מתני' הערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל.בתרומה כדיליף בגמ':

נשיהם ועבדיהם יאכלו. דהא מכלל כהנים לא נפקו אלא דאינהו גופייהו מחסרי תקנתא:

נשיהם. של פצוע דכא וכרות שפכה לא יאכלו דשווי' חללה בביאתם דנבעלה לפסול לה:

ואם לא ידעה. שלא בא עליה משנעשה פצוע דכא והיתה לו נשואה מקודם לכן:

הרי אלו יאכלו. דהואיל וכבר אכלה:

לא יאכלו בתרומ'. עד שיטבלו דס"ל גר שמל ולא טבל כעכומ"ז דמי:

גמ' איש איש. כתיב אצל אכילת תרומה איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב וגו' (ויקרא כ"ב) לרבות את הערל כטמא דלא יאכל תרומה:

או. אימא לרבות האונן:

ולא אסרתי לך משום אנינה גרסינן:

או נאמר כו'. דממעט נמי משום ערלה. א"נ דגרסינן ולא אסרתי משום ערלה לחודי'. דמה ראית לרבות ערלה ולמעט אנינה:

עד כדון כר"ע. זו היא שיטת ר"ע וכן אמר בבלי דף ע"א:

כר' ישמעאל. ולר' ישמעאל נפקא לי' מג"ש כדתני כו':

תושב ושכיר. כשיטת ר"א בבלי שם:

לא למדו תושב תושב גרסינן:

אלא דברי' האמורים בפרשה. בפסח גופי' דכתיב וכל ערל לא יאכל בו אבל אנינות פסח גופי' ממעשר ילפינן כדלקמן דיליף ממנו ממנו. וכרבא שם וכדמסיק:

טומטום ואנדרוגינס. דאינן אוכלין בקדשים ממקום אחר ילפינן דלא כתיב בפסח גופי' וכן אונן ילפינן ממעשר שני:

הרי הוא אסור לאונן. דכתיב לא אכלתי באוני ממנו:

טעון מחיצה. לפנים מחומות ירושלים אבל תרומה נאכלת בגבולין:

הא לפי שיש בזה כו'. תרומה אסורה לזרים ומעשר טעון מחיצה:

לא צרכו. לא דקדקו חכמים ללמד א' מחבירו:

קדשים. שאר קדשים דמנין אתה למד:

מן הפסח. אי אתה יכול ללמוד דאיכא למיפרך מה לפסח שכן יש בו משום שבירת העצם משא"כ בקדשים:

שהוא למד מן הלמד. דהרי תרומה עצמה ילפינן מפסח ותרומה קדש איקרי וקי"ל אין למדין מן הלמד בקדשי':

הוי כו'. ע"כ צריך אתה ללמוד בג"ש ממנו ממנו ומופנה הוא ואין משיבין:

שנאמר בפסח. אל תאכלו ממנו:

ממנו שנא' בקדשים. והקריב ממנו אחד מכל קרבן גבי אכילת תרומת לחמי תודה (ויקרא ז'):

ממנו שנא' במעשה. לא אכלתי באוני ממנו (דברים כ"ו):

ומופנה הוא. בתמיה לעיל קאי דיליף ג"ש דתושב ושכיר:

והלא דרושה היא. דתושב ושכיר של תרומה צריך לדרשה כדמפר' ואזיל:

זה קנוי קניין עולם. עבד הנרצע:

קניין שנים. סתם עבד עברי:

קניין עולם אינו אוכל. בתרומה דלא קני ליה רבי':

קניין שנים אוכל. בתמי':

בא השכיר. יתירא ללמד ע"כ דהאי תושב לקניין עולם הוא דאתא:

ומשני ר' מתיה. דשל פסח מופנה הוא:

מכיון דכתיב וכל ערל. כלומר דעל כרחך תושב ושכיר הנא' בפסח בעכומ"ז הוא דהא כתיב לא יאכל ולגופי' לא איצטריך דהא כבר כתיב וכל ערל לא יאכל בו אלא לאפנויי והוה מופנה מצד א' וס"ל לר' ישמעאל דלמדין ואין משיבין ובבבלי מתרץ לה אליבא דר"א וכדפירש התוס' שם:

ע"ד דר"ע. דיליף מאיש איש האי תושב ושכיר לאיזה דבר נאמר בתרומה:

כההיא כו'. דאיצטריך לגר שמל ולא טבל דאינו אוכל כדאמר רבי הילא וכן רבי יסא בשם רבי יוחנן:

למוהלן. ולא טבלו:

מגלגל עמהן. אולי יחזרו ויתרצו:

מותר למוכרן לעכומ"ז. ואין מלין אותו בע"כ. וברייתא היא בבלי החולץ דף מ"ח:

הכל כמנהג המדינה. ומותר למכרן לפי המנהג:

בעא מיקרוץ. שהיה רוצה לפרוש ולילך לדרכו:

למה. המתין עד למחר אם מפני כבוד הזקן ר' יודה הנשיא שצוה לו להמתין או משום דאין מטבילין גרים בליל' דמשפט כתיב ביה. א"נ י"ל דרבי יודה הנשיא היה רוצה לילך וביקש ממנו ריב"ל להמתין ור"ז מסתפק אם מפני כבוד הזקן ריב"ל חש להמתין או משום כו' וא"ל דמשום הדין דאין מטבילין בלילה:

ולא הורו. להם להתיר וכן אמרינן בבלי שם דף מ"ו:

עבד תושב לעולם. עבד שלא קיבל עליו למול לעולם הרי הוא כעכומ"ז לכל דבר וכגון שהתנה מתחלה עמו ע"מ כן וכדאמרינן בבלי שם איזהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע"מ שלא למולו:

וכן גר תושב לעולם. הרי הוא כעכומ"ז לכל דבר:

רבי שמואל כו'. פליג דס"ל כהאי מ"ד לקמן דגר תושב צריך לקבל עליו כל המצות ולפיכך כל י"ב חודש מגלגלין עמו:

ר' שמואל כו'. כלומר דרבי שמואל לטעמי' דאמר גר תושב צריך לקבל על מנת שיהא אוכל נבלות כלומר שלא יעבור אלא זה אבל שאר כל המצות צריך לקבל עליו:

אמר רבי הילא. לדידך יאמרו הדברים ככתבן וכדלקמיה:

ומפרש רבי יוסי ב"ח. מה יאמרו דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וכתיב או מכור לנכרי. וה"פ דלמאי דפליג ר"מ ור"י בבבלי פסחים וע"ז דף כ' לר"מ אחד גר וא' עכומ"ז בין במכירה בין בנתינ' והא דכתיב או מכור ההוא להקדים תיננה דגר למכירה דנכרי ור"י סבר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה ודייק מדכתי' או מכור דאלו להקדים לא צריך קרא כיון דגר אתה מצוו' להחיותו סברא הוא והקשו התוס' בע"ז כיון דסברא הוא למה נכתבה נתינה דגר כלל במכ"ש ממכירה דנכרי ידעינן ותירצו דאי לא כתב נתינה דגר ה"א דאסור ליתן לו נבילות כדי שיתן לב להתגייר לגמרי ע"כ. והיינו דקאמר הכא לדידך דאמרת דצריך לקבל עליו כל המצות חוץ מנבלות וא"כ מעכשיו יאמרו להחליט כר"י דדברי' ככתבן מדכתיב או דלא קשיא ל"ל נתינה דגר כלל כיון דע"כ לדידך סברא הוא להקדים משום דאיכא למימר דהוי אמינא דאסור ליתן לו כיון שאינו חסר אלא אכילת נבלות ויתן לב להתגייר:

אית תניי תני כו' עד שיכפור כו'. כלומר דאינו צריך אלא לכפור בעכומ"ז ובהא לחודי' סגי ופלוגתא היא שם פרק השוכר את הפועל דף ס"ד:

עד שיכפור בעכומ"ז כעכומ"ז. כלו' שיבטל העכומ"ז שלו וקמ"ל בזה דגר תוש' מבטל העכומ"ז כמו העכומ"ז. ובעיא היא שם:

מדברי כולהון כו'. קושיא היא דמאי קמ"ל ר' בא בזה דאפי' למ"ד דעובד עכומ"ז ואינו צריך לקבל עליו אלא שלא יאכל נבילות אע"פ כן מבטל הוא העכומ"ז כעכומ"ז:

דעל כן מה כו'. כלו' דאי לאו הכי דאשמעינן ר' בא מה הייתי אומר דאינו מבטלה אליבא דהאי מ"ד הואיל והוא מצוו' על עכומ"ז:

ועכומ"ז אינם מצווין על עכומ"ז. בתמי' ואפ"ה מבטלין וכן גר תושב. ומשני רבי יוסה דלהכי איצטריך למימר שלא תאמר הואיל ושוה לישראל באלו ג' דברים כו' ולא יבטל כישראל:

לפום כן. צריך לאשמעינן דאפ"ה מבטל כעכומ"ז הואיל ובר מיפלח לעכומ"ז הוא. אבל בבבלי קאמר רב נחמן שם מסתברא דפלח מבטל דלא פלח לא מבטל:

מאן תנא בלא יעשוק. דקאמר לעיל דגר תושב יש בו משום לא תעשוק שכר שכיר:

רבי יוסי בר' יהודה היא כדתני כו'. ברייתא בבלי ב"מ דף קי"א:

ר' יודה כו'. זו מילתא באפי נפשה ופלוגתא היא ג"כ בכריתות דף ט' ושם גריס רבי יוסי כר"ש דהכא:

כישראל בי"ט. דאוכל נפש בלבד מותר אף לגר תושב בשבת כן:

כישראל בחולו של מועד. דמותר לו כל מלאכת האבוד:

מגבב. מלקט כדי שלא יתקלקל מה שנקצר כבר:

כתיב וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו (שמות י"ב). ודייקינן עבד איש ולא עבד אשה בתמיה וברייתא היא בבלי החולץ שם:

אלא דהכי דרשינן עבד איש. עבד שהוא גדול ובן דעת אתה מוהלו בע"כ אבל בן איש נכרי בעלמא שאינו עבד אי אתה מוהלו בע"כ:

ורבי יוחנן בעי עלה דמשמע בן קטן דלאו איש הוא אתה מוהלו בע"כ:

ואפילו כבנו של אורכניס בתמיה. אורכניס שם עשיר וגדול בדורו היה וכן מצינו בש"ס הזה בכמה מקומות כעין זה כלו' דמתמ' דהיכי ס"ד לומר דאתה מוהלו בע"כ:

הא כיני. כלומר כה"ג נמי אשכחן דבעי רבי יוחנן כעין זה:

מצא בתוכה תינוק מושלך. מתני' היא במס' מכשירין פ"ב בעיר שישראלי' ונכרים דרין בה ומצא בה תינוק מושלך אם רוב נכרים נכרי וקאמר עלה דאם הטבילו לשם עבד כו' ובעי רבי יוחנן נמי עלה דאפילו הוא כבנו של אורכינס אמרינן דמטבילו לשם עבד בתמיה:

לא אמר כן. כהאי דרשא דלעיל אלא דהכי דריש עבדך עבד שלך אתה מוהלו בע"כ ואי אתה מל בע"כ בנך איש דגר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בע"כ. וזה כלשון הב' דפירש"י שם:

כההיא כו'. דאמר לעיל הלוקח עבדים ע"מ למוהלן דמשמע דע"מ שלא למוהלן רשאי לקיימן ואין יכול למוהלן בע"כ ומהא דאמרינן הכא סייעתא לרבי הילא:

מה נפשך. כלומר טעמא הוא דמפרש דאם ע"מ למוהלן לקח כעבד איש הוא ואין רשאי לקיימן ומוהלן בע"כ:

ואם ע"מ שלא למוהלן כבן איש הוא. דמתחלה התנה ע"מ כך ואין יכול לכופן:

המשוך. מהול שנמשכה ערלתו וכסתה העטרה:

והנולד מהול. ולא הטיף ממנו דם ברית:

משום קנס. אמשוך קאי וסבר לה כרב הונא בבלי פירקין דף ע"ב דמן התורה אוכל אלא דרבנן גזרו משום קנס או משום גזרה דנראה כערל וכדמסיק דאיכא בינייהו דאם משך אחר כו' דקנס ליכא וגזירה איכא:

המול ימול. מכאן דגזירת הכתוב לשתי מילות:

לציצין. שנשתיירו ולא חתך כל הערלה:

עד כדון. זו היא אליבא דר"ע דאמר לשונות הכפולים במקרא לרבות באו:

כרבי ישמעאל. אבל לר"י דאמר לשונות כפולין הן ודיבר' תורה כדרכה וכדרך לשון בני אדם כדחשיב:

מנלן. לפריעה ולציצין:

למולות. לשון ריבוי:

רב אמר. דפליג אדרש' דלעיל וס"ל לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו:

כשהוא מהול. ודריש המול שהוא מהול ימול פעם שנית:

המול ימול מכאן כו'. וקרי ביה המל ימול:

ואצ"ל עכומ"ז ערל. כלומר אע"ג דנימול הוא כערל דמי דאין הערלה קרוי' אלא על שם עכומ"ז כדאמרינן פ"ג דנדרים:

אתה וכל כיוצא בך. דבכלל ברית הן:

מפני שהוא מהול. שמל לשם דמו' יונה שמצאו בראש הר גריזים ועובדין לה. בבלי ע"ז שם:

לידי סכנה. שלא יעשה כרות שפכה:

בימי בן כוזיבא. שמשכום עכומ"ז באונס בכרך ביתר וגברה יד בן כוזיבא ונצחום ומלך על ישראל שתי שנים ומתצה וחזרו ומלו בימיו:

מלו וחיו. ובבבלי פירקין לא גריס וחיו:

המשוך. לא שייך הכא וכן בבבלי פר"א דמילה לא גריס ונראה דחסר כאן וצ"ל דכתיב את בריתי הפר לרבות המשוך וסיומא דברייתא דלעיל היא וכמו דגריס בבלי וכן הוא בתוספתא שם:

הנולד מהול כו'. בבלי שם:

ערלה כבושה. העור דבק עם הבשר:

הלכה כדברי התלמיד. רבי שמעון ב"א דלר' יהודה שם פליגי ב"ש וב"ה בנולד כשהוא מהול:

הדא אמרה ערל ברור הוא. דלא קאמר מפני שספק ערלה כבושה היא אלמא דודאי ערל הוא ומחללין עליו את השבת:

ורבי אבהו. פליג דלחומרא אמר ערל כבוש' דבחול צריך להטיף אבל אין מחללין עליו את השבת:

אתיליד ליה חד בר כן גרסינן. וכן הוא פר"א דמילה שנולד לו בן כשהוא מהול ומישמש בו להטיף דם ברית ונסתכן ומת:

ורבי אבין. אמר לא מת ע"י כן אלא שנעשה כרות שפכה שחתך מן הגיד מהעטר' ולמעלה וכן הוא בבלי שם:

ונתענה עליו שימות. שאינו ראוי לבא בקהל:

ערלתו ודאי דבההוא קרא כתיב וביום השמיני וילפינן מיניה ואפי' בשב' וכתיב ערלתו דמשמע מיעוט ערלתו של זה ולא של אחר ולמעוטי ספק וכל הני דחשיב ספיקי נינהו:

בין השמשות. שנולד בין השמשות וספק אם שבת זמנו הוא ור' יהודה לקמן יליף טעמי':

שב"ש אומרי' צריך להטיף. ומודו דאין מחללין עליו את השבת:

תמן תנינן. בריש חגיגה:

מה אמר בה רבי יודה. אם פליג הוא באנדרוגינוס ומחייבו בראייה כמו דמחשיב ליה לזכר ודאי לענין מילה:

נישמעינה. לזה מן זו הברייתא:

אף הסומא. פטור מן הראייה ואמתני' דהתם קאי:

לית בר נש. לא שייך לו' אף אא"כ דמודה הוא בדברי הראשון וש"מ דלרבי יודה אנדרוגינוס פטור מן הראיה:

ופריך מחלפא שיטתיה. קשיא דר"י אדר"י:

תמן. דהתם בראיה מודה לרבנן דזכורך למעט אנדרוגינוס:

והכא. במילה אמר זכר לרבות אנדרוגינוס:

ומשני דשאני הכא דר"י ורבנן מקרא א' הן דורשין. אלא דרבנן נקטי לרישא דקרא לדוקא ור"י לסיפי' וכדמפרש ואזיל:

רבנן דורשין ערל. דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' ומדכתי' ערל מה תלמוד לומר זכר אלא לדרשא אתא עד שיהא כולו זכר ולמעט אנדרוגינוס:

ורבי יודה דריש זכר. לדוקא לומר דביה לחוד סגי ומה תלמוד לומר ערל אלא לדרשא ואפילו מקצת ערל חייב כרת:

כל זכורך כו'. ולא משמע ליה כל לרבות:

תמן תנינן. פר"א דמילה:

שעה אחת. ונתרפא אפ"ה ממתינין לו עד ל' יום מפני הסכנה. ובבבלי שם קאמר ז' ימים מע"ל מיום שחלצתו חמה:

מהו להאכילו מחלבה. מחלב הנעשה מחטי תרומה כלומר אי כערלה שלא בזמנה היא ואמרינן לקמן דלא מעכבא בתרומה או דלמא הואיל שכנגדו בריא בר מימהל הוא ערלה הויא ומעוכב מן התרומה:

נשמעיניה כו'. ופשיט לה ממתניתין דקאמר הערל לא יאכל ומשמע דאפילו ערל שמתו אחיו מחמת מילה ואע"ג דאי אפשר לו למול מפני הסכנה הוי ערל כיון שהגיע הזמן וה"נ לא שנא. וכפירש רש"י ז"ל במתני וכן הביאו התו' שם ראיה לפירושו מההיא דהכא:

אין ערלה כו'. דאע"ג דאמרי' בתוך שלשים דלאו בר מימהל הוא מעוכב הוא מן התרומה מ"מ קודם ח' לאו ערלה היא דעדיין לא הגיע זמנה:

משמיני והלאה. דאז הוי ערלה ואע"ג דאי אפשר למול מחמת אונס:

ותני כן. דמשמיני והלאה הוי ערלה:

לילי שמיני מה את עבד לה. אם כהגיע זמנה מחשבינן או דילמא כיון דלילה לאו זמן מילה היא ערלה שלא בזמנה כו':

ופשיט לה מן מה דתני כו'. ברייתא היא בפ"ק דזבחים דף י"ב דסבר לילה אין מחוסר זמן וכן נמי הכא ליל שמיני כשמיני וערלה הוי:

ותני כן כל שבעת ימים כו'. ולא ליל שמיני:

בחופה רוב גובהה. לא תימא רוב עטרה דקתני רוב היקיפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד וכן הוא בבבלי שם:

רוב גגה. במקום גובהה ביותר ומיקל מדרבי אבינא:

שהוא מקשה. האבר שמתוך הקישוי מתפשט בשרו ואם אז נראה מהול א"צ למולו. וכן הוא שם:

וענוש כרת. בבבלי שם דף קל"ג מוקי אאומן גבי ציצין המעכבין ובבין השמשות דשבת משום דעביד חבורה ולא קיים המצוה וכן הכא לענין פריעה וכדלקמיה:

בשאין ביום. שאין עוד שהות בשבת כדי לגמור הפריעה דעביד חבורה בלא מצוה:

אבל אם יש. שהות כדי לגמור ג"כ הפריעה אפילו איש אחר ממרק:

ואינו חושש. הראשון משום דאמר להו אנא עבידנא פלגא דמצוה אתון עבדיתון פלגא דמצוה:

כל שעה שהוא עוסק. שלא סילק ידו חוזר בשבת ואפילו על ציצין שאינן מעכבין דכולה חדא מילתא היא וניתנה שבת לדחות אצלה:

פירש. שסילק ידיו:

אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין. דהרי הן כמילה עצמה אבל על שאינן מעכבין אינו חוזר דהוי כהתחלה בפני עצמה:

דברי ר"י. ולדברי ר' יוסי לעולם חוזר ואפי' על שאינן מעכבין:

היידן ר"י. הי ר' יוסי:

ההיא דתנינן תמן. סוף פ"ג דסוכה:

מפני שהוציאו ברשות. מצוה שהיה טרוד במצוה וכדמוקי האי תלמודא שם טעמי' דרבי יוסי כדתני' כך הי' מנהג בירושלים אדם הולך לבה"כ לולבו בידו נכנס לבקר החולה לולבו בידו כו' דאלמא אע"פ שעשה המצוה ואינו אלא משום חיבוב מצוה בעלמא טעה בדבר מצוה קרינן ביה ופטור אם הוציא לר"ה בשבת ומדחזינן דר' יוסי מיקל בגמר מצוה הכא נמי חוזר אע"פ שעשה המצוה דכולה גמר מילתא היא:

אף בסכין כו'. לשון שאילה הוא אם אף בסכין של מילה או במצ' ושכח והוציאן לרה"ר מחמת טירדא פטור לרבי יוסי:

ופשיט לה ממה דאמר כו'. דאלמא אפי' לשאינו עיכוב מצוה חוזר כמצוה עצמה הואיל וניתנה שבת לדחות וכן במכשירי מצוה פטור לר"י אם שכח מחמת טירדא כמצוה עצמה:

אם לא ידעה כו' הרי אלו יאכלו. ואע"ג דמצפה ומשתמרת לביאתו:

דרבי לעזר ור"ש היא. דאמרי בפרק הבא על יבמתו אלמנה לכ"ג כו' מן האירוסין יאכלו בתרומה משום דמשתמרת לביאה פסולה אוכלת בתרומה:

ד"ה היא. ואפילו תימא ר"מ היא דאמר שם משתמרת לביאה פסולה לא אכלה דשנייא הכא שלא הוסיף בה קנין אחר לאחר שנעשה פצוע דכא לפוסלה דהרי לא בעלה אחר כך. ובבלי פירקין אמר לרבי יוחנן טעמא דכבר אכלה והיינו הך:

אתיין אילין פלוגוותא. דר"ל ורבי יוחנן אליבא דרבי מאיר כהאי פלוגתא דפליגי לקמיה:

שומרת יבם כהנת. אשת כהן:

לפני שני כהנים. משום דלקמיה נקט לה ב' כהנים:

מכיון שהיא זקוקה לביאה פסולה. של זה שעשה בה מאמר פוסלה מהתרומה לר"מ ואע"פ שכבר אכלה:

לכשיבעול. ואפי' לר' מאיר דהואיל וכבר אכלה בפני בעלה וזה לא הוסיף בה קנין לאחר שנעשה פצוע דכא:

וא' פסול. מתחילה ועשה בה הפסול מאמר:

אף ר"י מודה. דפסלה דהרי עשה בה קנין אחר פסולו:

עשה בה הכשר מאמר. מהו אי מדמינן לה כמו עשה בה מאמר ונעשה פסול כדלעיל דהא הכא נמי עדיין לא נקנית להכשר דהרי אין מאמר קונה קנין גמור:

מחלוקת ר"י ור"ל. דלר"ל פסלה אליבא דר"מ כיון דעדיין לא בא עליה כזקוקה לפסול מיקריא ולר"י לא פסלה:

מתני' ואם נשתייר בעטרה. שנחתך מהעטרה ואילך כשר שאין גיד אלא מהעטרה ולמעלה לצד הגוף. עטרה היא שורת בשר המקפת במקום המילה ובין שנכרת בגיד או בבצים ובין בחוטי הבצים כולן פסולין וה"מ בידי אדם אבל בידי שמים כשר ואם ניטל מחמת חולי לדעת הרמב"ם ז"ל מיקרי בידי שמים ולדעת רש"י והרא"ש ז"ל מיקרי בידי אדם ופסול וכדמפרשינן בגמ':

מותרין בגיורת. דלא איקרו קהל ובגמ' פליגי בה:

גמ' פצוע. אילו נאמר פצוע לבד:

שבצד שפכה. במקום ששותת:

שבא בין עקיביו. במקום נמוך כדמסיק אין לך נמוך כו':

ויאות. שפיר הוא דבאותו מקום הוא מדלא מנה כאן דורות ש"מ שאינו מוליד ובבבלי דף ע"ה מקשי עלה דדילמא איהו לחודיה הוא דאסור ואיפכא מסיק שם דילפינן פצוע דכא מכרות שפכה דודאי באותו מקום הוא דאינו שופך אלא ע"י כריתה:

ולא סוף דבר נפצעה. שהוא ממכת חרב או סכין:

אלא אפילו נימוקה. מחמת מכה:

אינו מוליד. אבל סריס חמה הוא וכשר:

לא הוה ר' יוסי שמע לה כו'. דודאי מאדם גדול שמע מכיון ששגור בפיו היה:

דסבר כרבי ישמעאל. וכרבי יוסי דפסק הלכתא כוותיה:

ובלבד שלימין. שהיו שתיהן שלימים ואפילו אותה שנטלה היתה שלימה כשנטלה דאלו נפצעה גרע טפי מנטלה. א"נ דגריס של ימין והיא הגירסא הנכונה לתוס' והרא"ש כלומר דצריך שיהא של ימין קיימת:

אתא עובדא. כהאי לפני רבי אימי באיש אחד שהיה בעל ביצה אחת ושאלה האשה אם מותרת לו:

אין ברתי. הן בתי דאת מותרת לו אבל תהא יודעת דלא מוליד הוא:

והוה ר"ז. משבח ליה לרבי אמי שהוא משי' הדבר על בוריו מפני שרמז לה בדבריו שתבין לפרוש ממנו ואע"פ דמותרת לו מן הדין:

בידי שמים כשר. וכשמואל שם:

מנן ליה. מנין לו לפסול אף בידי שמים:

לעולם. דסתמא כתיב ואף בידי שמים משמע:

עוד הוא יליף. דהאי מ"ד נמי יליף מממזר כדמסיק דיצירתו בידי שמי'.

וממזר בידי שמים. בתמיה:

הוון. היו רוצים בני הישיבה לומר דמאן דמכשר בידי שמים כרבי ישמעאל דאמר לעיל והוא סריס חמה דאלמא בידי שמים איירי:

כולה דרבנן. תרווייהו אליבא דרבנן ומאן דפסל אפילו בידי שמים ע"י חולי מיירי ולפיכך קרי לה בידי שמים אע"פ שהיא ניטלת ע"י אדם כדמפרש ואזיל:

הרי כו' מחכך או מסיית. כמו מחתך ומסת':

והרי הוא בידי אדם. ולפיכך פסול:

כמי שהוא בידי שמים. כלומר דלהכי קרי לה בידי שמים מפני שבאת לו ע"י חולי אבל פסול הוא דאין כשר בידי שמים אלא כשהוא לקוי ממעי אמו או ע"י רעמים וברד:

בעטרה העליונה. דצריך שישתייר מלא חוט לצד גופו אבל אם נחתכ' לצד גופו ונשתייר מלא החוט מן העטרה בצדה כלפי קרקע וזהו עטרה תחתונה פסול וכן קאמר בבלי שם:

בעטרה תחתונה. אפילו התחתונה:

תמן אמרי. בבבל:

העשויה כמרזב. שנחקק כסילון ויש לו דפנות מב הצדדין והחקק באמצע כמין צינור:

כקולמוס. כחיתוך קולמוס שמחתכין את חודו באלכסון וכמר זוטרא שם:

כקולמוס הפוך. מחודד לצד הגוף דשליט ביה אוירא:

מבפנים. כדמפרש ואזיל:

מן העטרה ולפנים. למעלה מן העטרה:

ניקב. מבפנים ה"ז פסול ומשום סיפא נקט לה:

שופך. שותת ואינו מוליד:

וזהו כו'. בבלי ע"ו:

אלא הלכות רופאין. שזה אפשר ברפואה:

תני כו'. וכן הוא ברייתא בספרי ופליג אדלעיל דקאמר בכרות שפכה חוזר להכשירו:

כיצד הוא עושה. לסתום הנקב:

מביא נימולין. נמלין:

ומנשכין וקוצץ. כדאמ' בבלי שם שפינן בתרבא ומייתי שומשנא ומנכתינן ליה הנמלה נושך ונדבק ראשו בנקב ופסקינן לרישי' להיות סתומה והבשר הולך ומתחבר:

לא שנו. מתני' דקתני פצוע דכא מותר בגיורת אלא דוקא ישראל:

לא בדא. לא כן הוא דאסור בגיורת דבקדושתיה קאי:

תמן תנינן. בעשרה יוחסין הלכה ג':

כללא. דהכל בכלל בין פסולי קהל בין פסולי גוף מותרין זה בזה ולפיכך פצוע דכא מותר בממזרת:

ורבי יוסי פליג דפסול משפחה. בלבד הוא דמותרין לבא זה בזה:

הא פסול גוף. עם פסול קהל:

לא בדא. לא כן הוא ופצוע דכא אסור בממזרת:

חייליה דרבי יוסי. סייעתי' של ר"י מן הא דאמר ריב"ל לעיל דפצוע דכא כהן אסור בגיור' אלמא בקדושתיה קאי:

כמה דאת אמר כו'. כמה שאנו אומרין דכהן ברור וגמור הוא לאסור בגיורת והכא נמי ישראל גמור הוא לאסור בממזרת:

ע"ד דרבי יודה כו'. בעיא היא לרבי יודה דאוסר פסולי קהל לבא זה בזה אם נימא לדידי' אפי ממזר אסור בממזרת:

נישמעינה כו'. ופשיט לה מן דתני רבי יעקב גבליא כו' בהדיא דלדברי ר"י ממזר אסור בממזרת:

כדי שיתכלו. שיכלו הממזרין ולא ירבו דהא אפשר שיטהרו כגון ממזר לישא שפחה וממזרת לעבד:

ודכוות'. סתמא דהש"ס קאמר לה דכן נמי עמוני לא ישא עמונית משום דעמונית מותרת לבא בקהל ועמוני אסור וכדמפרש ואזיל:

על דרבנן נצרכה. כלומר דלא אתיא אלא אליבא דרבנן דס"ל קהל גרים לא איקרי קהל ואם לא ישא עמונית עדיין יש לו תקנה בגיורת:

דאין יסבור ר' יודה. כלומר דאי לר' יודה דהוא סבר בעשרה יוחסין דף ע"ג דקהל גרים איקרי קהל:

גרים פסולין. כמו גרים גרידי דקהל ה' נמי הן איקרו וא"כ גר עמוני אין לו תקנה:

לישא עמונית. הא אמרת אינו יכול שהיא קהל ה' אצלו גרסינן שהרי היא מותרת בקהל:

לישא מצרית. נמי אינו יכול שהוא קהל ה' אצלה דהוא גר הוה. א"נ דמפרשינן דאין יסבור ר"י גרים פסולין כו' דאי אמרינן דסובר ר"י אפילו גרים פסולין קהל ה' הן ולאו קהל ממש דהא אסורין לבא בקהל אלא לו' דאסורין הן ג"כ בפסולי קהל כמו שאר הפסולין דאסורין לבא זה בזה אליבא דרבי יודה א"כ גר עמוני אין לו תקנה אלא ודאי דרבנן היא:

וקאמר רבי מתניה. דאפי' תימא ר' יודה דמשחרר לו שפחה כלומר דנושא שפחה ואם אח"כ משחררין אותה יש תקנה לולד כדאמרינן סוף פרק האומר גבי ממזר:

ודכוותה כו'. לשון בעיא היא אם לרבי יודה מצרי לא ישא מצרית דפסולי קהל הן:

נישמעינה. לזה מן הדא דתני כו':

אני גר מצרי. ראשון נשוי למצרית ראשונה:

ואני משיאו לגיור' מצרית. ראשונה דהי' סבור דבתרי' דידיה שדינן ליה ויהא בן בנו כשר דהוי שלישי:

לבת גיורת מצרית. דהיא שניה ואז בן בנו כשר. ובבלי ע"ח גריס דהוא אומר בעצמו אשיא לבני מצרית שניה ועל כל פנים שמע מיניה מזה דמצרי ראשון נושא למצרית ראשונה לרבי יודה דאמר הא:

הלכה כרבי לעזר דברי חכמים. כרבי אליעזר דאמר שם אליבא דחכמים דמתירין לבא זה בזה וקאמר רבי אלעזר דודאן בודאן מותר וודאן בספקן אסור והלכה כמותו:

ר' ירמיה כו'. דפליג דאפי' ודאן בספקן מותר דכתיב לא יבא ממזר בקהל בקהל ברור אסור אבל בספקן מותר ובבבלי עשרה יוחסין שם מסיק דמן התורה מותר אלא דרבנן אסרו משום מעלה עשו ביוחסין:

תמן תנינן. לעיל פרק החולץ סוף הלכה ב' גרסינן נמי להאי סוגיא ושם פירשתי:

מתני'. דקתני פצוע דכא מותר בגיור' דלא כר"י דאמר קהל גרים איקרי קהל:

דר' יודה כו'. טעמיה מפרש דסבר ד' קהל כתיבי לרבות קהל גרים נמי:

מתיבין לר"י והכתיב נמי לא יבא פצוע וגו'. ומ"ט לא חשיב האי קהל:

ומשני פסול גוף אינון. ולא קחשיב להו בהדי פסול משפחה:

בעשה אינון. ולא קחשיב להו בהדי אינך קהל דלאוין:

דרבנן אמרין. טעמייהו דרבנן ג' כו' דלא חשיבי אלא הני ג' קהלי דכתיב בהו לא יבא. וכל זה איתא נמי בעשרה יוחסין וע"ש במראה:

דלמה. מעשה היה רבי יהושע רבה כו' ורץ רבי יוחנן והלחיש באזן רבי יהושע רבה בעיא זו:

א"ל. רבי יודן נשיאה מאי אמר לך:

מילה דנגר כו' לא מפריק ליה. לא ידע לפרשה ואיני יודע כוונתו:

לא אמר כו'. דגיור' לא קא מיבעיא ליה שהיא אסורה מדלא אמר אלא בת גרים ש"מ דפשיטא ליה דאסור בגיורת שהיא כזונה ואסורה לכהן ואפי' הוא פצו' דכא דס"ל בקדושתיה קאי:

ולא בת ישראל. וזה נמי לא מיבעיא ליה בבת ישראל דודאי אסור שהיא כחללה אצלו כלומר דמתחללת בביאתו שהרי אסור לבא בקהל ואסור לקיימה:

לא אמר לי אלא בת גרים. ולפיכך אני תמה דלא אמר אלא בת גרים ומ"ש דבת גרים קא מיבעיא ליה יותר מבת ישראל:

ובת גרים לא כישראל היא. בתמיה דודאי אסור בה כבת ישראל ומ"ט נסתפק בזה:

ומשני הש"ס אליבא דרבי יוחנן דקא מיבעיא ליה דפתר לה כר' יודא דאמר בת גר זכר כבת חלל זכר. והיינו דס"ל דטעמא דר' יודא משום דכתיב מזרע ישראל עד שיהא אבי' מישראל כדדריש בעשרה יוחסין ולא דתהוי ממש כחללה אלא דוקא לינשא לכהונה וזהו לכהן ברור אבל זה דהוי פצוע דכא אפשר דמותר בה הואיל ולא הויא ממש כחללה ולפיכך קא מיבעיא לי' לר' יוחנן:

כהן שבא על גרושה והוליד בת. והויא חללה:

ובת בת. ואותה בת הולידה בת מישראל מהו שתהא כשרה לכהונה:

כשירה. דס"ל דדוקא בת חלל זכר פסולה לכהונה שנולדה מחלל זכר אבל לא זו שנולדה מחללה נקבה דבני ישראל מקוה טהרה לחללות כדאמרינן בעשרה יוחסין. וכן גרסינן להאי פלוגתא שם:

מתיב מ"ד כו' בת חלל זכר. רישא דמתני' דהתם נקט וקאמר דוקא דמחלל זכר נולדה אבל ישראל שבא על חללה קתני התם דכשירה לכהונה וכדאמרן והשתא מסיק להקושיא:

אינה חללה מכהונה. הא אינה נולדה מחלל כהן:

אינה מישראל. בתמי' הרי מישראל נולדה וכשירה היא כדקתני התם ומפני מה את פוסלה:

מעשה כו'. כל הסוגיא איתא נמי ביכורים פ' א' הלכה א' ולקמן בעשרה יוחסין:

ברודוס. ושם גריס בדרום:

והכשירה לכהונה. וכן הוא בבלי דף ס':

כר"ש הכשירה. דס"ל שם גיורת פחות' מבת ג' כשירה לכהונה:

ור' זעירא פליג דד"ה היא הכא. דאפי' לרבנן כשירה הולד שנולדה מהגיורת כדמפרש ואזיל:

ולד בוגרת כשר. מפני שבא מאיסורי עשה כדמסיק ולא מלאו:

ודכוותה. הכא דרשינן מעמיו יקח אשה ולא גיורת גרסי' ואיסור עשה הוא:

הרי שני למצרי. הנולד ממצרי ראשון ואיסור עשה הוא והולד אסור:

לא דומה כו'. דהתם עשה השוה בכל הוא ואנן בעשה דכהנים קאמרינן דולד עשה מותר:

מתני' אם הלכה. שמעת מרבותיך שהנקבות מותרות מיד במצרי ואדומ' נקבל ממך:

ואם לדין. שאתה דן ק"ו מעצמך יש להשיב ובגמ' מפרש מה היה להם להשיב:

לא כי. בבבלי מפרש אפי' אני דן בעצמי אין לכם תשובה ומ"מ הלכה אני אומר כך מקובל אני מרבותיי:

נתינים. גבעוני' שנתגיירו בערמה בימי יהושע ונתנם לעבדים לחוטבי עצים ושואבי מים:

גמ' עמוני. כתיב ודרשינן ולא עמונית:

ודכוותה. נימא נמי אדומי כו'. ומשני כתיב על דבר אשר לא קדמו כלומר דשאני הכא דמפרש טעמא דקרא על דבר אשר לא קדמו דרכו של איש לקד' ואין דרכה של אשה לקדם:

היה להם לנשים לקדם. לקראת נשים:

ומשני כתיב אשר שכר כו' ואין דרכה של אשה לשכור. ובבבלי מתרץ לה כל כבודה בת מלך פנימה:

שהיה משוחרר מן העונות. שהיה צדיק וגבר על יצרו:

שחש. עצמו כנמר בזריזות:

וביאר את ההלכה. נוטריקון חושים ובערא לשון ביאר והוליד לשין לימד שהוליד ולימד ההלכה עמוני כו':

לא צורכה דלא ויולד מן כו'. לא היה צריך לכתוב אלא כן ויולד מן נשיו:

דלא. הוא לשון אלא בש"ס הזה דפשוטו של מקרא משמע דחושים ובערא נשיו היו:

אלא ע"י נתחדשה כו'. ולהכי קאמר מן שע"י נתחדשה:

כתוב א' אומר הישראלי. בשמואל. וכתוב כו' בד"ה א' ב' ופליגי בזה דרשב"נ דריש דישמעאלי היה ושם ישראלי לדרשא ע"ש שנתגייר:

לב"ד של ישי גרסינן. דהא אביגיל בת ישי היתה ואמר ג"כ להאי קרא פנו אלי וגומר כלומר שהיה דורש ג"כ ענין זה שיפנו כל אפסי ארץ לה':

ורבנן אמרו. דמפקי שם ישמעאלי לדרשה:

או נקיים דברי רבי. שמואל הרמתי וכן הוא בבבלי פירקין:

אני אין לי אלא משנה. ברייתא דלקמיה כלומר דיהיב טעמא דלא דריש לה כרבנן שחגר מתניו כו' דאין לי אלא כברייתא זו דשמעינן שכבר נתחדשה הלכה זו בימי בועז ולא היה צריך יתר הישמעאלי לחגור חרבו על זה:

משדה מואב תחילה. דאז נתחדשה הלכה שיהו מקבלין נקבות משדה מואב וזו שבה תחלה והשבה וגו' קרא יתירא דריש:

אחורי. ראי' אחריתי שאמר לה ותעזבי וגו' שמעצמך עשית שעדיין לא ידעת שמקבלין אותך דעכשיו נתחדשה הלכה. א"נ אחורי אמרי לה כמו אית דאמרי לה מהאי קרא דרשינן ועיקר:

מאתמול שלשום. אל עם אשר לא ידעת מאתמול שלשום קדריש:

לא היינו מקבלין אותך. דעדיין לא נתחדשה הלכה אלא היום ועכ"פ ש"מ דבב"ד של בועז כבר נתחדשה ההלכה:

בת גר עמוני כשרה. לכהונה כדלקמן:

בבלייא עברת בידך תלתא נהרין ואתבדת. כ"כ דרך מרחוק הלכת עד שעברת ג' נהרות עד שבאת לכאן ואתבדת שהבאת דברי כזב דמ"ש בת גר עמוני מבת גיורת עמונית אלא היא כו':

לא כן צריכה. לא היה צריך להשמיענו דבת גר עמוני כשירה אלא כשהיתה אמה מישראל וקמ"ל שלא תאמר כשם שנתחללה אמו כו' דביאתה בעבירה ובתה פסולה לכהונה קמ"ל דאפ"ה כשירה כדלקמיה:

עם שהן עשוין ב' עממין. דהיינו עמוני דזכרי' אסורין ונקבות מותרות ואפילו נשא ישראלית בתה כשירה דהכי דרשינן עמיו מעמיו להביא בתולה הבאה מב' עממין מישראלית וגר ומעם שיש בו ב' עממין זהו גר עמוני וכאיכא דאמרי בבבלי דף ע"ז:

לא אמר כן. דפליג על דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן אלא דרבי יוחנן ס"ל דבת גר עמוני מישראלית פסולה לכהונה:

מטיפה פסולה. שביאתו בעבירה:

ותני כן. דאם נתגיירו דהולכין אחר הפגום כדלקמיה וכן בגר עמוני שנשא ישראלית בתו פסולה:

עממין זה בזה. כגון עמוני שנשא מצרית:

עד שלא נתגיירו כו'. דבאומות הולכין אחר הזכר:

נתגיירו כו' לאחר ג' דורות. דהלך אחר הפגום שבשניהם ובבבלי ע"ח משמע דהא דאמר רב יוחנן שם בעכומ"ז הלך אחר הזכר בז' עכומ"ז ולענין לא תחיה כל נשמה לבד וכדרבי חזקיה דהכא לקמיה ולענין בת גר עמוני מישראלית לכהונה מסיק התם לעיל לרבי יוחנן דכשירה וכדרבי אבהו דהכא:

מתניתא אמרה כן. דבעכומ"ז הלך אחר הזכר:

מותר לקנותו עבד. חסר כאן וה"ג כמו גי' הבבלי ת"ל וגם מבני התושבים הגרים עמכם. שבאו מעכומ"ז אחרים ונעשו אבותם תושבים עמכם:

יכול אפי' א' מן הכנענים שבא על אחת מן העכומ"ז ת"ל אשר הולידו כו'. שאמו מארצכם ילדתו שם ולא מן הגרים אשר בארץ שאמו משאר עכומ"ז ואח"כ בא לגור אצל אביו בארץ דדרך האשה לדור במקומה ודרך איש לגלות הילכך הנולדי' בארץ ודאי אמו מז' עכומ"ז והנולדים במקום אחר ודאי אמו משאר העכומ"ז ואביו כנעני ומעטי' קרא דהלך אחר הזכר:

עבדים מהו שיעלה להם דורות. לאחר שנשתחררו ונתגיירו כדמפרש ואזיל:

היך עבידא. ה"ד כגון גר עבד שהיה מתחילה עבד עמוני ונשא שפחה מצרית לאחר ג' דורות. א"נ דקרי ליה גר עבד ע"ש שצריכין להתגייר לשם עבד ולשם שפחה:

נתגיירו. ואח"כ נתגיירו ממש ומיבעיא לן אם אותן ג' דורות עלו לה בהיותה שפחה. וה"ג אין תימר עבדי' עלו להם דורות מותרין מיד ואין תימר עבדי' לא עלו להם דורו' זכרים כו' ונקבות אין מותרות אלא לאחר ג' דורות דלא עלו לה אותן הדורות והוי כמו שנתגיירו מתחילה והלך אחר הפגום כדלעיל ולא איפשיטא:

מה היה להם להשיב. לחכמים לדר"ש במתני':

הרי בת בנו ובת בתו. יוכיחו כדאמר בבלי שם עריות יוכיחו שלא אסר בהן אלא ג' דורות והוא בכלל ועשה בהן נקבות כזכרים דבת בתו כבת בנו:

משיבין דבר שהוא ממזר כו'. בתמי' דמח"כ ממזר הוי:

משיבין דבר שהוא כרת. בתמיה דמה לעריות שיש בהן כרת:

ומקרא מסייעני. דכתיב במצרי ואדומי בנים אשר יולדו להם וגומר בנים ולא בנות דמותרות מיד דרבנן דרשו אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה כדאמר התם דכל הנולדים להן אפי' נקבה במשמע:

כר' שמעון. לר"ש שמענו דס"ל דכשר כדמפרש ואזיל:

ולא דריש עשירי. בניחותא כלומר דלא ס"ל ג"ש דעשירי ממזר מעמוני כדפי' רש"י ז"ל דתנא בספרי דבי רב נאמר כאן עשירי ונאמר בממזר עשירי מה להלן איסור עולם אף בממזר איסור עולם ור"ש לית ליה האי ג"ש. א"נ י"ל כר"ש לדברי ר"ש דמדייק בני' ולא בנות וכן נמי דור אחד עשר שבממזר כשר לדידי' דדייק עשירי והג"ש לית ליה:

תני ר"א בר"ש. דפליג דלא מכשר אלא נקבות לאחר עשרה דורית וכר"ל בבבלי שם. וה"ג מה להלן זכרים אסורין ונקבות מותרות אף הכא כו':

כר"מ. דס"ל ג"ש במקום שכתוב כלומר ממקום שכתוב שם כדאמר לקמן פ' נושאין הלכה א' וילפינן ממנה דהכל נילף ממנה וזהו כמ"ד דון מינה ומינה בבבלי:

כן רבי אליעזר בר"ש אומר ג"ש כו'. דהא דממזר אסור איסור עולם ילפינן מעמוני וילפינן נמי מה להלן זכרים כו':

מעתה אפי' מיד. יהו הנקבות מותרות:

ומשני מעשירי ולמעלן. דוקא דזה לבד ילפינן מעמוני דהא עד עשירי לא איצטריך לן למילף מג"ש:

דלא הוה. דלא חיי וכדמסיק:

שלא לפרסם את החטאים. וכן הוא בבלי סוטה פרק ואלו נאמרין ואע"ג דעולה באה ג"כ על חטא שבאה על הרהור הלב מ"מ אין כ"כ גנות כחטא שיש בו מעשה:

וגם הוא חכם ויבא רע. כתיב בישעיה ל"א:

לא מסתברא דלא כו'. כלומר הכי הוי צריך למימר ויבא טוב דלא מסתבר לומר תאר החכמה אצל הרעה:

אלא ללמדך כו'. כלו' דבסילוק ממזרים איירי שאף שמביא דבר לעולם בחכמה הוא מביאו שנוטל הכשרים עמהן שלא לפרסמן:

ואת דברו לא הסיר. סיפיה דהאי קרא ודריש דבריו מלשון דבר וכ"כ למה וקם וגו' כדי להכרית הממזרים:

מהו כן הא אזלא כו'. זהו שאני שומע לקרות ממזר דלא כרב הונא:

עמך הייתי. שגם אני באותו מעמד הייתי כדאמר רב הונא זה אלא שסיים בדבריו דדוקא כשאינו מפורסם ומה את מתמה:

אף לעתיד. כי היכי דהשתא אין הקב"ה מפרסם הממזרים:

אין הקב"ה נזקק. לפרסם אלא לשבטו של לוי:

כאדם שהוא שותה בכוס נקי. מזקק ומצרף אותו להיות נקי:

נפסיד. בתמיה שיהו הממזרים שלהן מתפרסמין:

עושה עמהן צדקה. דאין זה הפסד אלא צדקה הקב"ה עושה עמהן דאין השכינה שורה אלא על משפחה המיוחסת. א"נ דר"ח פליג דקאמר אף עמהן עושה צדקה שלא לפרסמן וכדדריש בבלי עשרה יוחסין מאי מגישי מנחה בצדקה צדקה עושה הקדוש ברוך הוא עם ישראל משפחה שנטמעה נטמעה וכדרבי יוחנן לקמיה:

מתניתין אמרה כן. דלא רצו חכמים לפרסמן:

אבל כו'. וכן הוא שם ועיין כל זה שם ומ"ש שם ובסוף פ"ג דקידושין:

ה"ג העבודה שאני מכירן ומה נעשה ונשתקעו בהן גדולי הדור וכן בעשרה יוחסין:

לפשחור בן אמר. בימי ירמי' הי' וכולן נשתקעו בכהונה גרסינן שמתוך שהיו אוכלין בתרומה מחמת עבדי כהנים היו מחזיקין עצמן ככהני' ונשאו בנות כהונה ונטמעו:

עיקר טרונייא. היחוס והשבח שלהן הן עזותן ובני מריבה מדכתיב ועמך כמריבי כהן:

הדא עירו דמושהן. עיר הנקראת מישא בבבלי גם היא מינייהו:

מתני' שמעתי שהסריס. יש סריס שחולץ וחולצין לאשתו:

והסריס כו'. ויש סריס לא חולץ כו' דכתיב ולא ימחה פרט לזה ששמו מחוי:

ואין לי לפרש. איני יודע לפרשה איזה סריס בן חליצה ואיזה פטור:

סריס אדם. שנסתרס לאחר שנולד:

סריס חמה. ממעי אמו נולד כך כדמפרש בגמרא כל שלא ראתו החמה בכושר כו':

לקיים דברי ר"ע. עדות זו שהעיד ר"י בן בתירא לקיים דברי ר"ע העיד:

מתני' הסריס. סריס חמה דדומיא דאיילונית קתני דבידי שמים וסתמא כר"ע דלא חולץ ולא מייבם ולא חולצין ומייבמין לאשתו:

וכן איילונית. כדאמרינן בפ"ק:

בעלה פסלה. שהואיל והיא פטורה מן היבום אסורה משום אשת אח שלא במקום מצוה:

גמ' איזהו סריס חמה כו' אפילו שעה אחת. שלקה ממעי אמו ובבבלי דף פ' מפורש סימניו:

הושיט ידו. למעי אשה וסירסו מבפנים קודם שיצא לאויר העולם:

ד"ה אסור כו'. דהרי סריס אדם הוא ומיקרי נמי סריס חמה דהרי לקוי ממעי אמו הוא וכדמפרש ואזיל:

נותנין כו' במחלוקת. כלומר לפי המחלוקת דר"א ור"ע למר סריס אדם גרע לענין חליצה ולמר סריס חמה גרע ובזה נותנין עליו חומרי שניהן ולד"ה לא חולץ ולא מייבם:

מחלפ' שיטתי' דר"א. קשיא דידיה אדידי'. וחסר כאן וצריך לגרוס הכא מקודם המתני' דנידה סוף פ"ה וכדפריך בבלי שם דתנן בן כ' ולא הביא ב' שערות יביא ראיה שהוא בן כ' והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם. כלומר שנולדו בו סימני סריס חמה כדאמר התם דברי ב"ה כו' וקאמר שם ר"א הזכר כדברי ב"ה אלמא לר"א סריס חמה לא חליץ:

תמן. במתניתין דהכא וכן דרך הש"ס הזה לנקוט בלישניה כמו שהוא גורס במקום אחר דשייך לשון תמן:

ואת אומר הכין. בתמיה כדפרישית דקאמר במתניתין דנידה דלא חליץ:

אלא לעונשין. הא דאמר התם הזכר כדברי ב"ה לאו אהא דאמרי לא חולץ אלא לאשמועינן דעד עשרים מחשבינן ליה לקטן אם לא הביא ומכאן ואילך גדול הוא אלא שהוא סריס וחייב בעונשין שבתורה. וכן משני רבי אלעזר התם:

זו דברי ר"א כו'. במתניתין:

דו מתניתא. דמתני' הכי משמע דקתני סתמא הסריס כו' וא' סריס אדם וא' סריס חמה במשמע. אבל בבבלי מוקי לה כרבי עקיבא דדומיא דאיילונית קתני וכדפרישית במשנה:

אנדרוגינס. בתוספת' סוף פ"ב דמכילתין קתני דלא חולץ ולא מייבם ולפיכך בעלה פסלה שעומדת עליו באיסור אשת אח וכן פסק הרמב"ם ז"ל ריש פ"ו מהלכת יבום דאנדרוגינס אין לו זיקה כלל:

מתני' סריס חמה כהן כו' מאכילה בתרומה. בבבלי דף פ"א מתרץ לה דאע"ג דכשר לבא בקהל איצטריך למיתני דמהו דתימא מוליד מאכיל דדייקינן ויליד ביתו הם יאכלו הראוי להוליד מאכיל שאינו מוליד אינו מאכיל קמ"ל:

אנדרוגינס כהן כו'. ובבבלי משמע דהל' כר' יוסי דברייתא דאנדרוגינס בריה בפני עצמו ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה הילכך אינו מאכיל בתרומה וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' תרומות הלכה י"ד דאין מאכיל לנשיו:

לא יחלוץ. אם יש אח אחר:

אנדרוגינס נושא אבל לא נישא. מפני שהוא כזכר והשוכב עמו הוי כבא על הזכר בין במקום זכרות שלו בין במקום נקבות שלו:

כזכר. דוקא במקום זכרות שלו ולא בנקבות שלו וכדמפרש בגמ':

גמ' תני מאכילה בחזה ושוק. אאנדרוגינס קאי וכן היא פלוגת' בבבלי אלא דמפיך שם דר"י לדר"ל:

כמה קולי חומרין בדבר. כדמפרש לקמיה דק"ו הוא דאוכל בחזה ושוק:

פתח חיכך. פתח פיך וקבל הק"ו:

מגחך. מצחק עמו דרך שחוק וכי משיבין כן:

מיל' אמר לי'. שאמר לו הדבר להבין מעצמו הק"ו:

שאינה ראויה לישראל בכ"מ. כלו' דלא מצינו שם תרומה שהיא ראוי' לישראל:

חזה ושוק שהן ראוין לישראל בכ"מ. כלו' אע"ג דחזה ושוק של קדשים לכהנים הן מ"מ מצינו שם חזה ושוק דהיינו בחולין דאין חזה ושוק נוהג בהן כדאמר בפ' הזרוע וראוי' לישראל הן אינו דין שתאכל בחזה ושוק:

ודחי לה הש"ס ראוי' היו לישראל כו'. כלו' דהיכי קרית לה ראוי' לישראל דגזה"כ בקדשים הוא דניתני' לכהנים ולא שייך לומר ראוי' לישראל הואיל ובחולין אוכלין דשאני חולין דאין נוהג בהן:

יכול כו'. אסוקי מילתא היא ולא קאי אדלעיל:

אמר שמעתתא. הך פלוגתא דלעיל על בת ישראל לכהן דאיפליגו בה הכי:

ואין חילוקין על דברי רבי יודה. לשון בעיא היא אם החכמים אינן חלוקין על דברי ר"י במתני' דאמר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ:

ופשיט ליה מן מה דאמר רבי יוסי דמייבמין את אשתו. ש"מ דדיני' כסריס אדם הוא וכדר"ע:

הדא אמרה חלוקין על דברי ר' יודה גרסינן. דהא לדידיה סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו וכן משמע מהבבלי דאין הל' כרבי יודה:

קידש. אנדרוגינס את האשה אין חוששין לקידושיו דמספקינן ליה טפי בנקבה ולפיכך אם נתקדש חוששין לקידושין:

נבעל. שנבעל אנדרוגינס לפסול:

נפסל מן התרומה כנשים. שהן נפסלות בנבעלו לפסול להן:

וקשיא ל"ג הכא עד לקמן:

רבי ניחא ברבי סבא אומר בשם ר"י כו' אפילו מין במינו כל שהוא. כלומר אפילו נבעל למינו שהבועל ג"כ אנדרוגינס ואפי' כל שהוא בין שנבעל דרך זכרות או דרך נקבות נפסל:

וקשיא. על זה דהיאך מצינו שהו' נפסל במינו דהא מספקא לן אם זכר אם נקבה הוא וממ"נ אם זכר הוא אין זכר כו' ולא שייך לפסול והא ליכא למימר דמספקי בבועל לזכר ובנבעל לנקבה דהרי כולם ממין אחד הן:

ומשני צד זכרותו כו'. כלומר דמיירי שבא עליו דרך נקבות ולא בצד זכרות וזהו כל שהוא דאמר רב המנונא דאין הכוונה שיפסול אותו בכל ענין אלא בצד נקבות לבד דכיון שזה בועל כזכר וזה נבעל כנקבה ראוי הוא לפסול מן התרומה וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' תרומות הלכה י"ו וכמ"ש הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל:

מאכיל את נשיו. אאנדרוגינס שנבעל לפסול קאי וכדמפרש ואזיל:

מאכיל את נשיו מכח זכרותו ואינו מאכיל את עבדיו מכח זה וזה. מכח שיש לו ג"כ צד נקיבות ונתחלל צד הנקבות שבו כדאמרן וחללה אין מאכל' עבדי' בתרומה:

ובלבד במקום זכרות. אר"א דמתני' קאי דחייבין עליו סקילה כזכר ודוקא במקום זכרות וכדמסיק לקמי' טעמא:

אפילו ממקום נקיבה. דס"ל כמ"ד דחייבין עליו מב' מקומות דכתיב משכבי אשה זה אנדרוגינס שיש לו ב' משכבות:

חזר בו ריב"ל. מדרשי' דלעיל וס"ל נמי דאין חייבין אלא במקום זכרות:

מן הדין קרייא ואת זכר וגו'. כלומר דואת זכר כתיב דמשמע את זכרותו של מי שיש בו שתי משכבות לא תשכב וכדמפרש לה בבבלי להאי מ"ד וכ"פ הרמב"ם ז"ל:

ולא מצאתי דברי בן שמוע באנדרוגינס. שלא מצאתי יותר מדבריו באנדרוגינס אלא דבר זה:

וחברה עליו חבורה. שחברו עליו תלמידיו על רבי ולא הניחו לו יותר ללמוד ממנו מדין אנדרוגינס וכדאמר בבלי סוף פירקין:

ולמה. וטעמא מאי לא הניחו לו:

משום שלא לגרוע בו. אי טעמא שלא רצו שלא יגלה רבי דבריו ואתו לפלוגי עליה ולגרוע מדברי ר"א:

או משום. שלא היה רבי כדאי בעיני תלמידי ר"א ללמוד יותר:

וקאמר מאי בינייהו. מב' הטעמים:

הי' דרכו לגלע. כמו לגלות כלומר שהיה דרכו של ר' לגלות דבריו דאם תאמר דטעמא שלא לגלות הרי גילועו בידו הרי כבר למד דבר זה ויש בידו לגלות וא"כ למה הניחו לו ללמוד אפילו דין אחד אלא ע"כ שלא היה כדאי בעיניהם מללמוד יותר מדבר א':

מה היה לו לגלע בו. מה יש עוד דינים באנדרוגינס לר"א:

ומפרש יורש. כזכר:

מעיד. בעדות כזכר:

מנחתו קריבה בכלל. כלומר כולה כליל אם כהן הוא כדין מנחת כהן דמנחת כהנת נאכלת כדאמרינן בפרק ג' דסוטה:

מזמנין עליו. ברכת המזון כזכר אבל בבבלי קאמר לא לכל אר"א אנדרוגינס כזכר כו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל דדוקא בסקילה דגזירת הכתוב הוא כדדריש לעיל ולפיכך לענין תרומה מספקינן ליה בנקבה ואינו מאכיל בתרומה כדפרישית לעיל:

סליק פירקא בס"ד