אלא לחלוץ הולכים על כל האחין למי שהוא קרוב לו בשנים וכן לעולם דיבום דקטן עדיפא מחליצת גדול. וקטן הוא קטן דאחים אבל בן י"ג שנים הוא והביא ב' שערות נ"י:

מתני' תלה בקטן. קטן ממש:

או בגדול כו'. שהי' גדול שבאחין במדה"י ויש לו כאן אח הגדול מן האחין שלפנינו ותלה באותו גדול שהוא במדה"י:

עליך מצוה. כיון שאתה גדול האחין שלפנינו דשהויי מצוה לא משהינן:

ובחרש ובשוטה. אפי' תלה לייבם לאלתר אין שומעין וכן במוכה שחין לפי שאין חוסמין אותה. תוספת' ד"ה ובחרש:

מתני' הרי הוא כא'. מפרש בגמ':

נכסים של אב. דהאב קודם לכל יוצאי יריכו:

הכונס את יבמתו. ואפילו גירשה למחר דיקום על שם נחלתו אמר רחמנא והרי קם. בבלי מ':

גמ' שלא תאמר כו'. טעמא דמתני' מפרש דפשיטא דהרי הוא כא' מן האחין אלא שלא תאמר דמקשינן חליצה ליבום דשניהם לפטור הן וה"א כמה דתימא כו' ודכותיה החולץ כו' לפום כן צריך למימר הרי הוא כא' מכל כו'. ובבבלי שם דחה להאי פירושא דא"כ הוי ליה למיתני אינו אלא כא' מן האחין אלא דס"ד דליקנסי' הואיל והפסידה מיבום. ודלא דייק הכא. כן נראה דגריס במתני' הרי הוא כא' מכל האחין דהיינו הוא כא' כל שאר האחין וכדגריס בגמ':

ואף ב"ש מודי בה. דלאי קנין גמור ממש משוה למאמר כדלעיל פ"ג הלכה ד':

ואף ר"ש מודי. דמספקא ליה אם מאמר קונה כדלעיל שם:

ולא כר"א בן ערך דאמר לעיל ריש פ"ב דקונה קנין גמור ממש:

מה נפשך. לשון בעיא היא אם נאמר דמ"נ יזכה בנכסים. וקאמר רבי יוסה דמאחר שאינו יכול לקיים א' מהן. כדתנן לקמן פ"ה מאמר בזו ובעל לזו צריכה ב' גיטין וחליצה דשתיהן אסורות:

לא זכה בנכסי אחיו. ואינו דומה למשנתינו הכונס כו' דאעפ"י שגירש וכדפרישית דשאני התם דאם רצה לקיים יקיים אבל הכא דאינו רשאי לקיים לא:

טעמא דר"י דאמר בין כך כו' דוהי' הבכור כתיב הכתוב מקישו לבכור כו' וכן הוא בבבלי שם:

אי מה בכור כו'. אף זה דאם מת אביו אח"כ יזכה בכל הנכסים:

ומשני ר"ז מניה. מן גופא נלמוד דמה הבכור כו' בשעה שהוא ראוי כלומר בראוי לבא לאחר זמן דאינו נוטל חלק בכורה בראוי כבמוחזק אף זה כו':

עוד אינו יורש. כלומר דבשעה שראוי היה אינו יורש ועוד אינו יורש אף לאחר מיתת אביו כ"א כאחד מן האחין:

ולית בר נש דשמע כו'. ומה את מתמה בזה את לא שמעת ואני שמעתי ממנו. ובבבלי מסקינן דאין הלכה כרבי יודה וכר' נחמן שם:

מתני' אסור בקרובותי'. כאלו היא אשתו ואסורות מדרבנן בחלוצה:

בזמן שהיא קיימת. אאחותה קאי:

מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. ולא אמרינן צרה כחלוצה שיהא אסור בקרובותיה כמו בקרובות חלוצה:

ואסור בצרת קרובת חלוצתו. ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה אותה צרה לראובן. כך פירש"י ז"ל. והקשו עליו דא"כ מצינו צרה שלא במקום מצוה וקי"ל דאין צרה אלא מאח כדאמרינן הכא בפ"ק וכן בבבלי ועוד דאפי' חלוצה עצמה שנשאת לאחר ולו אשה אחרת ומת צרתה ודאי שרי' דלא עדיפא חלוצה מגרושה וצרת גרושה מישרא שריא ומכ"ש לצרת קרובת חלוצה אלא דה"פ כגון שני אחין נשואין לב' אחיות לאה ורחל מת ראובן וחלץ יהודה לאשתו ואח"כ מת שמעון הרי הוא אסור ברחל משום אחות חלוצה דרבנן ואסור בצרתה וחולצת ולא מתייבמת. הריטב"א ז"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל וכן בתוס' דף מ"א ד"ה הך כו' תמהו שם על פרש"י מכח קושיא הא' ופירשו ג"כ בנשואה לאחין ולא לנכרי ולפי פירושו גרסי שם בגמ' בטעמא דאסרו הא דאזלה לבי דינא ולא גרסינן בהדה לבי דינא פי' שהולכת לחלוץ וכיון דחלצה דמיא לגרושה טפי ואסרו גם צרת קרובתה בנשואה לאחין דדמיא לצרת ערוה אבל צרת חלוצתו דלא אתעביד בה מעשה לא דמיא לגרושה הילכך קרובתה שריא:

גמ' מפני שחלץ לה. טעמא דחלץ לה הוא דאסור בקרובותיה ואפי' לאחר מיתה:

הדא היא כו'. ממתני' זה מסייע ליה להא דאמר רבי יעקב דאין זיקה לאחר מיתה לעיל פרק ב' סוף הלכה א':

והכא כו'. לא שייך הכא אלא התם ואגב גררא נסבה:

שמע לה מן דבתרא. מן הסיפא הביא ראיה לזה כדמפרש ואזיל דמרישא לא מוכחא מידי דאפשר דלרבותא נקט החולץ דלא תימא כיון שחלץ לה פקעה זיקתה ממנו ומותר בקרובותיה:

ואחותה אצל האחין לא כמתה היא. בתמיה דודאי למתה דמיא דממילא בטלה הזיקה ממנה כשחלץ אחיו לאחותה ולא איתעביד בה מעשה כלום וכן נמי בשומרת יבם שמתה ממילא בטלה הזיקה ומותר באמה:

היא אסורה כו' הדא אמרה. זאת אומרת:

שניתנו. דגזרו שניות ג"כ בחלוצה:

והיידא אמרה. ומאיזה דבר אתה שומע זה דאי משום דקתני באבי אביו דהויא ליה כלת בנו שני' ודילמא משום דמת הוא דהיתה כלת בנו ולא משום חולץ וכן מדחי לה בבלי מ':

דא. מזה ש"מ דקתני בבנו ובבן בנו כו' ובבן בנו ע"כ משום חולץ הוא דהוי' ליה אשת אבי אביו שניה דאי משום המת דהוי' ליה אשת אחי אבי אביו הא לא הויא שניה וכאמימר דמכשיר שם בזה. ושם מסיק אליבא דכ"ע מדתני רבי חייא דבן בתו אסור נמי בחלוצה דמשום חולץ הוא דהויא ליה אשת אבי אמו דאי משום מת הא הויא ליה אשת אחי אבי אמו ולא הויא שניה כלל:

כיני מתניתין. כן הוא הוא דמותר אדם כו' וכדפרישית טעמא במתניתין ועפ"י טעות הדפו' נשמט כאן בספרים הא דכתוב למטה בהל' ט' וגרסינן לה הכא. הדא מסייע לההיא דאמר ר' הילא כו' עד לכ"ש והאי דרבי הילא כתוב לעיל פ"ג הלכה א' ושם פירשתיו:

מתני' וכן המגרש. בבבלי שם מפרק לה דאבל המגרש קתני וטעמא דחילוק בין חולץ למגרש מפ' בגמ':

גמ' שמעון בר בא כו'. כתוב לעיל פ"ק הלכה א' ושם פירשתיו:

מתני' שקידש. אחד מן האחין את אחותה אחר שנפלה זו לפניהן והוזקקה לכולן:

המתן. מלכנוס דקא פגעת באחות זקוקתו:

עד שיעשה כו'. שיכנוס את היבמה או יחלוץ לה ויעקור זיקתה מעליך:

מתה היבמה יכנוס. את אשתו. דאפי' כנסה ומתה מותר באחותה:

מת היבם. ואין כאן אח אלא זה שקידש אחותה:

ואשת אחיו בחליצה. אבל יבומי לא דאחות גרושתו היא וחליצה מיהת בעיא הואיל וזיקתה קודם לקידושי הגרושה היא:

גמ' לא אמרו כו'. לעיל ריש פרק ג' ושם פירשתי:

מתני' לא תחלוץ כו'. כדמפרש טעמא בריש פירקין ממאן יבמי כו' דאת שאין אומרים לו ייבם אין אומרין לו חלוץ ועיין שם במראה בד"ה מאן:

בתולות. דגזרינן אטו בעולות וארוסות אטו נשואות:

גרושות. בגמ' מפרש מאימתי מונין לה:

הנשואות יתארסו. דטעמא דאסורה כדי להבחין בין זרע ראשון לזרע שני ובארוסות ליכא למימר הכי:

והארוסות ינשאו. דהא לא איעבור מראשון:

שביהודה. שהיו מיחדין שם את החתן עם הכלה קודם החופה כדי שיהא רגיל ומשחק עמה ולא יהיו בושי' זה מזה בבעילת מצוה הילכך חיישינן דילמא בעיל. והה"ד לנשואה שלא תתארס מה"ט שמא יבעול:

רבי יוסי. אנשואות קאי ומשום דרבי יודה לא מפליג בין אלמנה לגרושה ומתיר לאלמנה ליארס אפי' תוך ל' יום של ימי אבלה אתא לאפלוגי עליה רבי יוסי בהא דאסור לאלמנה ליארס תוך שלשים של אבלה:

גמ' עד כמה כו'. משום דמתני' קאמר' עד שיהא לה ג' חדשים מייתי להא לומר דמשום הכרת העובר בעי' ג' חדשים. ובפ"ק דנדה דף ח' מייתי לה לענין דיה שעתה:

אעפ"י שאין ראיה לדבר כו'. מפרש שם משום דאיכא ילדה לט' ואיכא דילדה לז' וניכר עוברה לשליש ימיה והילכך לאו ראיה גמורה היא:

רוח. פעמים יקרה לאיזה סיבה בנשים שנראות כמעוברות ובעת הלידה הוא רוח. ולענין דיה שעתה הוא דקאמר וכדאמר שם דאי לענין הכרת העובר למאי נ"מ ועוד הא אין ניכר עד עת לדתה:

הרינו וגו'. אלמא הריון רוח שמיה הריון:

אפי' רובו כו'. ניכר העובר דכמשלש חדשים כתיב והן ס"ב יום:

שלימין כל הג' חדשים של שלשים יום:

וכן שמואל אמר הן עיבוריהן. כמו שהן בעיבוריהן דמלאין בעינן:

אתא עובדא כו'. מעשה בא לפני רבנן שבבבל שילדה אשה לחמשה חדשים שלימין באמצע ולא היה רובו של ראשון ורובו של אחרון כ"א ספק י"ג ימים מן הראשון וכו' דהן ששה חדשים שלימים לימים:

משום ספק ממזרות. דאי אפשר שתלד לזמן זה בן קיימא:

כההין. מעשה כזה בא לפני רבה בר בא הוא אבוה דשמואל ואכשרי' דסבר החדשים גורמים והרי ילדה לז' מקוטעים וכדמסיק:

וקאמר הש"ס דאם הוא פליג על שמואל ברי'. דאמר שלימין בעינן:

ומשני רבא שנייה היא כו'. דבהכרת העובר אזלינן בתר רוב נשים וג' חדשים בעינן:

תמן תנינן. בפ"ד דנדה דף ל"ו:

וכמה היא קישוי'. דכל דמים שהיא רואה מחמת קושי הלידה רחמנא טהרינהו מזיבה דכתיב זוב דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ועד כמה תלינן בקישוי:

אפי' ארבעים וחמשים יום. אם לא שפתה יום א' סמוך ללידתה לא אתיא לידי זיבה ולא הויא יולדת בזוב:

דיה חדשה. דיה אם נטהר את הקושי חדש א' דהיינו חדש ט' אבל קשתה ג' ימים בתוך י"א ימי זיבה בחודש הח' ואפי' תקשה והולכת כל ט' הרי זו יולדת בזוב מחמת הג' ימים של שמיני:

זאת אומרת כו' דלכן. דאם לא כן כלומר דרבי יוסה דייק מדלא קתני לר"י שלשים יום דהוי משמע כל הל' יום של חדש הט' צריכין שיהו בקישוי ולא שתשפ' סמוך ללידה אלא דחדשה קתני דאפי' הקושי היה בתחילת חדש הט' ואח"כ שפתה אין זו יולדת בזוב ובלבד שלא תראה דם בימי השופי וטעמא דאמרינן דיולדת למקוטעין ומכי עייל החדש הט' הוי זמן לידה הילכך כל דמים שהיה רואה בו בקושי ואפי' בתחילת החדש אינו אלא מחמת הולד ואע"ג דאיכא שופי בתרייהו. וכן מדייק שם ל"ח דלר"י שיפורא גרים מהברייתא דקתני שם בהדיא בתחילת תשיעי לר"י:

ורבי יוסי בר בון. פליג דמדייק מדתנינן דיה חדשה ולא חדש דהוי משמע אפי' בתחילת חדש אלא דחדשה שלם הוא דקאמר צריך שיהא בקושי דאין יולדת למקוטעין:

סוף דבר עד שתלד. אם דוקא בולד מטהרינן דם קישוי' מזיבה:

וקאמר הש"ס לא דאפי' הפילה מטהרינן. אבל בבבלי שם מסיק דאין קושי לנפלים:

שמעית. שמעתי משמי' דשמואל דלא מחלק בין הכרת עובר ללידה ובכולן שלימין הן ואיני יודע ממי שמעתי זה:

ואיקפד. הכעיס רבי יוסי לנגדו על שמכחיש בזה:

שכן כו'. כלו' שהיה תמיד עומד ומשמש לפניו לא אמר כן דאפשר שאמר דבר מה והוא לא שמע:

ואת אמרת כן. בתמיה:

חזר ואמר כו'. אפשר הוא שאמרה אלא כאיש שהוא שומע דבר ומתמה עלה כך אני אומר דקשה לי ואבא בר ווא פליג על שמואל בריה אם לשמואל שניהן שוין הן כדלעיל:

לעולם כו'. כדאמר נדה שם וכמ"ד דט' חדשים שלימים הן:

או לרע"א כו'. דהן ט' שלימים ופי' רש"י שם בקליטת זרע תליא מילתא דאם נקלט ביום ראשון הן לרע"א ואם ביום ב' לרע"ב וביום ג' לרע"ג ולאחר ג' ימים הזרע מסריח. וצ"ל הא דקאמר הכא לרע"ד דלא מני יום הקליטה מכלל הרע"א יום. יפ"מ:

מן רבי בא. ומתמה עלה דמחלפה שיטתי' כו' דלעיל אמר דשנייא היא לידתו שהן למקוטעין:

והכא אמר הכין. דשלימין הן:

כל שהוא כו'. ובב"ר פ' וירא גריס כל שהוא בהרבה הרי הוא בארבה ומלת הרבה ארבה קדריש כלומר הרבה בגי' רי"ב שהן ז' חדשים והוא סימן שהוא חי:

חמיתי' מבעת. שהיה רואה אותו נבהל ובצער ושאל לו על מה הוא כן והשיבו החמורה שלי מעוברת והגיע זמן לידתה:

מרבעתה. צריך אני לשומרה שלא תצטנן:

בעיא היא עד כדון. שחשב מיום שעלה הזכר וא"ל עוד צריכה היא להמתין כמה ימים עד שתלד:

ותני כן. בתוספתא חמרתה כו' כלומר יש פוחתת ויש שמוספת מ"מ הפוחתת אינה פוחתת מימי הלבנה שהן שנ"ד יום ולא מלאו ימיה עדיין:

פליגא. על רב:

בקורת. נקבה של בקר:

והרביעו של בית רבי ממנה שוורי' ויש כו'. דקס"ד כי היכי דבהמה טמאה אין פוחתת מי"ב חודש שהן ימי עיבורה כדאמר פ"ק דבכורות דף ח' כך בהמה גסה טהורה שימי עיבורה לט' חדשים אינה פוחתת:

ומשני כאן בבהמה טהורה. דאין לה זמן קבוע:

והכתיב הידעת עת לדת יעלי וגו'. דאלמא יש להן עת וזמן:

ומשני חי' טהורה כבהמה טמאה. דיש לה זמן:

ר"מ חשש לגיטין. פלוגתייהו במתניתין מפרש דלת"ק דהוא ר"מ וכדלקמן דאמר אחת ארוסות דגזרינן ארוסות אטו נשואות ואעפ"י שאין כאן תיקון ולד וכמו כן הוא חושש לגיטין כלומר בקטנה שנתגרשה דצריכה להמתין דאין ראויה לילד וגזרינן אטו גדולה היוצאה בגט:

חשש לולד. היכי דיש כאן תיקון הולד ולפיכך מתיר במתני' בארוסות:

ורבי יוסי חושש לשניהם. דהאי כל הנשים יתארסו דקאמר רבי יוסי למעוטי נמי ארוסה לינשא דאירוסין אטו נשואין לא גזור אבל ארוסה אטו נשואה גזור ולפיכך הוא חושש נמי בגיטין בקטנה. וזה מסתייע לפי' רש"י בעירובין דף מ"ז ולא כפירושו דהכא במתני':

אין תימר. כמו אית דאמרי הוא דאיכא דאמרי דלית רבי יוסי גרסינן חושש לגיטין דתנן ארוסות נשאו מיד לרבי יוסי וכדגריס בברייתא בבלי מ"ב הרי כו' וכגי' הר"י בתוס' שם דמתיר לינשא מיד וכמו כן אין חושש לגיטין בקטנה אטו גדולה:

ר' גדולה. שם חכם:

ממאנת אינה צריכה להמתין. דליכא למיגזר אטו גדולה דאין גדולה יוצאה במיאון. וכשמואל בבלי ל"ד:

הדא מסייע כו'. דגזרינן אטו גדולה כדלעיל:

אנוסה כו'. בסוף פירקין דלעיל מקשינן שם והא תני במתני' ומפרישין אותן כו' ומשני שנייא במתני' דאיכא מפני תיקון הולד והיינו דקאמר מסייע לר' יוסי כו' כלומר דאף לולד חושש ר' יוסי והא דלא קאמר מסייע לר' יודא דמימרא דאנוסה כר' יוסי אתיא וכאשר ציינתי שם:

תני הגיורת כו'. ברייתא בבלי שילהי פירקין דלעיל:

ובדמים. לענין דם שלה:

מע"ל. אם ראתה ביום שנתגייר' מטמא למפרע:

די' שעתה. משעת הראי' דהא מקודם לא היה דמה טמא מן התורה ובתוספתא ריש נדה גריס איפכא דר' יודה לר' יוסי:

נראין דברי ר' יודה בדמים. דמשנתגיירה הרי היא ככל הנשים:

ודברי ר' יוסי בולד. דאין צריכה להמתין אלא היכי דיש תיקון ולד וכדפרישית טעמא לעיל דסבר אשה מזנה מתהפכת:

כר' יוסי בולד. כלומר דאין צריכה להמתין:

ומתמה מה חידוש הוא זה דלא כן מה אנן אמרין כו'. אין הלכה כר' יוסי בתמיה:

אלא בגין. ואם בשביל דאמר ר' נראין דברי ר' יוסי דמשמע דלא הוחלטה הלכה כדבריו או דאפשר נראין דברי ר"י לר' יוסי ודברי כו' בקצת ומודו זה לזה כדאמר לקמי' ואין אנו יודעין במה:

לא כן כו' במקומה. וא"כ אכתי הדרין לכללא ר"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי:

חוץ מעיגול של דבילה. דאיפלגו ר"א ור' יהושע פ"ד דתרומות ליטר' קציעות כו' וכן בעיגול של דבלה שדרסה ואין יודע באיזו עיגול דר"א אומר יעלו ור"י אומר לא יעלו כו'. וכן הוא בתוספתא שם ואמר ר' נראין דברי ר"א לר"י כו' דזה מודה לזה כדאמר שם דאם יודע באיזה מקום דרס' דמודה ר' יהושע:

קשייתה. שאלתי לפני ר"ח אם אפילו דבר ברור הוא שנבעלו נמי אין צריכות להמתין:

לא כבעולות הן. בתמיה דודאי מחזקינן להו כבעולות ואפ"ה אין צריכות כדפרישית טעמא לעיל:

שבקין סתמא. דמתני' כל הנשים לא יתארסו כו':

ועבדין כיחידאה. בתמיה ולקמן מתרץ לה:

אשכח. ברייתא דתני לה ר"ח בשם ר"מ הא דכל הנשים כו' וכן הוא בתוספתא:

כר"ש. ושם לא גריס כר"ש אלא כד שמע לה דתני כו' כלומר מששמע דתני לה ר"ח בשם ר"מ ולא סתמא היא:

אמר יאות סבא ידע פירקי גיטא. שפיר יודע הזקן הלכות גיטין ועל ר' יוחנן אמר דהשתא שפיר פסק כר' יוסי ומשום דלעיל אמר דר"מ חושש לגיטין לטעמיה וכדפרישית לזה אמר בהלכות גיטין. ובתענית ובמגילה שם גריס יאות סבא ידע פירקי גרמה כלומר שיודע בעצמו לכוין האמת:

והכא את אמר הכין. כרבי יוסי והוא הקושיא דלעיל:

לא רבי דילמא חורן אמר. לא ר' שנה המחלוקת דילמא איש אחר שנה:

ומקשה דלאו ק"ו הוא מן מה הן כו' אתיא. מזה דאם שנה ר' מחלוקת וחזר וסתם דאמרת הלכה כסתם נלמוד:

דלא אשכח כו'. ואם רבי בעצמו לא מצא המחלוקת אלא אחרי' ורבי סתם במתני' לכ"ש דהלכה כסתם:

וכן אתא ר' חזקיה כו'. ואמרו בהדי' בשם רבי לעזר דאפי' שנו אחרים כו':

ולמה כו'. וא"כ למה הוא מורי רבי יוחנן כיחידאה:

ומתרץ רבי שמואל כו' הדא דתימא. דהלכה כסתם בשאין כו'. אבל אם יש מחלוקת אצל סתם. כלומר אחר הסתם:

לא בדא. בזה לא הלכה כסתם. וכן מחלק בזה בבלי מ"ב:

אבל ביחיד אצל חכמים כו'. דהסתם כיחיד ורבי' פליגי לא בדא כו' דיחידאה היא וכן הכא רבים פליגי:

סתם משניות דרבנן. כרבנן אתיא:

עד שיפרש לו רובו. כמו רבו:

לא דרשב"ל פליג. מטעמיה דנפשיה על רבי יוחנן רבו:

אלא דו חמי. שראה רוב סתם משניות אתיין אליבא דר"מ:

הידינו רבה. מי הוא הגדול:

רבה דמתני' רבה דאולפנ'. הרב של הבריית' או של הגמ' על מי לסמוך:

לית מילתא כו' כד שמע תני לה גרסינן. כלומר לא זה הדבר דאמר רבי לעזר לעיל דרבה דמתני' הוא עיקר דהרי כששמע זה הברייתא של ר"ח בשם ר"מ הוטב בעיניו:

ודחי לה נאמר אולפן קביל כו' בשם ר"מ. כלומר שקיבל מגמ' מרבה דמתני' זה ועל זה סמך:

החולצת. מימרא בפני עצמה היא דהחולצת מונה ג' חדשים משעת מיתה. בבלי שם:

משעת נתינת גיטה. ולא משעת כתיבה ופליגי אמוראי בזה רבי חנינא כו'.

משום מה אתה חושש. דשמא נתייחדה עמו בין כתיבה לנתינה וא"כ הוי ליה גט ישן ופסול הוא כדאמרינן פ"ח דגיטין אלא ע"כ דאין חוששין לזה מן הסתם:

לזו את אוסר ולזו כו'. דאין שניהן שווין בכתיבה ואיכא לעז דלאו כ"ע ידעי. וכן מקשי בבלי גיטין י"ח:

מאן דהוה מותבא כו'. מה שהקשה רב לשמואל התיב כו' כלומר זה הקושיא הקשה ג"כ רב לשמואל דס"ל כוותיה וכן מאן כו':

והלכתא מונין לגט משעת כתיבה כו'. ולסתמא אין חוששין. וכן פסק בבלי שם לפי גירסת הרמב"ם ז"ל פי"א מהל"ג. אבל דעת הרא"ש ז"ל משעת נתינה וכתב וכן נהגו כל רבני צרפת ואשכנז:

הדא דתימר בנשים. ל'יום:

אבל באנשים. לא ישא עד ג' רגלים ודוקא בשיש לו בנים כו' בבלי מ"ק כ"ג אלא דמוסיף הכא אין לו מי שישמשנו וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' אבל:

כהדא כו'. מפני שהיו לו בנים קטנים ובבלי שם גריס יוסף הכהן:

ולא הכירה. שלא בא עליה עד אחר ל' יום:

מתני' ומתו. מפ' בגמ':

הרשות בידו. לכנוס את כולן והא דנקט ד' עצה טובה קמ"ל כי היכי דנמטייהו עונה בחדש. בבלי מ"ד. כלומר דלית ליה לגרועי בפחות מעונה בחדש אפי' הוא סתם אדם ולא ת"ח:

ביאתה כו'. בגמרא מפרש:

גמ' ארבעה מאחין כו'. כלומר ארבעה מאחין ומתו כו' קאמר במתני' דאלת"ה כי מתו כולן מאן מייבם. וכן בבלי שם:

דילמא. מעשה היה בי"ג אחין שמתו י"ב מהן בלא בנים:

לית בחיילי. אין בידי לפרנס כולן:

אנא. אני אפרנס חדש שלי:

אמר היבם ומאן כו'. ואמר רבי אני אפרנס חדש העיבור והתפלל עליהן והלכו להן:

אתון טעינין. באו טעוני' ל"ו תינוקות ועמדו לפני חצרו של רבי:

סלקין ואמרין ליה לר' לרע כו'. למטה כפר של תינוקות באין לשאול בשלומך:

אודיק. הציץ רבי מהחלון וראה אותם:

במה בירכו בבנים כו'. וכן הוא בבלי סוף ברכות כדמפרש ואזיל:

והוא אשתין. ששה בנים שילדה לו אשתו:

ותמנותיהן. שמנה בנים הראשונים דקחשיב שם לעובד אדום הרי ששים ושנים:

כתיב ונקרא וגו'. טעמא דמתניתין מפרש דביאתה וחליצתה של אחת מהן כו' בית שהוא ניתר בחליצה אחת קאמר קרא ולחלוץ לתרווייהו אי אפשר דבית א' הוא חולץ כו':

אף בביאה כן. דביאה של אחת מהן פוטרת דביאה פטור וחליצה כו' וילפינן ביאה מחליצה ובבבלי שם יליף ביאה מקרא דלא יבנה בית אחיו בית א' הוא בונה כו' והאי תלמודא ס"ל דללאו על החלוצה הוא דאתא ועיין בתו' שם:

ומהו להערים. לעשות הערמה לקדש כולן ולישא אחת מהן אם הוא צריך לכך:

ומביא ראיה מר"ט שהערים כו'. ודחי לה דתמן אין כל א' וא' כו' והי' מוכרח לעשות כן:

אבל הכא כל אחת כו' ראויה היא ליבם. ולישא כולן אי אפשר א"נ י"ל דעל יבמות מהרבה בתים קאמר:

עבדין ליה כן. שהערים לעשות כך:

מתני' המחזיר את גרושתו. משנישאת:

חלוצתו. דקיימא עליה בלאו דלא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה:

קרובת חלוצתו. דאע"ג דמדרבנן היא בבבלי מתרץ לה דר"ע ס"ל דחלוצתו כאשתו דהכתוב קראה ביתו ודתנן לעיל החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת דחולצת לא אתיא כר"ע דלדידי' פטורה לגמרי:

בנושא קרובת גרושתו. דגרושתו כאשתו וקמ"ל דיש ממזר מחייבי כריתות:

גמ' בלא כך כו'. בתמיה:

בתרומה. דתועבה כתיב:

בתה כשרה. וכן מסיק בבלי פ"ק דף י"א:

מתני' כל שאר בשר. כל קורבה וכל שהיא בלאו ואפי' אין בה כרת:

מתני' לקיים דברי ר"י. ארישא קאי אמר שמעון בן עזאי לקיים דברי ר"י:

מא"א. הוא מיתת ב"ד:

כל שחייבין עליו כרת. אבל לא חייבי לאוין:

מיתת ב"ד. פלוגתייהו מפרש בגמרא:

גמ' וכולהם. תנאי דמתני':

לא יקח וגו'. וסמיך ליה לא יבא ממזר:

שהוא בלא יבא. דסבר לה כרבי יודה דבאנוס' אביו הכתוב מדבר דהויא לה חייבי לאוין:

התיבון. לריב"ח הרי אלמנה לכ"ג שהיא בלאו וכמ"ד לר"ע דמודה באלמנה לכ"ג שאין הולד ממזר:

ומשני שנייא היא שפירש בה חלל. דכתיב ולא יחלל חילולין הוא עושה ולא ממזרות. וכרבי סימאי בבלי הכא דף מ"ט ובכתובות דף כ"ט:

שחייבין עליה כרת. דקסבר לה כרבנן דבשומר' יבם של אביו הכתוב מדבר:

הרי נדה. דח"כ ואין הולד ממזר:

שאר בשר. ובבבלי קאמר טעמא דהואיל ותפסי בה קידושין דכתי' ותהי נדתה עליו:

אע"ג דאמר כו'. הבא על אחותו הולד כשר גרסינן:

גוי ועבד כו' שאם היתה נקבה כו'. בבלי לעיל מ"ה וכדפרש"י שם דהא דאמר בנה פגום לאו דוקא אלא משום בתו נקט לה. אבל דעת הרמב"ן ז"ל דבנה נמי פגום הוא ואם בא על כהנת לויה וישראלית בתו פסולה לכהונה דכיון דיליף שם ק"ו מאלמנה לכ"ג בנה חלל כאלמנה:

אתא לגביה דרב כו'. שהולידו אמו מארמאי ושאלו אם הוא כשר:

הן דעיימך רגליך. האסף רגלך וצא מהר מכאן עד דלא יבא שמואל ויפסול אותך דסבר דהולד פסול ובבבלי דף מ"ה קאמר לשמואל נמי הולד כשר:

ומה ראו לומר כו'. וללמוד מכרת דאשת אב ולא ממיתה דאשת אב וכר' יהושע:

ממקום שנכללו כו'. כלומר דהרי כאן ילפינן מאשת אב הואיל ויצאת מכלל כל העריות ולא ללמד על עצמו כו' ומקום שנכלל' אשת אב בפ' עריות כרת שם כתיבא כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו והולכין אחר הכלל מהיכן דיצאת ללמד על ח"כ דהויא ממזר:

מחלפא שיטתיה כו' תמן כו'. כלומר הכא בעריות מכללא הוא דיליף דהולך אחר מקום הכלל והכא בע"ז וכדלקמיה הולך אחר הכתוב במקום הפרט:

דתני. ברייתא זו כתובה בהוריות פ"ב ובבבלי שם דף ח' בנוסחא אחרת:

מצות ה'. כתיב בחטאת דנשיא ובציבור:

אף אוכלי שקצים. דנחייבו קרבן חטאת:

נאמר כאן מעיני. ונעלם דבר מעיני הקהל:

ונאמר להלן. בע"ז פ' שלח לך והיה אם מעיני העדה:

מה עיני כו' ועל שגגתו חטאת. ופריך הש"ס שם עלה אי מה עיני כו' דהרי ע"ז מיתת ב"ד היא ונימא מחויבי מיתת ב"ד חייבין בקרבן בשוגג:

ואמר שם ריב"ח. והגי' חסרה התם וגרסינן כדהכא:

דמקום שיצאת ע"ז ללמד כו' לא יצא עמה אלא כרת בלבד גרסינן. כלומר דמקום דפרטא דע"ז כתיבא שם כרת כתיבא הכרת תכרת הנפש והילכך למדין על מחויבי כריתות לקרבן:

אבל מיתה בע"ז ממקום אחר באת. ולא נרמזה שם במקרא:

מחלפא שיטתיה כו'. השתא מסיק לקושיא דלעיל אמר דהולכי' אחר הכלל וממקום שיצאה והכא בע"ז יליף ליה ממקום הפרט:

ומשני תמן נכללו כל העריות כו'. כלומר דעל כרחך התם בע"ז לא שייך לילף ממקום הכלל דהא כתיב מכל מצות ה' וא"כ נכללו כל העריות לומר דהכל בכלל הן חייבי כריתות הן חייבי מיתה וכשהכתוב ממעט בע"ז דיצאה מן הכלל ללמד כו' היינו למעט שאין מחויב קרבן אלא חייבי כריתות וכדכתיבנא שם וא"כ ממקום הפרט ע"כ דנילף:

אבל הכא אית לך למימר הכא כו'. בתמיה דמידי ממזר כתיבא בפ' עריות דנאמר דאשת אב ממעט הכלל וע"כ דנילף ממקום הכלל דכרת התם כתיבא:

מתני' יבמתה שמתה מותר באחותה. מפרש בגמ':

גמ' ומדייק מדקאמר ביבמה מותר באחותה. דקס"ד דבשמורת יבם קאי דאל"כ פשיטא היא אלא ודאי לאשמועינן הא באמה לא:

לא כן אמר רבי יעקב כו'. לעיל הלכה ח' דמותר באמה דאין זיקה לאחר מיתה:

ומשני אלא בגין כו'. דבחלוצה אסור באמה ודאי כדתנן לעיל הכי נקיט גם ביבמתו אעפ"י שאינה צריכה וכדמסיק בבלי שילהי פירקי דמשנה שאינה צריכה היא:

סליק פירקא בס"ד