מתני' עבדי מלוג. מה שאשה משיירת לעצמה ואינה כותב' בכתובת' נקראים נכסי מלוג שהבעל מולג הנכסים כמליגת תרנגולים מפני שהוא אוכל פירות אותן נכסים ואם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה ונכסי צאן ברזל הם הנכסים שהכניסה לו ומה שהוסיף הוא לה וכתבו בכתובה סך הכל קבל עליו פלוני כך וכך ונקראים צאן ברזל שהקרן קיים כברזל שאם מתו כלן חייב הבעל לשלם ולפי שהיו רגילין ליתן להרועה צאן והוא מקבל אחריותן כפי השומא אפילו אם מתו כל הצאן לכך נקראו הנכסים שהבעל מקבל עליו אחריותן נכסי צאן ברזל:

עבדי מלוג לא יאכלו. לפי שהן שלה והיא חללה:

גמ' מניין לכהן כו'. בבבלי ריש פירקין:

ועבדיה עבדים. לקמיה מפרש:

קנין כספו. קרא יתירא הוא ודריש הכי כי יקנה קנין כספו נפש שעבדו קנה עבד הוא יאכל בו:

ור' יעקב דריש מהם יאכלו. קרי בהם נמי והם יאכילו:

בעבד שקנה עבדי' ע"מ שיהיה לרבו כו'. וכן גריס נמי הרשב"א ז"ל ופיר' דמיירי דיהיב להו אחר מנה לקנות ע"מ שישמשו להן והם קנו אותן ע"מ שישמשו האדון והוא כעין נכסי מלוג שהגוף לאשה והפירות לבעל:

אבל בעבד שקנה ע"מ שלא יהי' לרבו כו' גרסינן. לפי הגי' של הרשב"א ז"ל וטעמא דכיון שאין לרבו רשות בהן כלל לא אכלי דכלהו כי אכלי מכחו של כהן קא אכלי:

קנינו הוא. כלו' קנינו של עבד בלחוד הוא ולית ליה לכהן קנין כלל בגווייהו והילכך לא אכלי:

כל הקודם בהן זכה. דכהפקר הן:

והכא. במתני' לא קנין קנינו הוא בתמיה ואמאי עבדי מלוג לא יאכלו:

ומשני ר' הילא הראוי כו'. והרי היא חללה ואינה ראוי' לאכול:

משום קנס. וכדרבא שם דרבנן גזרו בהו כדי שתאמר אני ועבדיי אינם אוכלין וכזונה היא אצלו ותצא ממנו:

מה נפיק. מאי בינייהו בין הני ב' טעמים:

עבד ערל כו'. דלא שייכא בי' קנס:

בעבדי צ"ב פליגין. אמוראי דלקמן:

מכרן. הבעל אינן מכורין ולקמן מפרש לה במאי פליגי:

ואת אמרת אכין. בתמי' דהרי כשלי הן ואמאי אין לו רשות למכור:

הרי עבדי מלוג. דנמי אוכלין בבת ישראל שנישאת לכהן ואפ"ה אתה מודה בהו דאינן מכורין דהן ודאי לאו שלו הן:

משלך נתנו לך. כלומר בעבדי צאן ברזל דלאו מדאורייתא אכלי כדמסיק:

בדין הוא שלא יאכלו. דהרי הם לאו כשלו ממש אלא הואיל וחייב באחריותן קתני וכן קאמר רב ספרא בבלי שם והן אמרו והן אמרו:

עבדי מלוג. ברייתא בבלי ב"ק דף פ"ט:

לאשה. אם הפילה היא שינו או סימאה עינו יוצא לחירות:

אבל לא לאיש. שאין גופו קנוי לו:

ועבדי צאן ברזל יוצאין לאיש. אלמא דכשלו הן וכר' אליעזר וכן מביא הבבלי פירקן מזה סייעתא לר' אמי דאמר במכנסת לו שום הדין עמו כשאומר דמים אני נותן וא"כ לר' אמי אם רצה למכור נמי מוכר וכן משמע שם:

מאי עבד לי' ר"י. לההיא ברייתא:

קל הוא בשיחרור. דאעפ"י דאינן כשלו לענין מכירה לענין שיצא לחירות מיהת מחשבינן כשלו שהקלו בשיחרור כדאשכחן דחילקו בזה כהדא כו':

העושה עבדו אפותיקי. לב"ח מזה יהא לך פירעון:

אינו מכור. וב"ח גובה ממנו. מימרא דרבא בבלי ב"ק דף י"א ובכמה מקומות:

משוחרר. כמימרא דרבא בכמה מקומות ובפירקין דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד דאלמא דשאני לן בין מכירה לשיחרור:

אינן ביום ויומיים. כדין המכה עבד כנעני שלו:

בין לאיש בין לאשה. דאלמא דלאו כשלו הן. ובפ' החובל שם לא גריס עבדי צ"ב ושם קאמר אליבא דר"א אינן בדין כו' כדמפרש התם טעמא:

מה פליגין. השתא בעי הש"ס במאי פליגי ר"י ור"א לעיל:

בשמכרן לעולם. פליגי והתם הוא דקאמר ר"י דאינן מכורין וכדמסיק:

אין תימר כו'. כלו' דאם נימא דדוקא בשמכרן לעולם:

ולא בשמכרן לשעה ד"ה מכורין. כלו' דלמכירת שעה לא פליגי דד"ה בזה מכורין ואין המכר בטל מיד אלא לכשתגבה:

אין תימר כו'. או דנימא בשמכרן לשעה הוא דפליגי ואפילו בזה קאמר ר"י דאין מכורין כלל:

אבל מכרן לעולם. כלומר דלא פליגי במכרן לעולם דבזה ד"ה אינן מכורין:

נישמעינ'. לזה מן הדא ברייתא:

דתני' העושה כו'. וכן מביא בבבלי גיטין דף מ"א:

ה"ז מכורה. לשעה:

והלוקח יחוש לעצמו. שאם ימות או יגרשנה המוכר תטרוף כתובתה ממנו שאינה מכורה אלא כל זמן שהוא חי ולא גירשה כדמסיק שמכרו לשעה וכן הב"ח אם לא ימצא משאר הנכסים לגבות:

אינה מכורה. כלל אפי' לשעה:

שלא עלה כו'. שאין דרכה של אשה לחזור על ב"ד ולפיכך המכר בטל מיד:

אמרו. ואמרו בני הישיב' בזה דאתיא דר"א דאמר בנכסי צאן ברזל מכורין כרבנן דהכא דנכסי צאן ברזל שוין הן לאפותיקי:

דר"י כרשב"ג. דאמר נמי דהמכר בטל:

הוי בשמכרן כו' וש"מ דבמכרן לשעה פליגי ר"י ור"א דמדמי להו לפלוגתא דרבנן ורשב"ג והתם בשמכרן לשעה הוא כדפרישית:

ולד בהמת מלוג. ברייתא בבבלי כתובות דף ע"ט וכדמפרש התם טעמא דרבנן חיישי למיתה הילכך ולד בהמת מלוג דאי מייתא לא כליא קרנא דאיכא עורה לבעל:

ולד שפחת מלוג. דאי מייתא כליא קרנא לאשה:

חנניה כו' ולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג גרסי'. כדגריס התם וכן מוכח הכא מדלקמן דקא מותיב לרב על דעתך כו' ורב כרבנן:

הוו ידעין. דר' יוחנן פסק כחנני' וכן מסיק בבבלי כחנני' דלא חיישינן למיתה:

על דעתך דאת אמר משל אשה הן. ולד שפחת מלוג וקס"ד דטעמא דרב דלא מחשב לולדות כפירות דהן לבעל אלא כשבח הנכסים הן ואין לבעל בהן כלום:

מעתה. דשבחא קרית להו לא יטול הבכור פי שנים בולדות שילדו לאחר מיתת אביהן דהא קי"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח:

הגע עצמך. תשובת רב היא שהשיב לשמואל לדבריך דשבחא משוית להו ואפ"ה לק"מ דהגע עצמך בהכניסתן קטנים וגדלו דודאי של אשה הן כדלקמן דנוטלתן כמה שהן ואת מודה לי בזה דהבכור נוטל פי שנים בכה"ג דשבח מחמת עצמן הן וכן נמי בולדות דכשבחא דאתיא ממילא הוא. ומיהו עיקר טעמא דרב כדפרישית ומש"ה מחלק בין ולד בהמה לולד אשה:

הכניסתן ילדים. ונעשו נערים נוטלת כמה שהן:

הכניסה לו כו'. ובבבלי דף ס"ז גרסי' אמר רב יהודה הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על שני אלפים א' נוטלתו בכתובתה ואחד נותנת דמים ונוטלתו מפני שבח בית אביה ונראה דהכא נמי גרסי' הכין דאל"כ מאי מוסיף ר' אבא לקמי' וה"ג. הכניסה לו שני כלים היו יפי' ככתובתה נוטלת בכתובתה וקמ"ל דהדין עמה כשאומרת כלי אני נוטלת:

הי' אחד יפה ככתובתה. כגון ששבחו ועמדו עד הכפל בזה פליגי רב הונא ור"נ דחד אמר הואיל ויותר על כתובתה הוא במיתן דמי ומישקל לא אמרי' הדין עמה וכמהו דתימא דקאמר התם לרב יהודה:

ור' אבא מוסיף דאפילו היה אחד ומחצה. מן השני בכתובתה לא אמרינן בזה הואיל ויש לו חצי השני דהוא נותן דמים אלא היא נותנת דמי המותר מהשני ונוטלתו שלא עלה על דעתו שישתמש אחרים בכליה לאחר שיגרשה:

מתניתא אמרה כן. תוספתא שהבאתי לעיל דאם הכניסתן בדמים כו' כלומר דאפי' הוקרו היא נותנת דמים ונוטלתן:

מלוג מלוג. כעין מליגת הראש כלומר שהוא אוכל פירות והקרן קיים:

תמן תנינן. בבכורות פ"ב דף י"ו:

המקבל צאן ברזל מעכומ"ז. ששם אותן בדמים קצובין והישראל מקבל אחריות עליו עד לזמן ובאותו זמן מה שיוולדו יחלקו ביניהן:

פטורין. וולדות של אותו צאן ברזל כשיגדלו ויבכרו פטורין מן הבכורה:

הוולדות לראשון. לעכומ"ז הנותן:

הוולדות לשני. לבעל המקבל ממנה דהא אפילו וולד בהמת מלוג אמרינן לעיל לבעל:

ומשני ר' יוסה דהתם ע"י שעיקרה. האם נמי שייכה לעכומ"ז כדמפרש התם דאלו עכומ"ז בעי זוזי ולא יהב לי' תפיס לבהמה ואי לא משכח בהמה תפיס לולדות והוי יד עכומ"ז באמצע ופטורה מן הבכורה:

ברם הכא. לא שייכא יד האשה כלל בעיקר כ"ז שלא גירש' לפיכך הולדות ג"כ לבעל:

מתני' בת ישראל שנישאת לכהן. אפי' עבדי מלוג יאכלו דהוי קנינו שקנה קנין וכדילפינן לעיל מקנין כספו:

מתני' **בת ישראל שנישאת לכהן ומת והניחה מעוברת.**אעפ"י שיש לה בנים ממנו והיא אוכלת בתרומה:

לא יאכלו עבדי'. עבדי צ"ב ודקתני עבדי' מפרש הכא בגמ' וטעמא לפי שהן של יורשין ויש לעובר חלק בהן וקסבר ר' יוסי דעובר במעי זרה זר הוא כדמסיק טעמי' בבבלי:

שהעובר פוסל. אם בת כהן לישראל היא והניחה מעוברת ואין לה בן אחר פוסלה מלשוב אל בית אביה:

ואינו מאכיל. שאם היתה בת ישראל לכהן והניחה מעוברת אין בו כח להאכילה והוא הדין לעבדיו:

אף בת כהן לכהן. כלומר דרבנן הוו סברי דטעמיה דר' יוסי הוא משום דסבר הילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל וא"כ אפילו בת כהן לכהן אין העבדים אוכלין בתרומה מפני חלקו של העובר שהרי עבדיו הן ואין אוכלין אלא בשבילו והוא אין בו כח להאכיל:

מתני' העובר. פוסל בת כהן שניסת לישראל ומת והניחה מעוברת כדמפרש טעמא בגמ' ואינו מאכיל בבת ישראל לכהן דשאינו ילוד אינו מאכיל:

גמ' כיני מתני'. כן צריך לפרש המתני' דהא דקתני עבדי' לאו דוקא דעבדי' והן עבדי מלוג יאכלו שהם שלה ואין לעובר חלק בהן:

עבדיו. עבדי צאן ברזל הן הוא דלא יאכלו:

דל כן. דאם לא כן אלא אפילו עבדיו לא יאכלו קשיא דהרי היא אוכל' בשביל הבנים שיש לה:

ועבדיה אינן אוכלין. בתמי' הא קי"ל כל שהיא אוכלת מאכלת:

אם מזו. אתה בא להשיב:

אפילו היא לא תאכל. כלומר דאפשר דאין ה"נ דהיא אינה אוכלת שהעובר פוסלה:

לא דר' יוחנן פליג. דלדידי' אפי' היא אינה אוכלת ואעפ"י שיש לה בנים דבזה ודאי אף ר"י מודה אלא לא אמר דאם מזו כלומר מהוכחה דר' אלעזר לא מוכחא מידי דמנא לך לומר לר' יוסי דאין העובר פוסל אפילו אמו:

אתא עובדא. ששאלו לפניו אם הלכה כר' יוסי או לא:

ואנן. רואין דהציבור נוהגין שאין מאכילין עבדים בכה"ג. א"נ דהשאלה היתה על עבדיה ואמר אעפ"י שאין הלכה כן הלך אחר המנהג דאפילו עבדיה נוהגין שלא להאכילן. ובבבלי קתני ברייתא בהדיא דעבדי מלוג יאכלו לר' יוסי:

הדא אמרה. מדהיא אוכלת:

אין העובר פוסל גרסי':

את מי שהוא ראוי לאכול. דכיון שיש לה בנים ראוי' לאכול היא:

את מי שאינו ראוי לאכול. אם היא בת ישראל לכהן ואין לה בנים שאין ראוי' לאכול כשמת אפילו היא מעוברת אין בו כח להאכילה וכן העבדים:

הי' בת. אם יש כאן בת עם העובר מאכלת עבדים וכדלקמיה:

שכן כו'. כלומר דמוקי טעמא כדאמר אביי בבבלי שם על דברי ר' ישמעאל בר"י ומיירי בנכסי' מועטים דתקינו רבנן הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים והיינו דקאמר שכן ראוי' הבת לתופשן לנכסים מועטין מן המזונות בשביל מזונות ומיירי נמי שיש בן עם הבת דאז מתקנתא דרבנן היא דתופשת למזונות ולפיכך אין כאן להעובר זכיה דממ"נ אם העובר זכר הוא לא עדיף מהאי בן דקאי ושקלינהו רבנן מיניה ואוקמינהו ברשות בת ואי נקבה היא אכתי לית לה זכיה דכל כמה דלא נפקא לאויר העולם לא תקינו לה רבנן ואוכלין העבדים בשביל הבת אבל אם אין כאן בן בהדי בת אית לי' זכיה לעובר נקבה מדאורייתא בתורת ירושה ומפרשים מילתיה דר' ישמעאל הכי הבת עם הבן מאכלת אבל בן לבדו אינו מאכיל:

ואשה אינה ראוי' כו'. בתמיה הרי האשה תופסת למזונות בנכסים מועטין ואפילו אצל הבת דקי"ל עשו אלמנה בנכסי' מועטים כבת אצל בן וא"כ אמאי אינה מאכלת אפי' היא מעוברת:

ומשני ראוי' היא כו' ולאבד מזונתה גרסי'. כלומר כשהאלמנה תובעת כתובתה אזי מפסדת מזונותיה ולפיכך לא פסיקא ליה למיתני א"נ דלא עדיפא תקנתא דילה להאכיל אצל העובר משום דראוי' היא לתבוע כו':

וקשיא כתובה מד"ת. כלומר בשלמא בשביל כתובת אשה ומזונותיה למאי דס"ד דמאכלת שפיר דמד"ת היא וכמ"ד כתובה דאורייתא:

ומזון הבנות. אלא מזון הבנות תקנתא דרבנן היא בנכסין מועטין:

ודבריהן עוקרין ד"ת. בתמיה דבשביל מזון הבנות נאמר שמאכילין תרומ' שהיא ד"ת הרי מן התורה אין להן זכיה בנכסי' וא"כ אכתי העובר פוסל:

ומשני כמ"ד מאליהן קבלו את המעשרות. פלוגתא היא בפ"ו דשביעית הל' א' דלחד מ"ד מאליהן קבלו תרומות ומעשרות בבית שני כדדריש התם ר' אלעזר דכתיב ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וגו' דמשמע שמעצמן קיבלו עליהן וא"כ תרומה נמי דרבנן היא וכדמסיק לקמן:

אשכחת. מצינו שר' ישמעאל בר"י חולק על ר' אבון והוא אביי לקמן דאשכח בריית' דמאליהן כו' ור' ישמעאל פליג דמד"ת הן כדלקמן:

דא"ר סימון כו'. סוגיא זו הובאה לעיל במס' שביעית שם דקחשיב תחומי א"י כל שהחזיקו עולי בבל ופליגי באשקלון אם כלחוץ היא או לא וקאמר דנמנו על אויר אשקלון וטהרו מטומאת ארץ העמ':

מפי ר' פנחס בן יאיר. מכח עדותו שהיו יורדין לשם על היריד של ישמעאלים דאלמא לא גזרו עליה לטמא משום ארץ העמים שהרי כהנים היו כדמסיק:

וטובלין. מפני צינורות של גוים שניתזו עליהם:

למחר. וחזרו ליום המחרת למנות עליה לפטור מהמעשרות דלא חשו להאי עדות דס"ל כהאי מ"ד אשקלון לחוץ:

ומשך כו'. שהיה רגיל לסמוך עליו ומשך ידיו ממנו כדי שיבין שאין דעתו מסכמת לזה:

למה לא אמרת לי מפני מה משכת כו'. למה לא שאלת הטעם על שמשכתי ידי והייתי אומר לך דאתמול הייתי מהמנוים לטהר ועכשיו אמנה עמהם לפוטרה מן המעשרות ולהחשיבה כח"ל:

אני טמאתי ואני טהרתי בתמי'. והר"ש ז"ל פי' דבשלמא בטומאה אין כאן בית מיחוש אני טמאתי כו' דגזירה דרבנן היא:

עכשיו. אבל לענין מעשרות אני אומר לך שמא נתכבשה מד"ת להתחייב במעשרות וכמ"ד שם לעיל דאע"ג דלא כבשו עולי בבל נתחייבו מד"ת כאלו כבשו והאיך אני פוטרה ואלמא דסבר ר' ישמעאל דמן התורה נתחייבו ופליג על הברייתא דאביי:

מאימתי היא טמאה משום ארץ העמים לא גרסי' הכא ואגב גררא דהתם נסבה דפליגי שם לבתר ההיא דלעיל:

אשכח תני כו' ואמר יאות כו'. כלומר השתא מסיק לשינויא דלעיל דאליבא הברייתא דאביי דמדרבנן הוא שפיר הא דאמרינן דמזון הבנות מאכילין בתרומה דדבריהן עוקרין דבריהן:

מעשרות. לאו דוקא דכולל נמי תרומות כדאמר התם:

היו שם זכרים. אצל העובר מאכילין כדמפרש טעמא. והגי' נשתבשת בכאן וה"ג היו שם זכרי' מאכילין שהן שני ספיקות ספק זכר ספק נקבה ספק בן קיימא ספק לא בן קיימא וספק דבריהן להקל. כלומר דהעובר ספק נקבה ולא יהי' לה חלק עמהן ואת"ל זכר ספק נפל הוא וכדעת ר"ש בן יוחי בבבלי שם דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוו ליה זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן והיינו דקאמר דהוי כספק דבריהן ולהקל:

נקבות אינן מאכילות. שהוא ספק אחד וספק מד"ת להחמיר:

מה נפשך זכר הוא כו'. כלומר דאין כאן אלא ספק א' שמא נפל הוא אבל ספק זכר ספק נקבה ליכא דמ"נ אם זכר הוא כל הירושה שלו ואם נקבה היא תטול חלקה עמהן והוי ספק מד"ת ופוסל וכמ"ד דתרומה בבית שני מד"ת היא:

והיבם. אי בת כהן שומרת יבם לישראל פוסלה ואי בת ישראל לכהן אינו מאכילה דקנין כספו אמר רחמנא וזו קניין אחיו היא כל זמן ששומרת ליבם אבל אחר שיבמה הרי היא כאשתו לכל דבר:

והאירוסין. בת כהן מאורסת לישראל פסלה ובת ישראל לכהן אינו מאכילה וגזירה מדרבנן היא שמא ימזגו לה כוס ותשקה לאחי':

והחרש. אי בת כהן לישראל היא פסלה דקנאה בתקנתא דרבנן ואי בת כהן לישראל לא מאכילה דקנין כספו אמר רחמנא וחרש מדאורייתא לא קני:

ובן ט'. מפרש בבבלי ס"ח דאפסולין קאי בן ט' ויום א' מן הפסולין שבא על הכהנת או על הלויה וישראלית שאוכלין תרומה בשביל בניהם נתחללה בביאתו ופסולה מלאכול תרומה. ואי בת ישראל נשאה לכהן בן ט' ויום א' אינו מאכילה שאין קניינו קניין גמור:

ספק שהוא בן ט' כו'. הוי נמי כבן ט' ופוסל ואמילתא דלעיל קאי:

ספק שהביא כו'. לעיל קאי לענין האירוסין דקטן שקידש אשה ספק הביא ב' שערות וקידושיו קידושין ספק לא הביא פוסל בת כהן המאורסת לו מן התרומה. רש"י. והרמב"ם ז"ל מפרש בחולץ ליבמתו קאי דנפל הספק אם הביא ב' שערות וחליצה גמורה היא או לא חולצת ולא מתייבמת ואדלקמיה קאי:

נפל הבית עליו ועל בת אחיו. שהיא אשתו ספק הוא מת ראשון ונפלו שתיהן לפני אחיו ופטורה צרתה משום צרת הבת ספק היא מתה ראשונה ובשעת נפילה לא הויא צרתה צרת ערוה כדתנן בפ"ק וכלן אם מתו כו' צרותיהן מותרות ולפיכך צרתה חולצת כו' ובגמ' מפרש דאיידי דאיירי בספק לחומרא תני להא בהדייהו:

גמ' בזו מדת הדין לוקה. בעובר:

שאם מעשה. דאם חשוב הוא לפסול יהא חשוב נמי להאכיל:

ואם אינו מעשה להאכיל לא יהא מעשה לפסול גרסי'. וכן הוא בתוספתא פ"ט:

ופריך יאות כו'. ומה טעמייהו דרבנן באמת:

וקאמר דהם יאכלו כתי'. קרי בי' נמי יאכילו הראוי לאכול כו':

הרי ממזר. דאין אוכל ותנן לקמן דמאכיל אם אמו בבת ישראל שניס' לכהן וילדה הימנו בת והבת נשאת לעכומ"ז ועבד וילדה בן ומתה הבת והבן קיים דמאכיל לאם אמו שיש לה זרע מכהן:

ומשני שנייא היא. גבי ממזר דכתיב יליד בית ודרשינן מ"מ. ובבבלי סוף פירקי' דריש זרע אין לה עיין עלה:

מעתה כו'. כלומר דתרצת שאינו מעשה להאכיל ואכתי קשה דלא יהא נמי מעשה לפסול:

שנייא היא. דזה דרשינן נמי מקרא דפוסל דכתיב ושבה ודרשינן פרט לשומרת יבם דלאו שבה מיקריא ואכתי אגידא בי' וכנעורי' פרט למעוברת דדוקא בזמן שהיא דומה לנעוריה:

הדא אמרה כו'. כלומר דס"ל להאי תנא דמקרא ילפי' דפוסל ואינו מאכיל:

וקאמר מיליהון דרבנן. דלקמן פליגי דסברי דלאו מן התורה הוא דהעובר פוסל:

דאמר זעירא תני תמן כו'. ברייתא זו לא מצאתי לא בתוספתא ולא בת"כ:

מה אנן קיימין. הא דקאמר דמעוברת אינה משלמת את החומש:

אם בבת כהן כו'. מאי ארי' מעוברת אפילו ילדה הימנו בנים אינה משלמת החומש דאינה זרה לתרומ' מיקרי'. ואפי' בעודה נשואה לישראל תנן בפ"ז דתרומות דאינה משלמת החומש כדדריש בספרא דכתיב בחומש וכל זר לא יאכל פרט לזו שאינה זרה:

אלא כן כו'. על כרחך דמיירי בבת ישראל מעוברת מכהן ואם את אומר דאין בעובר ממש להאכיל מן התורה כדדריש לעיל א"כ למה אינה משלמת החומש:

וישלמו כו'. ממעוברת קאמר דתשלם גם החומש דהרי זרה היא אלא ע"כ דרבנן דהאי ברייתא פליגי אהאי דרשא וס"ל דאסמכתא בעלמא היא:

חרש פוסל. קתני במתני' ומתמה הש"ס לא כן כו':

טובלת. משום ביאה כדכתיב ואשה כי ישכב איש אותה שכבת זרע וגו' (ויקרא ט"ו) דאלמא דאין החרש פוסל:

בחרש פוסל. כלומר חד מהני פסולין ולא אסתם חרש קאמר

בחרש יבם. שהיא זקוקה ליבם חרש וקמ"ל דפוסלה משום דאגידא בי' ביבם הפיקח דפוסל:

ספק שהוא בן ט' כו' לפסול. כלומר דמחשבינן ספק כודאי בן ט' לפסול ובפסולין מיירי כדפרישית במתני':

נפל כו' והכא כו'. נראה דה"ג והכא אתינן מיתני צרות אלא בגין דתנינן ספקות תנינן ספק צרות כלומר דמתמה מה שייך הכא למיתני צרות במתני' וקאמר משום דאיירי הכא בספקות לחומרא תני נמי לספק צרות בהדייהו וכדפי' רש"י ז"ל במתני':

מתני' האונס והמפתה. כדמפרש ואזיל:

והשוטה. אפי' ע"י חופה וקידושין לא פוסל ולא מאכיל דאין קנינו קנין ולא תקינו ליה רבנן נישואין כדמפרש טעמא בבבלי ריש פ' חרש דאין אדם דר עם נחש וכן לקטן והא דלא תני הכא קטן משום דקתני בסיפא וילדה דלא מיתני לי' לקטן. תוס' דף ס"ט ד"ה והמפתה:

הרי אלו פסולין. שהרי נתחללה בביאת פסול לה ותני סיפא דהכא לגלויי רישא דלעיל בבן ט' ויום א' דמוקמינן לה בפסולי כהונה דלא תאמר רישא בפסולי קהל דוקא. תוס' ס"ח ד"ה רישא ועיין לעיל פ"ו הלכה ה' במראה ד"ה ושנבעלה:

הי' ישראל שבא על בת כהן. באונס או בפיתוי שלא לשם קידושין:

עיברה לא תאכל. דהעובר פוסל ובגמרא דייק עלה:

נתחתך כו' תאכל. מיד והה"ד אם ילדתו ומת:

עיברה לא תאכל. שהעובר אינו מאכיל:

גדול משל אב. שהבועל אינו מאכיל לפי שלא בא עליה לשם קידושין ולאו קנינו הוא ובנו מאכילה:

גמ' הדא אמרה. מדקתני האונס והמפתה לא פוסלין:

שאין כו' בפנוי'. דלא נעשית זונה ולאפוקי מדר"א וגרסי' הכא הא דבתרה ודלא כר"א כו'.

הדא מסייעא כו'. מתני' דקתני שוטה אינו פוסל ועיין לעיל במראה ד"ה לא כן:

אנוסה כו'. לעיל סוף פ"ג ומייתי לה הכא דדייק ממתני' דקתני עיברה לא תאכל אבל מספיקא לא חיישינן שמא מעוברת היא כדחיישינן בנשואין וכדאמרינן התם טעמא אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר:

אמר ר' יונה. לפני ר"י הוכחה זו ממתני' בשם ר' בא:

לא תקבל. זה ממנו דשאני תרומה דקל היא כו' ולפיכך לא חששו בה מספק אבל ליוחסין חששו דמעלה עשו ביוחסין וכדמסיק:

אילו. דמה אילו כו' שמא כו' בתמיה דודאי אוכלת כשאין לה זרע ולא חיישינן לעיבור:

ולענין העובר. כלומר אבל להנשא ודאי אסורה וחיישינן להעובר וצריכה להמתין:

אם אינן ראויין כו' ואילו הן כו'. ובפסולי קהל מיירי וזהו כגי' ר"ח שם כדפרי' במתני':

כל שזרעו פסול כו'. ולאפוקי מצרי שני ואדומי שני דאין זרעו פסול כדאמר בבלי שם:

ומה ביניהון. בין ר' יוסי ור' שמעון בן גמליאל:

מ"ד כל שזרעו כו'. וזה נמי מקצת זרעו פסול דבנו פסול עד סוף העולם:

וזה הואיל ואת מותר בבתו את מותר באלמנתו גרסינן. כדקי"ל עמוני ולא עמונית:

דברי חכמים. אבל לדברי חכמים קאמרי ר' ירמי' כו' בת גר עמוני כו' דאעפ"י שהן מותרות אלמנתו אסורה דביאתו בעבירה היא:

משלח שאול שלח לשאול לבה"מ בת כו' וקס"ד דמשום אלמנה של גר עמוני כו' שאיל וה"ק מי נימא הואיל ובת עמוני ומצרי שני מותרות אלמנתו מותרת:

לא שמיע לי כו'. דס"ל דאעפ"י כן אסור באלמנתו דביאתו בעבירה:

וכל כו' ועוד ראי' לגר עמוני נקט דהא זרעו פסול:

ומשני הש"ס דלא כן צריכה לשאול אלא בשהיתה כו' ולענין בת גופה קא מיבעיא ליה:

שלא תאמר. כמו אם נימא דהואיל והאם נתחללה אסורה הבת לכהונה:

ועוד מן הדא כו' דמייתי ראי' דפליגי ר"י ור"ל בבת ועל כרחך בשאמה מישראל היא ופליגי אם כשרה לכהונה הואיל ונתחללה האם:

ור' יוסי בר בון דחי לה דבזקנות פליגי. ר"י ור"ל באמן אם כשרות לכהונה הואיל והבת כשרה ובפלוגתא דר' יוסי ורשב"ג לעיל אבל בבת ד"ה לא אמרינן הואיל וא"כ נפשטה הבעיא דר' אלכסנדרי' דהא אמרי רבנן לעיל דאעפ"י שאת מותר בבתו את אסר באלמנתו:

מתני' העבד פוסל משום ביאה. אם בא על הכהנת פוסל' מתרומה כדיליף טעמא בגמרא:

ואין פוסל משום זרע. אם יש לה זרע לבת כהן מישראל כשר שהוא עבד דלאו זרעו מיקרי:

ונכבש. נדחק ולשון גנאי הוא:

ה"ז עבד. שולד שפחה כמוה:

בת ישראל לכהן. ומת בנה מכהן ובנו בן בנה קיים והוא עבד לא תאכל בתרומה דלאו זרע הוא:

בת כהן לישראל. ומת אביו תאכל בתרומה דאע"ג דולד בעלמא פוסל האי לאו זרעו הוא דלא שדינן ליה בתר אבוה:

גמ' שיש לה עליו. דיש לו אלמנות וגירושין בה חוזרת בזו אני קורא ושבה וגו' יצאו עכומ"ז ועבד כו' וכן אמר בבלי שם:

הרי אלמנה שזינתה. לאו דוקא אלמנה אלא בת כהן פנוי' שזינתה דהרי אין לה אלמנות וגירושין ביה והא דנקט אלמנה משום דאקרא קאי דכתיב אלמנה וגו':

וחוזרת. כלו' דלא נפסלה מן התרומה כדתנן במתני' דלעיל ולא משני מידי:

ר' יוסי לא אמר כן. כטעמי' דר' יוחנן אלא דמקשי על דבריו דמחלפ' שיטתי':

בגיטין. בפ"ק דגיטין הלכה ה' דקאמר שם כותים משום מה הן פסולין דאפי' למ"ד גירי אריות הן הואיל וחזרו ונתגיירו לשם שמים מ"מ אין מקבלין אותן כדמקשי התם:

וקאמר ר' יוחנן כו'. והתם גריס משום ר"א הולד ממזר. והרי הן כשאר אומות שנשאו בנות ישראל ולקמן מסיק לקושיא דמחלפא שיטתיה:

בקידושין. ובפ' בתרא דקידושין נמי אמר שם הל' י"ד דלר"י ולר"ל לתרווייהו הולד ממזר:

הכא אמר לי' משום גרמי'. נראה דה"נ גרסי' ר' יוחנן בשם ר' אליעזר משום עכומ"ז כו' כדגריס בגיטין והילכך מפרק לה דהכא בקידושין קאמר ר"י מטעמא דנפשיה והכא דקאמר טעמא משום חוזרת בשם ר' ישמעאל היא דלא ס"ל הולד ממזר ולא קשה מידי כדמקשי חזקי' לקמי':

שכן לדברי חכמים כו'. טעמא דר' יוחנן קאמר דס"ל הולד ממזר כחכמים דמתני' דלקמן:

ר' חזקי' לא אמר כן. כלומר דגריס ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל התם ולפיכך מחלפ' שיטתי' כו':

והכא הוא אמר את שיש לי כו'. בתמי' דהשתא הולד ממזר הוי מיפסיל בביאתו מיבעיא וקרא למה לי וכן מקשי לה בבלי עשרה יוחסין דף ע"ה:

סלקית. כשעליתי לסחורה שמעתי מהם שהיו דורשים זה הטעם מובת כהן כו' ואמרתי להם שפיר האי טעמא דאין הולד ממזר מעכומ"ז ועבד והילכך צריך קרא:

כר' יהושע. לא גרסי' אלא כר"ע דאיהו אמר יש ממזר מח"ל:

שאין כו'. וכשמעון התימני:

מתני' ממזר פוסל ומאכיל. כדדריש בבבלי שם דכתיב וזרע אין לה מ"מ דלזרע זרעה לא איצטריך דבני בנים הרי הן כבנים כי איצטריך קרא לזרע פסול:

גמ' ומקשה לית הדא מתני' פליגא על רב כו'. ובמתני' אמרי' הולד ממזר:

פתר לה רב בעכומ"ז פסול כו'. כגון מהנך פסולין דלעיל נתין ועמוני כו'. אבל בבבלי מוקי לה כמ"ד הולד ממזר וכן גריס שם לרב ועיין בהחולץ:

מתני' כ"ג פעמים שהוא פוסל. את בת כהן מן התרומה משום זרעה מישראל:

מאכיל את אמו. לאחר מיתת אביו:

ופוסל את אם אמו. אפי' לאחר מיתת אמו דאי לאו הוא היתה אם אמו חוזר' לתרומת אבי' לאחר מיתת בתה:

לא כבני כ"ג. כלומר לא ירבו כמותו בישראל שהוא פוסלני מן התרומה:

ולא כבני מפ' בגמ':

גמ' תני בר קפרא בן יומו כו'. כדאמרי' בפ' יוצא דופן ודנקט' הכא אמתני' כלומר לאו דוקא כ"ג דאפי' בן יומו פוסל לבת כהן מישראל או מאכיל לבת ישראל לכהן אלא ראוי להיות כ"ג כו' כלומר כהן כשר הוא ופוסל אם אמו:

כיני מתני'. מתני' דקתני לא כבני לאו דוקא הוא דהא לאמו ממש מאכיל הוא אלא כן אנו מפרשין לא כבן בתי כו' כדמפרש ואזיל:

ובת ישראל כו' ונישאו שניהן זה לזה. ומתני' דקתני סתמא והל' הבת ונישאת לכהן נוכל לפרש נמי דנישאת לכהן שנולד מבת ישראל. והא דנקט' בכה"ג משום דדייק זאת אומרת משמע אבל אם אמו אחריתא אוכלת. לומר דלא משכחת לה שיאכיל אמו ויפסול אם אמו אלא בבן בתה אבל לא בבן בנה:

סליק פירקא בס"ד