מתני' הבא על יבמתו שוגג. כסבור אשה אחרת היא:

מזיד. לשם זנות ולא לשם מצוה:

באונס. מפרש בבבלי שנתכוין לאשתו ותקפתו יבמתו:

ברצון. דמכוין למצות יבום ואף על גב דפשיט' הוא קתני לה דהכי אורחי' בכל דוכתי'. תוס' ריש פירקין:

אפילו. בבבלי מפרש דלא מיבעיא הוא שוגג או מזיד והיא מכוונה למצוה אלא אפי' דתרווייהו לא מכווני דהוא שוגג והיא מזידה או איפכא אפילו הכי קנה:

קנה. בגמ' מפרש למאי קנה:

בין ביאה לביאה. כדרכה ושלא כדרכה כדיליף בגמ':

גמ' אנן תנינן אפילו הוא שוגג כו' תני ר' חייא בברייתא אפילו שניהן שוגגין. ולא דפליג ר' חייא אלא דבמתני' אשמועינן דאפילו שניהן אינן מכוונין לשם מצוה בגוונא דא' מהן שוגג וא' מזיד ור' חייא אשמועינן האי גוונא בששניהן שווין. וכן משמע מהבבלי ריש פירקין דלא פליג ר"ח והרי"ף והרמב"ם דלא הביאו הא דר"ח משום דחד דינא וחד טעמא הוא:

הוון. בני הישיבה בעיי למימר מתחילה דדוקא בפיקח שיש בו דעת כו' דכעין שאמרו כל הראוי לבילה כו':

וחרש כו' לא יקנה אלא לדעת. כלומר הואיל ואין בו דעת לא יקנה ביבמתו א"נ בפיקח ונתחרש דממתינין לו עד שיתפקח:

אשכחו ברייתא דתני ר"ח אחד החרש כו'. שמייבמין אבל לא חולצין ותוספתא היא פ' י"א והביאה הרי"ף ספ"ק:

יבמה יבא עליה. אי לא הוי כתיב אלא יבמה וגו':

שלא לדעתו. שוגג:

ויבמה. בתרא דרשינן אפי' ע"כ שהוא אנוס:

יבמה כו'. כלומר וכן נמי ביבמה:

יבמה יבא עליה כדרכה. דנמי דרשינן מהאי קרא אבל בבבלי ריש פירקין קאמר דכדרכה מלהקים לאחיו שם נפקא ויבמה יבא וגו' אתיא לבין בשוגג כו' ולקחה אייתר לשלא כדרכה:

אפילו מן הצד. נמי כעין שלא כדרכה היא:

שאינה גמורה. אפי' אינו גומר:

אפי' בהעראה. וכדמפרש ואזיל:

שתהא אצבע כו'. זו נשיקה קרוי' בבבלי:

ור' בא פליג אליבא דר' יוחנן וכן הוא פלוגתא דאמוראי בבבלי נ"ה אליביה ומסיק דהכנסת עטרה היא אלא דשם קאמר לחד מ"ד דבשפחה חרופה קאמר דהכנסת עטרה ביאה היא והכא לא משמע כן:

מה אנן קיימין. להא דקאמר דהכנסת עטרה גמר ביאה היא:

אם בשאר כל העריות. ולא יהא אלא העראה הא עשה בהן המערה כגומר:

אם בשפחה חרופה. הא בעינן עד שיפלוט הזרע וכדדרי' ר' ירמי' כו' דשכבת זרע כתיב בה:

אלא כן כו'. דהא דאמר דהכנסת עטרה גמר ביאה היא נ"מ לאלמנה לכ"ג וכדאמר ר' בא בר ממל:

הערה בה. נעשית חללה וחייב משום לא יחלל:

חייב משום ביאה. לאו דלא יקח ולהכי קרי לה גמר ביאה:

גמר את הביאה ופלט חייב משום ולא יחלל זרעו. ובבבלי קידושין דף ע"ח קאמר נמי בלא גמר ביאתו חייב שתים אלא דמשם משמע דלאו דלא יקח אקידושין הוא:

תמן תנינן. ריש פ' יוצא דופן:

מטמאות. מכי אתא דם לבית החיצון אע"ג דהעמידוה כותלי רחמ':

יושבת למים. להטיל מים ונפתח רחמה קצת:

והלא כל הטומאות כו'. כלומר שהרי אפי' בטומאת מגע שרץ היא מטמאה אפילו משם ולהלן דגלוי מיקרי אלא שאינה אלא עד בית השיניים בתוך הרחם דשם בית הסתרים מיקרי וכן פריך לה שם דף מ"א ומוחלפת השיטה התם:

ומבין השיניים ולפנים. בין השיניים עצמן כלפנים הן ולא מיטמאה. וכן אמר שם:

ור' יוסי בר בון פליג דכל בית הבושת קרוי בית החיצון. א"נ דלא פליג אלא חד שיעורא הוא כהאי מתני' דאיתמר התם דהויא עד בין השיניים וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל ריש פ"ה מהל' א"ב:

קנה ולא חלק כו' מה קנה. לענין מאי:

בפרשה. בפרשת יבמין כדמפרש לירש כו' ולאסרה על אחיו בביאה זו ולקמיה מפרש אהי קאי:

קנה כל הדברים. ואפילו בתרומה אוכלת מיד אם כהן היא. ובבבלי כולה פלוגת' דרב ושמואל היא:

ופליגי רבי יצחק ור' מתנייא בפי' הפלוגתא דשמואל ור"י. דלרבי יצחק לא פליגי אלא בשהערה בה כלומר דביאה גרועה זו שהיא בשוגג לא היתה אלא בהעראה אבל בא עליה ביאה גמורה ואפי' בשוגג כ"ע מודים שקנה לכל ור' מתניי' קאמר דלא פליגי אלא שבה עליה ביאה גרועה זו בעודה בבית אביה אבל אם הכניסה לביתו כ"ע מודים שקנאה לכל ואפילו בשוגג:

מתני' אמרה כן. לעיל פ"ד כנסה כו' דמשמע שהכניסה לביתו וכל כניסה במשמע ואפי' בביאה גרועה אבל בבבלי משמע דלא פליגי אלא בביאה שוגג וכיוצא בה אבל בהעראה דקני' נמי בעלמא וביאה היא לכל דבר לא פליגי וכדכתבו התו' שם:

מהו שתאכל בתרומה. בביאה גרועה ומשום דלעיל סתמא קאמר ר' יוחנן קנה בכל הדברים ויש לומר דלענין ליורשה ולהטמא לה ולהפר נדריה קאמר אבל לא לתרומה הילכך מפרש פלוגתייהו הכא בהדי' לענין תרומה וכ"כ התוס' שם ד"ה מן הנשואין דזימנן שהיא כאשתו לכל דבר ולא אכלה בתרומה:

בחיי בעלה. ומשמת בטל קנינו ופסקה מלאכול אוכלת עכשיו דקניה בביאה זו הועיל ובחיי בעל אכלה:

ואם לאו. כגון שמת מן האירוסין דלא אכלה עדיין אינה אוכלת בביאה גרועה. וכן אמר בבבלי דמן האירוסין פליגי:

אפי' נראית לאכול. כגון שהגיע זמן שנותנין לבתולה כו' כדאמרינן בכתובות ומת דאוכלת עכשיו בביאה גרועה:

מתני' כו'. דתני' כוותי' דשמואל וכוותי' דר' יוחנן כדמפרש ואזיל:

מת ונפלה לפני היבם. אפילו הוא חרש אלא שנפלה מן הפיקח כדמסיק:

אם היתה פיקחת. כלומר אשת פיקח מעיקרא ואכלה בחיי בעלה אוכלת ואע"ג דביאת יבם החרש ביאה גרועה היא הואיל ובחיי הבעל אכלה:

חרשת. אשת חרש:

בת ישראל פיקחת כו'. וכן מייתי לה ברייתא זו שם לסיוע לרב דקאמר כר"י:

בזו יפה כח היבם. דמאכיל ואפי' לא אכלה מעיקרא וטעמא דלא גרע ביאת חרש מביאת שוגג ורחמנא רביי' ליבם. ובבבלי מתרץ לה ללישנא קמא אפילו לשמואל:

מתני' וכן הבא על אחד מכל העריות. באחת מכל ביאות הללו:

או פסולות לכהונה. כגון אלמנה לכ"ג כו' פסלה לכהונה משום זונה ואע"פ שאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה פסולה הוא לכהונה כדאמרינן לעיל סוף פ"ג:

וגרושה. נמי אם היא בת כהן מיפסלא בהך ביאה מתרומה דבי נשא:

ממזרת כו'. לאו אפסולה לכהונה קאי אלא למילקי עלי' האי ישראל בהעריי' ובביאה שלא כדרכה איירי:

גמ' אלמנה לא יקח כתיב יכול אפי' אנס. האי אפי' אמיעוטא קאי כלומר יכול מדכתיב לא יקח לשון אישות דלא הקפידה התורה אלא שלא ישאנה אבל אנס לא דלא פסלה בביאת אונס:

ת"ל לא יחלל. מדלא כתיב לא יחול כדמסיק:

יכול אפילו הערה. דמיעט' הכתוב דלאו קיחה מיקרי:

ת"ל לא יחול. ה"ל למיכתב וכתיב ולא יחלל לרבות אפי' באונסין ואפי' בהעריי' דעובר בלאו ופוסלה:

עד כדון כר"ע. זו דברי ר"ע דיליף העראה נמי מריבויא דלא יחלל:

כר' ישמעאל. אבל לר"י נפקא לי' מדרשא אחרינא כדתני ר"י כו':

**ונא' להלן לקיחה.**בשאר כל העריות. בחייבי כריתות ואשה אל אחותה לא תקח:

מה לקיחה כו'. כדיליף בבבלי נ"ד דהוקשו כל העריות לנדה בהערא' אף לקיחה כו' וכן אמרי' בבבלי כר"י חייבי לאוין דכהונ' אתי' קיחה קיחה:

אי מה לקיחה שנאמר. בחייבי כריתות הולד ממזר ונימא נמי בח"ל דכהונה דהולד ממזר:

ומשני ר' יוסי ליידא מילה כו'. כלומר דא"כ לאיזה דבר איצטריך הכתוב לומר ולא יחלל אם הילד ממזר:

לא דממזר רוב. גדול איסורו מן החלל בתמי' והא אפילו ממזר הוא אלא מדכתיב לא יחלל ללמד דחללין הוא עושה ולא ממזרות:

אתא ר' בון. ואמר דמהכא ילפינן ג"ש ושמעינן דאין הולד ממזר:

לקיחה בשומרת יבם. יבמה יבא עליה ולקח' דרשינן ולקחה לו ולא לאיש אחר. א"נ איבמה ליבם קאי דמה לקיחה שנאמר בשומרת יבם דהמערה כגומר וקנאה כדיליף בבבלי ביאה ביאה מחייבי לאוין דקהל לא יבא ממזר ומה התם הולד כשר אף חייבי לאוין דכהונה המערה כגומר והולד כשר. וללישנא קמא דמפרשינן אתי' הא כרבנן בפ"ק דאין ממזר מיבמה:

דא"ר בא בר ממל כו'. כלומר וכדר' אבא דאמר לעיל באלמנה לכ"ג הערה בה כו' חייב משום מחלל זרעו דאלמא דחלל הוא עושה ולא ממזר:

מתני' מן האירוסין. מפני שנתקדשה קדושי עביר' נפסלה מתרומה דבי נשא אם בת כהן היא:

ר"א ור"ש מכשירין. ד שתבעל לו ותעשה חללה כדכתיב ולא יחלל שני חילולין א' לה וא' לזרעה:

נתאלמנו או נתגרשו. מן הכהני' הללו:

מן הנישואין פסולות. דשויוה חללה בביאתו:

מן האירוסין כשרות. דאפי' ת"ק לא פסל מן האירוסין אלא בחייהן שהיא משתמרת לביאה פסולה אבל מתו לא:

גמ' מה טעמון דרבנן. ת"ק דפסיל מן האירוסין:

נאמר כאן הוי'. קדוש יהי' לך:

ונאמר להלן. בנערה המאורסה. ובבבלי נ"ו לא יליף מקרא אלא מק"ו ומה קידושי רשות כו':

ונא' להלן ובת כהן כי תהיה וגו'. ודרשי כי תבעל לאיש זר מה להלן כו' אף כאן נישואין דווקא:

ומתמה עלה ר' יוסה דמנא לי' לר"א ור"ש. דארוסה בת כהן לישראל לא אכלה בתרומה וכסתמא דמתני' לקמן פ"ז העובר והיבם והאירוסין פוסלין כו':

לא מן הדין קריא. וכי לא מזה המקרא אנו למדין דכי תהיה משעת הויי' איפסלה דקניי' בהוי':

הכא כו'. בתמיה דהכא הן מפרשין הוי' לשון אירוסין והכא מפרשי לשון נישואין ולא משני מידי:

מ"ט דרבנין. השתא מהדר לפרש עיקר טעמא דאלמנה לכ"ג פוסלה מתרומה ולכ"ע קאי דאימר קרא דכי תהיה לאיש זר דווקא לישראל שהוא עצמו אינו אוכל ומנא לן דאלמנה לכ"ג או גרושה לכהן הדיוט דאינם אוכלים בתרומה דאימא חללה לכהונה לבד הם עושים:

לאיש. קרא יתירא דמצי למיכתב לזר ודרשינן לאיש המאכיל כלו' אפי' לאיש המאכיל לאשתו אם היא זרה לו אינו מאכיל אותה. ובריית' היא בספרא פ' אמור פ"ה:

והלא דין הוא. ולא איצטריך קרא:

כ"ג. שעושה חללה וביאתו פוסל' מן הכהונה אינו דין שתהא ביאתו פוסלת נמי מתרומה:

לא אם אמרת בישראל. שאין ביאתו לא מחמת פסול אלא מחמת שהו' אינו אוכל ואינו מאכיל אחרות:

תאמר בכ"ג שהוא אוכל ומאכיל אחרות. הכשרות לא תהא כו':

נשבר ק"ו מעתה. וע"כ צריך למקרא לאיש כו':

ה"ג מ"ט אמר ר' אלעזר ור"ש כו' מה עבד לה ר' אלעזר ור"ש משום שהוא ראוי לוכל או משום שהוא ראוי להאכיל כלומר דמ"ט אמרו דווקא נישואין פוסלין ולא אירוסין אם דטעמן משום שהוא עצמו ראוי לאכול וחללה עדיין לא משוי לה או דטעמן משום שהוא ראוי להאכיל לאחרו' והילכך לא ילפינן מקידושי ישראל לבת כהן דפוסל' דהתם או משום שהוא אינו אוכל או משום שהוא אינו ראוי להאכיל ונ"מ כדאמרי' לקמי'. ויש לפרש נמי לפי גי' הספ' מ"ט לא אמר כו' דר"א ור"ש אינם פוסלין אפילו מן הנישואין אלא דווקא כשנבעלו וכדאמר לקמן:

נישמעינה. לזה מן זו המתני' דקתני לקמן ריש פ' הערל פצוע דכא וכרות שפכה הן ועבדיהן יאכלו ונשיהן לא יאכלו דפסלה בביאתו ואם לא ידעה משנעשה כו' יאכלו:

וא"ר אלעזר. עלה דר"א ור"ש היא דסברי משתמרת לביאה פסולה אכלה:

ה"ג אית לך מימר הדא משום שהוא ראוי להאכיל והכא משום שהוא ראוי לאכול. כלומר וכי יש לך לומר גבי פצוע דכא משום שהוא ראוי להאכיל בתמיה הרי אין לך אשה מותרת לו אלא ודאי משום שראוי לאכול וה"נ משום שראוי לאכול הוא. ובבבלי הכא נמי משוי לה האי דינא למתני' וקאמר לר"א ור"ש מפני שראוי להאכיל עבדיו ולשיטה זו אין נ"מ בטעמא דכ"ג לר"א ור"ש:

לא סוף דבר מן הנישואין. לאו דווקא מן הנישואין קאמר דנתאלמנו פסולות אלא בנבעלו תלי' מילתא דבבעילה משוי לה חללה וכדשמואל בבבלי נ"ז דאמר אין חופה לפסולות:

מתני' לא ישא את הבוגרת. מפרש פלוגתייהו בגמ':

מוכת עץ. דאין לה בתולי' כלל:

יכנוס. דבתר שעת קידושין אזלינן:

אעפ"י שעשה בה מאמר. דלא קנאה קנין גמור כדמפרש בגמ':

חולץ בגמ' מפרש:

גמ' אלמנה לא יקח. כתיב ודרשינן בין מן האירוסין כו' כמו דבגרושין דמן האירוסין נמי קריא גרושה וכדאמר בבבלי נ"ט דמהו דתימא נילף אלמנה מתמר דדווקא מן הנישואין קמ"ל:

שוין כו'. כדמפרש ואזיל:

בוגרת כלו בתולי' במעי'. כלו' שנתמעטו קצת ומיהת לא יצאו לחוץ ולר"א ור"ש כשרה דרבתה התורה מבתולי' ואפי' מקצת בתולי':

ואית דמחלפין. בפלוגתייהו דבבוגרת הכל מודים שלא ישא ובמוכת עץ פליגי כדמפרש טעמא דמוכת עץ לא עברו עדיין ימי נעורי' ועדיפא טפי. ומסתברא כלישנ' קמא וכן משמע בבבלי דלא פליגי במוכת עץ:

אחות מוכת עץ. אחות של כהן שהיא מוכת עץ:

לא יטמא לה. דאין הכהן מטמא לאחותו אלא להבתול':

ופריך יאות ר"מ ור"ש על דעתין דאילין תני. כלומר ללישנא קמא דבמוכת עץ לא פליגי ולד"ה לאו בתול' מיקרי' ולר"מ ור"ש שפיר הוא:

מחלפא שיטתין דרבנן. אלא דלרבנן אדרבנן קשיא:

דתמן אינון אמרין נערה כו'. כלומר לעיל בכ"ג דאין כשר אלא בנערה ולא במוכת עץ דלאו בתול' מיקרי' והכא אמרי דיטמא לה והא דקאמר נערה ולא בוגרת לאו דדרש מנערה קאמר דנערה לא כתיבא בכ"ג אלא כדפרישית:

ומשני ר' הילא כל מדרש בענינו. מענינו דקרא ושניא הכא גבי טומאה דרביי' קרא כדמסיק:

פרט לאנוסה ומפותה. דלאו בתולה היא ואייתר לא היתה לאיש לרבות מוכת עץ אע"ג דלאו בתולה היא אין הוייתה ע"י איש:

ע"י אחר. ע"י דבר אחר שנשרו וכן דרשי ר"מ ור"י בבבלי דף ס':

הקרובה לרבות הארוסה. וזה נמי כשיטת ר"מ ור"י התם דאפי' ארוסה שלא נתגרשה מטמא לה דקרובה מיקריא הואיל ולא נישאת:

אליו לרבות הבוגרת. דלא תימא דנילף בתולה בתולה מכ"ג להכי צריך קרא:

ה"ג תמן אינון אמרין קרוב לא ארוס' אליו לא גרושה והכא אינון אמרין הכין. וכן גי' הרשב"א ז"ל וגי' הספר נשתבשה מהא דלעיל. כלומר דפריך דמחלפא שיטתייהו בארוסה דהתם גבי אשתו דכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו ודריש לה בת"כ פ' אמור קרוב ולא ארוסה דאין מטמא לארוסתו והכא אמרינן דארוסה קרובה מיקרי':

ומשני דכל המדרש בענינו הוא דאחותו לעולם היא בפנים. כלומר לעולם אחותו מיקרי' ואעפ"י שנתארסה קרובה היא עד שתצא לחוץ ותנשא דאז לא יטמא לה:

אבל ארוסתו לעולם היא בחוץ. לו ואינה קרובה אצלו עד שתכנס לפנים ותינשא לו דאז מטמא לה. ובבבלי מסיק כרבי יוסי ורבי שמעון דארוסה שנתגרשה דווקא קרובה מיקרי':

אנוסתו ומפותתו. של כ"ג לא יכנוס דכתיב בתולה יקח בשעת ליקוחין תהי' בתולה:

ואם כנס כו'. ובבבלי שם גרסינן אנוסת ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי אנוסת ומפותת חבירו לא ישא ואם נשא הולד חלל כר"א בן יעקב ואמר רב עלה ומוציא בגט ואלא הא דקתני ואם נשא נשוי לומר שאין משלם קנס במפותה וכדפי' רש"י שהמפותה אין משל' קנס אלא כשאין כונסה ואהני ליה נישואין למיפטרי' והכי נמי צריך לפרש אליבא דרב דאל"כ מ"ש אנוסת ומפותת עצמו דאין מוציאין מידו ושל חבירו דמוציאין מידו הא בתרווייהו בעול' היא בשעת לקיחה אלא ע"כ כשיטת הבבלי אתיא וברישא דקאמר אין מוציאין מידו נמי לענין קנס קאמר וכמסקנת הפוסקים כרב. ואם נפרש דחולק על מסקנת הבבלי צריך לחלק דהואיל ובעולת עצמו היא אין מוציאין מידו וכרב אשי שם דסופה להיות בעול' תחתיו ועיקר:

לא ישא את הקטנה. דכתיב אשה ולא קטנה וברייתא היא בבבלי דף ס"א דבעינן שיצאת מכלל קטנות ולכלל בוגרת לא באת:

אבל נושא את הממאנת. וקס"ד דנושאה מיד כשיצאת במיאון:

לא בקטנה היא. בתמיה דאין גדולה יוצאת במיאון:

ומשני ממתינין כו'. דאין מיאון פוסלה לכהונה כגט כדתנן לקמן פ' ב"ש וקמ"ל דאפילו לכ"ג כשרה ובשלא נבעלה מיירי. וכן משמע בבבלי דף נ"ט:

אירס את האלמנה כו' ודכוותה. בקטנה דאם אירסה ואח"כ נתמנה שיכנוס:

ופריך קורא אני אשה ולא קטנה. וזה למאי דגרסינן בבבלי שם כ"ג שקידש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר נישואין אזלינן ואסורה או בתר אירוסין אזלינן ושרייא ופשיט לה ממתני' אירס את האלמנה כו' ודחי לה שאני התם דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה והאי אשה קרא יתירא הוא ודרשינן מינה לרבות דאם אירס אלמנה ונתמנה לכ"ג דיכנוס ופריך הכא נמי כתיב אשה ומשני אחת ולא שתים ופי' רש"י דאח' יש לך לרבות ולא שתים ומה ראית הא אישתני גופה הא לא אישתני גופה. והיינו נמי דפריך הכא קורא אני כו' דבשלמא אלמנה יש לך לרבות ואע"ג דהכא שתיהן שוות הן לרבות דלא אישתני גופייהו מ"מ פריך דאחת מרבינן ולא שתים ומנא לך לומר דקטנה כוותה דאלמנה:

הערמ' עשה וה"ג שאל פריומה וייתב לאמה בגוי' שמעת וקבלית עלה ותנינן יצא כו'. פריומה היא חופה. וכן הוא לקמן פ"ב דכתובות ותיבה אחת שנחלקה לשתים היא. וה"פ דהרי כמו דאמרינן בבגרה תחתיו דנשתני' היא בין אירוסין לנישואין ואם בתר קיחה דאירוסין אזלינן שרייא כן הכא נמי דנשתנה הוא בין אירוסין לנישואין ואם בתר קיחה דאירוסין אזלינן שרייא דכהן הדיוט הי' והיינו דמקשי דמנא לך דבתר קיחה דאירוסין אזלינן דאין לנו לרבות אלא אחת וכדפרישית וע"ז משני דלעולם בעלמא לא אזלינן בתר קיחה דאירוסין כיון דעדיין מיחסר' כניסה לחופ' ואלמנה שאני דרחמנא רביי' והכא דאמר בקטנה יכנוס מיירי דע"י הערמה שעשה היה ומפרש מה היא הערמה ששאל וביקש ממנה שתשב ותכנוס עמו לחופה וסברת וקבלית עלה ולפיכך אזלינן הכא בתר קיחה דאירוסין כיון דהאירוסין בעודו כהן הדיוט עם כניסת החופה היו וקמ"ל דאעפ"י שנכנסה לחופה ולא נבעלה עד שנתמנה לכ"ג דמותר לכונסה ולקיימה:

ותנינן יצא שמה כו'. מתני' היא בשילהי גיטין ואמרינן שם לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהיו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ואומרים פלונית נתקדשה היום וכלומר דמייתי סייעתא כמו דאמרינן שם דמהני מנהג הנישואין להחזיק הקול שתהא מקודשת ולא תינשא לאחר בלא גט ה"נ מהני מנהג הנישואין שעשה עמה בשעת האירוסין להחזיק' כנשואה לו בעודו כהן הדיוט ואעפ"י שלא נבעלה עד שנתמנה לכ"ג רשאי לקיימה ואפי' היא עדיין קטנה:

אף ב"ש מודי בה. אמתני' קאי דקתני אעפ"י שעשה בה מאמר בעודו כהן הדיוט ה"ז לא יכנוס וקאמר דאפי' ב"ש דסברי דהמאמר קונה ביבמה וכן ר"ש מ"מ לאו קנין גמור הוא וכדאמרינן לעיל ריש פ"ב:

ולא. אבל לא כר"א בן ערך דקאמר שם דקונה קנין גמור וכאשתו היא כבר:

הדא מסייע. מתני' דאמרה כ"ג חולץ מסייע למ"ד לעיל פ"ג סוף הלכה א' דחליצה פטור היא ולא כקנין מיקרי דאי כקנין אומרים לכ"ג עבור על ד"ת בתמיה וכן הוא שם:

מתני' כהן הדיוט. לאו דווקא כהן דאפילו ישראל אסור בשאין לו בנים והא דנקט כהן מפ' בגמרא:

שהיא זונה האמורה בתורה. כדיליף טעמא בגמ':

גיורת ומשוחררת. לפי שהעכומ"ז שטופי זימה הן ובניהם ילדי זנונים המה ולפיכך תנן סתמא ואפילו היא פחותה מבת ג' ויום א' שלא נבעלה:

ושנבעלה בעילת זנות. כגון ישראלית שנבעלה לפסול לה:

גמ' הא ישראל כו'. בתמיה:

עוד הוא אסור בה. דודאי ישראל נמי אסור בה דהרי מצוו' על פ"ו:

אלא בגין כו'. אלא בשביל דתנינן שם בסיפא דמתני' גיורת כו':

וכולהון לכהן. דכולהו לא שייכי אלא לכהן ולא לישראל ולפיכך לא תנינן ברישא ג"כ לישראל. והכי מפרק לה בבבלי שם:

בין שורותם יצהירו. ועל דור המבול קאי שלא היתה כו' ודרך כרמים קדריש לשון עשיית פירות ובב"ר דריש נמי כן ובנוסחא אחרת:

ולא יפרוצו שלא כו'. וכדאמרי' בבבלי שם כל בעולה שאין בה פירצה אינה אלא בעילת זנות וטעמא דר' יהודא קא מפרש:

עדה. כך דרכן של בני המבול היה לוקח לו ב' נשים א' שותה כוס עיקרין שלא תתעבר ויהא מתעדן בגופה והא' לפריה ורביה ובב"ר גריס איפכא עדה דעדה מיניה וצלה שהיתה יושבת בצלו:

מתיבין. חכמים לר"י לדידך דאיילונית זונה היא:

הגע עצמך שהיתה עקרה. כלומר שנתעקרה עכשיו ואין סופה לילד או שהזקינה ולדבריך זונה קרית לה בתמיה ויהא אסור לקיימה:

תני ר' לעזר אומר אף הפנוי כו'. וכ"ש נשוי שמזנה על אשתו דחשובה זונה תו' שם:

ה"ז בעילת זנות. ועשאה זונה לפסול מן הכהונה. בבבלי בהרבה מקומות ובפירקין דף נ"ט:

הדא אמרה כ"ג כו'. בבבלי קידושין דף י' איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ונ"מ לכ"ג דקני בתולה בביאה דאם סוף ביאה קונה נמצאת בעולה משעת העראה שלא לשם קידושין ואסורה ליה. והיינו דדייק הכא מדאמר ר"א הרי זו בעילת זנות ולא קאמר עשאה זונה (כגי' הבבלי) ש"מ דמשהערה בה עשאה זונה והילכך קרי לבעילה עצמה בעילת זנות ולא אשמעינן דתחילת ביאה חשובה היא ומדחשיבא להשוות לה לזונה כן נמי חשיבא לענין קנייה וא"כ זאת אומרת דכ"ג מותר לקדש בבעילה כר"א. אבל בבבלי שם מסיק דכל הבועל דעתו על גמר ביאה אם לא שהערה בה ופירש מיד או במפרש שדעתו לקנות בהעראה דהא קי"ל דהעראה קונה וכב' התירוצים של התוס' שם דשניהם אמת לדינא וכ"כ הרא"ש שם:

מתני' לא יבטל. שאם לא קיים פ"ו חייב לישא אשה בת בנים נ"י:

ב"ש. טעמייהו יליף בגמ':

עשר שנים. כדיליף בגמ':

אינו רשאי לבטל. אלא יגרשנה או ישא אחרת עמה:

גירשה מותרת לינשא. ולא אמרינן דעקרה היא דשמא מיניה הוי ולא מינה ולענין הכתובה מפ' בגמרא:

האיש מצוה כו'. כדיליף טעמא בגמ':

גמ' ב"ש כו'. טעמייהו דילפי ממשה דכיון שהיו לו שני זכרים פירש מן האשה ולא ילפי מברייתו של עולם דס"ל אין דנין אפשר משאי אפשר כדאמר בבלי ס"ב:

וב"ה. סברי דנין וילפי מברייתו של עולם ושם מפרש טעמייהו דב"ה דלא ילפי ממשה משום דמשה מדעתי' הוא דעבד והכא ע"כ לא ס"ל האי טעמא כדלקמן:

לכן צרכה. לכן צריך אתה ע"כ לפרש דב"ה מוספי אב"ש ואפילו זכר ונקבה קאמרי:

דלכן. דאם לא כן אלא דוקא זכר ונקבה קאמרי א"כ הוי מתניתא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל ואמאי לא חשיב לה בעדיות. ומשמע דפליג אבבלי דהא לטעמא דהתם דמפרש דליכא למילף ממשה דמשום שכינה עשה ואסור לכל אדם לעשות כן א"כ ב"ה דוקא זכר ונקבה קאמרי. ולשיטת הבבלי נמי אפשר לפרש דכיון דב"ש נמי דוקא שני זכרים ס"ל וכדפירש"י ז"ל במתני' וגי' אחרת הי' להרשב"א ז"ל בדבריו שם א"כ לית כאן קולא וחומרא כ"כ הרשב"א ז"ל:

בני בנים כבנים. דאם היו לו בנים ומתו דלא קיים פ"ו וכדמסיק בבבלי שם ואם הניחו בנים קיים ודוקא בני בנים שהזכרים יהיו מהבנים:

בני בנות. כלומר אם הזכרים מהבנות אינם כלום וכדמפרש ואזיל:

בן בן כו'. דאם הזכר מהבן והנקבה מבת עולין וקיים פ"ו:

בת כו'. אבל.איפכא לא וזה כאביי שם דאמר ברתא לברא לא אלא דשם קאמר אליביה דברא לברתא מהני וכ"ש הוא מברתא לברתא והכא משמע דדוקא ברא לברא וברתא לברתא אבל מסקנת הפוסקים כרבא שם דאפי' איפכא עולין דהא איכא שבת:

איילונית כו'. ובבלי שם לא קאמר אלא הסריס וחד טעמא אית להו וכ"פ הרמב"ם ז"ל בט"ו מהל' אישות הלכ' ד':

טעמא דהן תנייא. טעמי' דהך תנא דמתני' שהה עמה עשר שנים כו' דגמרי' מאברהם דכתיב מקץ וגו' ואח"כ לקח הגר:

צא שנים. דהשנים שהי' בח"ל מקודם לא נחשבו ומשום דעון ח"ל גרם ודוקא לאברהם מפני שנענש על שחזר מא"י לחרן אבל לא לדורות כן משמע מהרמב"ם ז"ל וכן פי' הרא"ש ז"ל:

ותני כן. בתוספתא פ"ח חלתה היא כו' כלו' מהיו חולין מייתי ראי' דאמרינן דאפשר שאותו העון שגרם להן להיות חולין מנעם נמי מלהוליד כמו דישיבת ח"ל באברהם וכן פי' הרא"ש ז"ל לפיכך חלה כו' בבבלי ס"ד:

או שהלך לו למדינת הים. דהואיל שלא היה אצלה וכ"פ הרמב"ם ז"ל שם הלכה י"א:

נישאת כו'. יש לה כתובה כשיוצאת וכן לשני ולשלישי דסבירא ליה כרבי שמעון ב"ג בבלי שם דבתלתא זימני הוא דהוי חזקה ובבבלי דף ס"ה קאמר דלשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים:

לשלישי עצמו אין לה כתובה. דסבר לה כרבי דבתרי זימני הוי חזקה:

מה דיחזרון קדמאי עלה. להוציא ממנה הכתובה שנתנו לה דהרי איגלאי מילתא שהיא גרמה:

ופשיט לה יכולה היא למימר. עכשיו נתעקרה היא וכן פשיט לה בבלי אשלישי להאי מ"ד דב' זימני דמצי אמרה השתא הוא דכחשי:

מהו דתחזור היא על רביעי. לתבוע ממנו הכתובה דאיגלאי מילתא שהוא היה הגורם:

ופשיט דאומרים לה שתיקותיך יפה מדיבוריך. כיון דיכול לומר אילו הייתי יודע שאת בת בנים לא גרשתיך ונמצא גט בטל למפרע ובני' ממזרין. אבל בבבלי מסיק דאי איתא דמצי אמר לה הכי אי איהו שתקא אנן מי שתקינן אלא דמטעם זה הוא דפטור מליתן לה הכתובה דאמרינן השתא הוא דאיברית:

נבעלה וראתה דם מחמת תשמיש וכן בפעם השני אית תניא דתני. דלא תבעה פעם ג' דסבר כרבי:

ואית תנייא תני דג' תיבעל דסבר לה כרשב"ג. וזה מסתייעא לפי' רש"י בנדה דף ס"ו דקאמר שם נמי בהא משמשת פעם א' וב' ושלישית דכרשב"ג אתיא ולא כר' וכדלקמן:

הוין. בני הישיבה בעיין למימר דהני תנאי כהני תנאי דמ"ד הכא דשלישית לא תיבעל לו אלא תתגרש דהוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש כמ"ד הכא דמשלישי אין לה כתובה:

ברם כמ"ד כו'. ומשמע מהכא דלא מחלק בין איסורא לממונא א"נ דהכא נמי איסורא הוא דהרי סתמא קאמר לשלישי כו' ואפילו אין לו בנים:

הוון בעי מימר כו'. דמתחילה היו רוצים לדמות גם בהא דתליא בפלוגתא דלעיל:

השלישית. שנישאת פעם שלישי:

ודחי לה הש"ס דאפי' כמ"ד בכתובה יש לה מג' דבתרי זימני לא הוי חזקה מודי הוא במילה שלא ימול לג' דהואיל וסכנה היא בתרי זימני הוי חזקה. אבל בבבלי מדמה לה לענין פלוגתייהו כי היכי דפליגי בנישואין פליגי במילה אלא דהש"ס מסיק שם דאנן נקטינן בנישואין ומלקיות כרבי ובוסתות ושור המועד כרשב"ג וטעמא דמילתא דנישואין הואיל ואיסורא הוא לחומרא ומלקיות כיון דעבר ושנה בחייבי כריתות מבערין עושי רשעה מישראל אבל וסתות כהאי דתנן אין אשה קובעת וסת לסמוך עליה להיות דיה שעתה עד שתקבענה שלש פעמים משום דוסתות דרבנן נינהו ובשור המועד נמי משום דממונא הוא ולא מפקינן ממונא אלא בדבר הברור אבל בקטלנית דסכנה היא וכן במילה לחומרא נמי כרבי וכן מסקנת הפוסקי':

מעשה כו'. ובבבלי שבת דף קל"ד גריס שלישי הביאתו לפני וצ"ל לפי הגי' דהכא דר' נתן סבר כי היכי דפליגי בנישואין פליגי במילה וכרשב"ג אתיא דאין לומר דמעשה הכי הוה דא"כ מאי אסהדותיה וכגוונא דאמרינן הכא בבבלי גבי אחיות והרב אלפס ז"ל בפ' אלו טרפות גריס כמו הכא:

היו לה בנים כו'. אמתני' קאי דקאמר מונה משעה שהפילה וכן אם הי' לה בנים ומתו מונה משעת מיתה משום דיכולה היא למימר רוחא כו' אותו רוח רעה שגרם לחנוק ולהמית בני גרמה לעשותה עקרה מאז:

טעמא. דהך תנא דאמר האיש מצוה כו' וכבשה כתיב לשון יחיד מי דרכו כו' וכרב נחמן בר יצחק בבלי שם:

ר' יעקב בר אחא כו'. דפליג אר' ירמיה דאין הלכה כריב"ב אלא אם תובעת לינשא לאחר דבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה דאז הדין עמה וכן מסיק בבבלי דבכה"ג כייפינן ליה להוציאה וליתן כתובתה משלם:

עמך הייתי. כשאמר ר' חנינא:

ולא איתאמרת. ולא כך אמר דהלכה כריב"ב אלא דוקא אם היתה תובעת כו' כדלעיל:

הדא הוא דתנינן תמן. סוף מס' תענית ואיתא נמי התם להא וכלומר דכה"ג נמי אשכחן התם דחד אמר בשם ר' חנינא הכי וחבירו מזכירו דלא כך נאמר:

ביקש ר' לעקור ט' באב. ולא לגמרי דהרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא שרצה לעוקרו מחומרא שיש בו יותר משאר תעניות. תו' מגילה דף ה':

ולא איתאמרת הכי. לא ביקש לעקור ט' באב אלא אותה שנה בלבד:

טובים השנים שהייתי טועה בדבר עכשיו טוב לי שלמדתוני האמת:

סליק פירקא בס"ד