כיון דתנא כיצד מברכין משמע דכבר שנה חייב אדם לברך על הפירות. ונראה דאקרא קאי דמחייב לברך אשבעת המינין דכתיב ארץ חטה ושעורה ובתרייהו כתיב ואכלת ושבעת וברכת וכיון דמברך לאחריהן כ"ש דמברך לפניהן דכשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש וכיון דגלי בהו רחמנא דמחייב ה"ה באחריני ועוד נראה נכון דהיינו דקא בעי בגמ' מה"מ ומתרץ דקאי אקרא דקדש הלולים מלמד שטעונין ברכה פירות האילן מכי שריין באכילה לפניהם ולאחריהם:

חוץ מן היין. דמתוך חשיבתו קבעו לו ברכה לעצמו שמזכיר בברכה שם האילן שנתן הפרי בהדיא מה שאין כן בשאר פירות שאומר עץ סתם ואפילו בגפן עצמו כשאוכל ענבים אומר בורא פרי העץ מפני שבענבים אינו ניכר חשיבות הפרי יותר מכשאוכל תפוחים או שאר פירות אלא כששותה היין ניכר מעלת הפרי:

פירות הארץ. כגון קשואים ואבטחים וכיוצא בהן שהן פרי כמו גבי אילן ובאורז פליגי אמוראי:

על הירקות. כגון חזירין וצנונות וכרפס שאדם אוכל עשבן וירקן ומשום הכי פליג ר' יהודה הכא ואמר בורא מיני דשאים. דשא הוא עשב שיש לו קומה בקלחו וכן כתוב גלה חציר ונראה דשא שלאחר ששח החציר וכמש אז' נראו בעלי דשא. וכל מיני ירק שאדם אוכל הן בעלי דשא כן נ"ל נכון ואמת והא דתני רישא לשון רבים מברכין ולסוף לשון יחיד לאשמועינן דל"ש רבים ול"ש יחיד ברכתן שוה דאין מזמנין על הפירות:

שיתירו לו המצות. המצות מתירות לו האכילה שברך בתחלה ובסוף או מצה בליל פסח ומרור ויין לקידוש ולהבדלה:

כביכול. כך כתוב כאן כמו באותו שהשכל יכול לומר בו כן:

משלך אכלת. וה"ק טובתי בל עליך אמר דוד לנפשו כאשר אמרת לבורא אדני אתה בברכתך תוכל לומר לו נמי טובתי הנייתי ונחת רוחי כמו וייטב בעיניו כלומר טובתי ששבעתי ונהניתי אינה שלך. לשון אחר הבורא קאמר טובתי אין לי תביעה עליך שכבר אמרת לי אדני אתה שברכתני:

מבלה אני וכו'. ובל לשון לא בלו שלמותיכם ונעלך לא בלתה כלומר לי יפסק טובי ממך:

יובללו כל הטובות. לשון בלולה בשמן:

מבלעדיך. ותיבת בל עולה לשנים בל בל עליך ולמד עליך מקום דלת כמו על מעל הפתח במקום עד:

סלקון למי חטאתא. כן מצאתי בספר מדוייק והן מי חטאת והיו עדיין נמצאין ומי חטאת בזמן האמוראים כדאמרינן בנדה פ"ק מדכן בגלילא שהיו מתנהגים בטהרת הקדש כבימי הבית להיות בקיאים בקידוש מי חטאת כדי שיהו מפרישין תרומה וחלה בטהרה מטעם שהיה להן עדיין מי חטאת להזות עליהן:

מה תורה טעונה ברכה. לקמן בפרק שלשה שאכלו ילפינן ברכת התורה לפניה ולאחריה מקראי:

כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו. והא לאחריו בהדיא כתיבה ותנן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו דבשאר מינין רשות הוא לאחריו:

שגלעינתו ממעטתו. דלא חזיא לאכילה ואין כאן אכילה כזית וברכה אחרונה צריך שיעור:

משום בריה. דכיון שהיא בריה כמות שהיא אע"פ שזורק האדם הגלעין חייב לברך תחלה וסוף ואע"פ שלאחר זריקת הגלעין אין בו כזית ובגמ' דילן אמרינן דזית גדול ואע"ג דכי שקליה לגרעניה חסר מ"מ לא חסר מכשיעור אלא בכשיעור הוא דקאי ומפ' הר"ר יוסף דלא פליגי בעיקר הדין דתלמוד דידן סובר שהוסר הגלעין כשנכבש ונמלח וא"כ לא היה כברייתו והוצרך לשנויי דזית גדול הוה אבל אם אכלו כברייתו מודי דמברך ואפילו בפרידה של רמון נמי ותלמודא דהכא סבר שאכלו כברייתו:

כמות שהוא. חי שלא נתן לתוכו מים:

בורא פרי העץ. אבל לא פרי הגפן לפי שהיה יינם חזק מאד ואין ראוי לשתייה בלא מים הילכך אכתי לא אשתני למעליותא הילכך בברכתו קמא קאי:

ונוטלין ממנו לידים. כדמפ' לקמיה ר' אבא דאין בו וכו' כלומר רוחצין בו הידים לרפואה כגון חיכוך וכיוצא בו וקמ"ל דאין בו משום אבדן אוכלין וליכא משום בל תשחית:

ה"ג וחכמים אומרים בין חי בין מזוג אומר עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים. והכי איתא בגמ' דילן וכן כתב הראב"ד ז"ל:

אין בו משום אובדן אוכלין. אתא לפרושי ונוטלין לידים דקתני וכן פי' הלכות גדולות בפ' שלשה שאכלו ולו שומעין שאמר כהלכה:

שמן זית אומר עליו בורא פרי העץ. דאע"פ ששחוק הוא ולאו בעיניה על פרי שברא הב"ה מברכין כמו בורא פרי הגפן דיין שחוק הוא ואפ"ה על הענבים הוא דמברכין:

שחקן אומר שהכל. דהא נשתנו אבל שלקן אומר בורא פרי האדמה דירקות דומיא דפת קתני ונהי דפת שלוקה ושחוקה הוא אית לן למיגמר מאי דמסתבר דהיינו בשליקה לחוד:

זית כבוש אומר עליו בורא פרי העץ. וכבוש הרי הוא כמבושל ואפ"ה אומר עליו בורא פרי העץ אלמא כבעין דמי:

דתנינן תמן. בפ' כל שעה:

אבל לא כבושין. בירקות של מרור שמנו חכמים קאי. כבושים בחרדל ובחומץ. שלוקין הוו יותר ממבושל וכן פי' רש"י ז"ל ולא זו אף זו קתני:

ואם בעינן הן. ואם במילתייהו קיימו שלוקין ומבושלין אמאי לא:

לא רבי חייא בר ווא. בתמיה' וכדמפ' בגמ' דילן דר' חייא בר אבא דייק וגמר שמעתא מר' יוחנן רביה ואילו ר' בנימין בר יפת לא דייק ור' חייא בר אבא אמר לעיל זית כבוש אומר עליו בורא פרי העץ:

עאלון לאברייתא. להברות אבלים:

ואין תימא מתני'. דתנן אבל לא כבושין שאני התם דבעינן טעם מרור וליכא אבל לענין ברכה שם פרי עליו:

ולא פליגין. עדות ר' חייא בר אבא ור' בנימין בר יפת:

ירק כיון ששלקו נשתנה. כיון דלא חזי אלא בתיקון האדם אין לברך עליו אלא שהכל דהא האור נמי גורמת אכילתו אבל זית כיון דבעינו מברך עליו ב"פ העץ תו לא מסתלק אפילו שלקו. והעולם נוהגין בהפך דשלקות מברך בורא פרי האדמה דאין בהן הנייה אלא ע"י האור ושאר דברים דחזו קודם שבשלן כי בישלן אומר עליהן שהכל:

לא פת היתה. קודם שחטא אדם הראשון הילכך אומר מוציא לשון עבר:

לא פת היא עתידה להיות. בזמן המשיח הילכך אומר המוציא דעתיד משמע:

יהי פסת בר בארץ. ומהאי קרא דרשינן בפ' במה מדליקין עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות פיסת בר בר גדול ורחב כפסת היד תוציא הארץ:

מאי כר' נחמיה. בתמיה' אפילו ביין והא יחידאה הוא:

ומשני שלא לערב ראשי האותיות. כגון העולם מוציא אבל לאו משום דחייש לר' נחמיה דקסבר דלהבא הוא:

מעתה המן הארץ. דהא איכא עירוב אותיות ולא משני. ולא חש לשנויי משום דהתם לישנא דקרא נקטינן:

ועל דעתון דרבנין בורא פרי הגפן. וכן אנו נוהגין כסתם משנתנו דגבי פת תנן המוציא ולגבי יין תנן בורא:

מה בינן לבין אמת המים. דמברך כששוחה לשתות והני אזלי והני דאתו לפומיה אחריני נינהו ואין צריך לברך פעם אחרת:

לכך כיון דעתו. מתחלה שהיה יודע שילכו להן אבל לגבי תורמוסא לא ידע שיפול מידו:

בשעה שהוא פורס. י"מ בשעה שהוא רוצה לפורסה דס"ל דאם יפרוס קודם הברכה שמא תפול הפרוסה ויחזור לברך ולא יכול לאכול פרוסה אחרת שיבצע אח"כ בלא ברכה וצריך לחזור ולברך ויש כאן ברכה לבטלה:

הדא אמרה וכו'. דאי ס"ד דלא היה צריך לחזור ולברך הרי יכול לפרוס קודם הברכה ואם תפול הפרוסה אינו חוזר ומברך על פרוסה אחרת דנפטר בברכה ראשונה ור' חייא ה"ק אין מברך עד שיהא לו הסכין מוכן לפרוס בשעה שרוצה לברך. זהו דעת קצת מחכמי התוס' שחשבו דפי' ולא אתי לידיה היינו שנפל ונאבד כגון שאכלו חתול או כלב. אבל דעתי אינה כן אלא שחשב לפרסו ולא בא לידו שלא נפרס ונשאר שלם כבתחלה ופי' בשעה שהוא פורס כמו שאומרים בגמ' דילן גבי צריך שתכלה ברכה עם הפת דמברך אחר שחתך בסכין כשבא להפריש הפרוסה מן הפת. ומפ' טעמא דאי מברך כשהוא שלם כשיבא לבצוע בידו דילמא לא אתי בידיה וחייב לברך פעם אחרת:

עיגול. של פת או של גבינה או של דבלה והיה פורס בשעה שברך ולא נפרס וכגון שהיה יבש ובגמ' דילן אמרינן והילכתא כרבא דאמר מברך ואח"כ מפריש הפרוסה דכליא ברכה אפת שלם:

כמה יפרוס. מן הלחם שיוכל לסמוך על אותה פרוסה המוציא שברך ולא מחייב לברך פעם אחרת ואע"ג דדעתיה על פרוסה יותר גדולה:

וכלן פתיתן כזית. אמנחות שצריך לפותתן קאי מנחת מחבת ומנחת מרחשת שכשהן אפויות בוצען קודם קמיצה ועושה אותן פתיתין כזתים ותנן התם דכשאוכלן מברך עליהן המוציא ואי פחות מכזית דמי ללא אתי בידיה ומחייב לברוכי:

עד פחות מכזית. אפילו פחות מכזית:

אפילו מחזירה לסולתה. ומודי ר' ישמעאל דמברך עליהן המוציא כדאיתא בגמ' דילן דכיון דאית בהו תוריתא דנהמא אפילו לית בהו כזית מברך עלייהו המוציא:

מעתה לא יאמרו לפניו. האי מקשה סבר כדאמרינן בגמ' דילן דכי פליגי רבנן עליה דר' ישמעאל היינו בפי' פתות דכתיב בקרא אבל לענין ברכה לא פליגי:

לשאר מינין נצרכה. וכל שאין אומרים אחריו דקתני שאין במינו קאמר כגון פת אורז ופת דוחן דס"ל דאין מברכין עליו המוציא דהא אין אחריו ג' ברכות לכלהו תנאי דלקמן פליגי בה ר' גמליאל ורבנן דלר' גמליאל מעין שלש מברך ולרבנן ולא כלום:

מה פליגי. בתמיה' מה זה שמא חולק רב עם ריב"ל ונפקא מינה דלית הילכתא כרב:

כשהיה לכל אחד ואחד כוסו. וההוא עובדא דסבא דגחין ושתי היינו משום שהיה לו כוסו בידו:

כד הוה קצי. כשהיה חותך הוה טעים בשמאליה וחולק למסובין וכו' ולא היו שוהין עד שיאכל הוא אלא אוכל ומחלק:

סב בריך. כמו טול ברוך דגמ' דילן דהיינו המוציא:

אחוונא לתוריא. ערבה שיאכלו השוורים וקי"ל בגמ' דילן דאפילו גביל לתורי לא הוי הפסקה:

שתיתא. מאכל העשוי מקמח קליות שנתיבשו בתנור בעוד שהשבלין לחין:

מורתא. מין מעשה קדרה שג"כ מוקי לה בגמ' דילן כגון דהויא רכה דאילו עבה במ"מ הוא דמברך:

אם היו משקין פולטן. בגמ' דילן גבי משקין אמרי' דבולען והכי אית לן למיגרס הכא:

מסלקן לצדדין. והוא דממאיס:

הכוסס את החטים. כמו שהן:

בורא מיני זרעים. מפ' בגמ' דילן דר' יהודה קתני לה דאילו רבנן בורא פרי האדמה מברכי:

אפאן ובישלן. כלומר לאחר שטחנן ועשאם עיסה ואפאה בתנור ועשאה לחם חזר ועשאה פרוסות ובשלם במים:

בזמן שהפרוסות קיימות. פי' התוס' דהיינו כשהלחם אינו שרוי כ"כ שאם יקח הפרוסה מקצה הא' לא תשבר:

ומברך לאחריו ברכה א' מעין ג'. כרבנן ודלא כר"ג:

עד כזיתים. היינו פרוסות קיימות ואפילו מאן דמחייב לעיל המוציא אפילו אי לית בהו כזית מודי הכא שאני התם דבא מלחם גדול שלקח הפרוסה מן הלחם הגדול שלא נפרס ממנו אלא אותה פרוסה ועוד דהכא שאני דעברה צורת הפת בבישול:

ואינו צריך אחריו לברך. כרבנן:

בההוא דעביד בול. כמו בול של מלח דסוכה שכל גרגיר לחוד ולא נשתברו הגרגרין אי נמי בול שהגרגרין בתוך קליפתן:

בההיא דבריר. שהגרגרין קלופין מקליפתן:

בההוא דשלוק. יותר ממבושל ונשתנה צורת הגרגרין:

בההוא דטריף. שנתן לשם ביצים טרופות:

גובאי. ארבה:

נובלות. תמרים שנפלו קודם בישולן:

לא מין נפש הוא. ואפ"ה אומר שהכל וקשיא לר' חגי ר' שמעון חסידא דאמר מיני מעדנים ולסוף נמי אשר ברא מיני מעדנים:

כרבי. דמברך על בשר בורא מיני נפשות רבות להחיות בהן וכו' דסוף דמי לתחלה:

ודברי שניהם. ר' שמעון חסידא ורבי כרבן גמליאל:

כל שהוא מין ז' ואינו מין דגן. כגון כותבות ורמונים זיתים ותאנים וענבים:

מין דגן ולא עשאו פת. כגון חטים ושעורים שבלת שועל ושיפון שבשלו ולא עשאו פת דאילו עשאו פת מודו רבנן דמברך לאחריו ג' ברכות:

ג' ברכות. שלימות דקסבר דכי דרשינן את ה' אלהיך על הארץ הטובה דמהתם נפקא לן הזן וברכת הארץ ובונה ירושלם דכל חדא ברכה שלמה הוא דהויא:

אינו מין ז' ולא מין דגן. פת אורז ודוחן ולמעוטי כוסמין דאינן מין ז' והוו מין דגן:

מברך לפניו במ"מ. ולבסוף ברכה אחת מעין ג' דדמיא סוף לתחלה. ורבנן ס"ל דאינו צריך:

ולא לאחריו. אלא בורא נפשות אי בעי וכתב רש"י דברכת בנ"ר לא הויא חובה והכי אמרינן לעיל ואין צריך אחריו לברך. וקי"ל גבי כוסס חטה בתחלה בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות רבות כרבנן דלא בעו סוף דומה לתחלה וכן גבי אורז שלוק או מבושל בורא מ"מ ולבסוף בורא נפשות וכו':

כעין סלת. כגון ערסן דתברין ליה לחמש:

גבי אילין רבוותא דבי רבי ינאי. החכמים נשיאים שלמדו תורה עם ר' ינאי שיודעין האיך היה רבי ינאי נוהג:

שהכל נהיה בדברו. וכדלעיל דשלוק ונשתנה:

והכין לא אכל ר' ירמיה סולת מן יומוי. בתמיה' אפשר שלא אכל ר' ירמיה סולת בכל ימיו ומאי קא מבעיא ליה והא הוי מין דגן ולא אפאו פת ואמרינן לעיל דלרבנן מברך ברכה א' מעין ג':

לית צורכא דא אלא למה וכו'. לא הוצרך זה לר' ירמיה אם לא הא הוה צריכא ליה דלמה הוא חותם בה בארץ סמוך להשם כיון שאומר בה על המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ וכו' והא דאורייתא היא ואמאי כללוה באחת. ומשני סתמא דתלמודא דדמי לברכת פועלים:

וכוללין של ירושלם בשל ארץ. שתי ברכות כאחת שברכת הארץ ובונה ירושלם דומות:

עבדון לה כמטבע ברכה. לברכה מעין שלש ומאריכין בה רחם על עירך ועל היכלך ועל מקדשך ועל הר ציון וכו' ועל ירושלם עיר קדשך וכו':

גלוסקין. גלוסקא והיא שלימה ושלימה של בעל הבית אע"פ שהיא מקוטפת ונאה אבל אינה מן המובחר כגלוסקין:

אומר על פרוסה של חטים. דאקדמינהו קרא ואפילו שהפרוסה חצי השלימה דלשון פרוס חצי השלם כדאיתא פ"ג דשקלים:

דר' יהודה אומר וכו'. משנה היא בפירקין:

פת טמאה ופת וכו'. ופת טמאה גדולה וחשובה ואפ"ה מברך על הטהורה:

פת קיבר. מידייאנו בלעז:

על איזה שירצה. דבכל חדא איכא חדא לטיבותא וחדא לריעותא:

קורא. הענפים הגדלים בכל שנה חדשים בדקל בשנה זו הן רכין ובשנה השנייה הן מתקשין וכשהן רכין קרויין קור בנשון משנה:

בורא פרי האדמה. דלא שייך הכא בורא פרי העץ:

שהכל נהיה וכו'. הואיל וסופו להתקשות:

ואלו הן מיני דשאים הקונדס. אישפראגו בלעז:

חלמא. מלווא בלעז. ולענין ברכה מיתנייא בפ' כרם שחרב וכיון דתני אלו לא שייך למימר תנא ושייר והכי אמרינן פ"ק דקידושין:

דר' יהודה היא. דתנן פ"ק דבכורים יבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא ר' יהודה אומר מביא וקורא דרבנן ס"ל דכיון דקיצץ בכורים מן האילן ונקצץ אינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי ור' יהודה סבר מביא וקורא דסבר הארץ היא העיקר והאילנות הן כמו קשין בעלמא ומתני' יחידאה היא ורבנן פליגי עלה:

דברי הכל היא. ואפילו רבנן מודו בה דפירות האילן בכלל פירות האדמה ובגמ' דילן לא איתא אלא סברא קמייתא דס"ל דמתני' יחידאה היא וכן פסק הר"ם במז"ל בפ"ח דהלכות ברכות כרבנן:

חוץ מן היין. שגורם ברכות הרבה לעצמו קידוש והבדלה וברכת חתנים וא"כ אם אמר שהכל לא יצא וכן פת קובע ברכה לעצמו:

שטבעו חכמים בברכות. ברכות ההנייה דאי בתפלה האמר בפ"ק דע"ז דאם בא לומר בתפלתו מעין כל ברכה וברכה כסדר י"ה אומר:

שנשתנה מברייתו. כגון ראשי לפתות ששחקן דמברך עליהן שהכל כדלעיל. ובגמ' דילן אמרינן כל דחזי בעיניה ובישלו באור אפי' הוי בעיניה מברך שהכל:

ולית אנא חכים. ואין אני יודע:

פרגין. תרנגולין קטנים ובלעז פרוג. וברכתן שהכל:

ואחוונייא. תמרות של ערבה דהיינו לולבין רכין כבושין בחומץ וברכתן שהכל:

וקפלוטאן. כורתי שיש להם ראש ברכתן בורא פרי האדמה:

נברך על קפלוטא דיפטר אתווניתא. דזה וזה גדולו מן הארץ:

לא פטר פרגייתא. דמין בשר הוא וברכתו שהכל:

לא פטר לא דין ולא דין. לא קפלוטין דחשיבי ולא פרגיות דמין בשר:

גחיך ליה חבריה. שחק עליו חברו:

למה לגלגת. מי לא כתיב ועתה אל תתלוצצו פן וחזקו מוסריכם כדאמ' פ' היה קורא:

חכם אין כאן זקן אין כאן. נהי דחכמה אין בי זקנה אין בי ולא היה לך לימלך בי ולדעת על איזה מהן תברך לפטור האחרים:

טפלה לו. דברכתו ברכה מבוררת מה שאין כן באחרים:

שאין גידולו מן הארץ. כגון בשר בהמה חיות ועופות ודגים:

על החומץ. כיון דהופסד ונשתנה לגריעותא אומר שהכל נהיה בדברו ולא אמרו היה בדברו להוציא מלבן של כופרים שאומרים אלהיכם סיממנים מצא ובלשון פילוסופי היולי קדמון ולכן תקנו לומר נהיה יש מאין ואילו אמרו היה לא משמע אלא דברו היה שיהא כך בצורת כך או' בסדור כך כדכתי' היה דבר המלך נחוץ ונהיה משמע שנתגשם ונעשה האין יש בשביל דברו. ומשום הר' אשר מלוניל אמרו ברכת שהכל לא נתקנה אלא על המקולקל כגון חומץ וגובאי ונובלות ואלו הדברים לא נבראו בכונה אלא נמשכו על דרך הסתר פנים ע"ד שאמרו אין דבר רע יורד מלמעלה לכך אמרו נהיה ולא אמרו היה והיה משמע בכוונה:

גובאי. חגבים וכן מתחלה לא נבראו למאכל האדם וכן בשר עופות:

על הנובלות. בגמ' דילן פליגי בה אמוראי איכא מ"ד בושלי כמרא ואיכא מ"ד תמרי דזיקא. והכ' משמ' כמ"ד בושלי כמרא. וארבה ואע"ג דלקללה הוא משולח כיון דנהנה ממנו מברך עליו:

מין קללה. כל השלש חומץ ונובלות וגובאי אין מברכין עליהן כלל דלקללה הן באין:

על איזה מהן שירצה. שחביב אצלו יקדים:

כשהיה בדעתו לאכול פת. דכיון דקא בעי לברך על הפת לאחרונה ה"ל פת עיקר ופירות טפלים ומש"ה ס"ל לרבנן דמין ז' לא חשיב לאקדומי ואע"ג דהאי גברא אתחיל לאכול פירות מקמי פת מ"מ הוו להו פרפרת בעלמא ולאו אכילה חשיב':

אבל אין בדעתו לאכול פת. מין ז' עדיף לכ"ע ומודו רבנן לר' יהודה דבעי לאקדומי:

צריך לברך לבסוף וכו'. כדמפ' לקמיה ר' יוסי דר' אבא באין דעתו לאכול פת מפרש לפלוגתייהו:

פליגא על דריב"ל. ומפ' משום דצריך על שניהן לברך לבסוף לכולי עלמא דהיינו שאינו אוכל פת אחריהן וטעמא דר' יהודה הוא דקאמר דהוה ס"ד דלר' יהודה כיון דצריך להקדים ולברך על מין ז' וע"כ צריך לברך עליו בסוף דברכת מעין שלש דאורייתא היא דעל כל מין ז' כתיב וברכת את ה"א על הארץ הטובה דמיניה נפקא לן הזן וברכת הארץ ובונה ירושלים מה שאין כן בנ"ר דעלמא דרשות הוא דהוי ואשמועינן ר' אבא דליתא דכיון דחביב אצלו המין האחר וודאי מחייבינן ליה בברכה אחרונה אע"ג דהיא בנ"ר. דאין תימר דאינו מברך עליו לבסוף כדין בנ"ר דעלמא דרשות הוי וחשבת להו כמו טפל בהדי עיקר דכולי עלמא מודי דמברך על העיקר ופוטר וכו' ולא מצית אמרת הכי דמודי ר' יהודה לרבנן בהא דלגבי ברכה אחרונה מין חביב אצלו חשיב לענין ברכה ולא מיפטר דה"ל לדידיה כמיני בשר דכ"ע מחייבי ליה בנ"ר ולא דמי לטפל בעלמא וחייב לברוכי על שניהן לבסוף דשניהן חשובין אחד מן התורה ואחד חביב לו וכל הקדים ברכתו בתחלה דוקא הוא דפליגי מר סבר מין ז' עדיף ומר סבר חביב עדיף אבל לפטור ברכת חברו לא וכיון דהכי מיתפרש' מימרא דר' אבא אלמא באין דעתו לאכול פת פליגי:

גריזמתא. תורמוס בלשון ארמי שאוכלים אותו בקינוח סעודה. מברך עליו לבסוף ואפי' שאוכל פת פעמי' עמו אפ"ה תורמוס חשי' עיקר דכ"ע אוכלים אותו בקינוח סעודה ומיוחד לכך כדאמרינן לעיל בשמעתין דאע"ג דבנ"ר בעלמא רשות הויא היכא דחביב חובה הויא. ותורמוס נמי כיון דשלקי לי' שבע זימנין בקדרה וטורחין עליו כל אותו טורח כדי לאוכלו בקינוח סעודה כדאי' פ"ב דביצה א"כ טפי חביב:

אל תגזול דל וכו'. דל קורין לתורמוס שקשה תיקונו כמו שקשה תיקונו של עני ומ"מ אין לגזול ברכתו ממנו:

עד כדון. אפי בשיש בדעתו לאכול פת עמו. כיון שאוכל התורמוס לפרפרת מש"ה הוצרך ר' לוי לטעמ' לברוכי עליה דאי אין בדעתו לאכול פת מילתא דפשיטא היא דחייב דלא דמי האי בנ"ר לבנ"ר בעלמ' ומהיכ' תיסק אדעתי' שלא לברך:

ונסבין זיתא. לקנוח סעודה ואע"פ שלפעמים אכלו עמו פת אפילו הכי ברך על הזית לבסוף:

ועבדין כדין. בתמיה' כיון שאכלת פת בהדיה:

דכ"ע מודו וכו'. אלא ביש בדעתו לאכול פת פליגי אלמ' דאין אכילת פת לבסוף מבטל חשיבות הפרי:

ויאות. כמתמיה על תירוץ ר' שמואל בר נחמן וכי מתיישב הדבר לנו כן וללמוד מפלוגתא דר' יהודה ורבנן דבתחלת הסעודה לפירות קנוח דסוף הסעודה והלא יש לי מעשה בענין עצמו דרבנן סלקי לעיבור החדש ועושין לשם סעודה ואוכלי' עינבי' בקינוח הסעודה ובירכו עליהן בתחלה ולא בסוף והטעם דכשברכו בתחלה היה בדעתן לאכול פת עמהן וכיון דלא משכו ידיהן מן הפת פטורי' מלברך בסוף:

כל הסמוך לארץ. כההוא דאמרינן בגמ' דילן זה שני לארץ וזה חמישי לארץ:

ברך על היין שלפני המזון. היכ' דקבע סעודתו על היין מיירי כגון בשבת וי"ט דדרך לקדש על היין מקמי סעודה:

פטר את היין שלאחר המזון. כלו' אף שלאחר המזון וכ"ש שלאמצע הסעוד' בשעה שאוכלין עיקר הסעודה כגון בשר ודגים אלא אפי' שכבר אכלו אלא שאוכלין פירות ולחמניות אחר הסעודה ושותי' יין אף זה פטור מלברך עליו ולאחר המזון דקא' היינו אחר עיקר הסעודה אבל לעולם קודם ברכת המזון הוי:

ברך על הפרפרת. כגון בחופות שמביאין קודם הסעודה כדי להמשיך המאכל מביאין פירות ופרפראות כגון דגים קטנים וכל זה בלא פת:

פטר מלברך על הפרפרת שלאחר המזון. ואפי' אוכלי' אותה בלא פת,

והאי דתנן ברך על הפת פטר את הפרפרת בפרפרת דבתוך הסעודה קאמ' דפרפרת טפל לפת ובורך על העיקר פטר את הטפל:

ברך על הפרפרת לא פטר את הפת. דאין טפל פוטר את העיקר:

מעשה קדרה. כגון חילק' טרגיס וטיסני וסלת ומפ' בגמ' דהכי קאמ' אף בראשונ' דהיינו בירך על הפת דיש לו כח לפת לפטור הפרפרת אפ"ה לא פטר את מעשה קדרה והכי קתני ברך על הפת פטר את הפרפרת ואת מעשה קדרה וכדברי ב"ה וב"ש או' לא פטר מעשה קדרה לא דתחלה ולא דאמצע אבל בפרפרת טעונה ברכה לפניה ולאחריה לכ"ע. וטעמ' דב"ש דס"ל כר' זירא דטפשא הוא מאן דאכיל נהמא בנהמא וחשיב' מעשה קדרה עיקר ופת פרפרת הילכ' לא פטרה וקי"ל כב"ה:

אבל יין של תוך המזון. כיון דקודם המזון לא ברך עליו לא פטר את היין שלאחר המזון וטעמ' דיין שבתוך המזון הוא לשרות אכילה שבמעיו ולא חשיב לפטור את שלאחר המזון. ואקשי' בגמ' דילן יין נמי ניפטריה פת ומשני שאני יין הואיל וקובע ברכה לעצמו ומש"ה יין דלאחר המזון בעי ברכה דהא פת לא פטר פרפרת דלאחר סעודה אם לא ברך עליה מקמי סעודה:

קונדיטין. דבש יין ופלפלין כך מפו' בפסיקתא. מתני' בקונדיטין דכיון דמתוק הוא לא אסח דעתיה מיניה ופטור אבל בשאר יינות ס"ל לריב"ל דנמלך הוא ומברך על כל כוס וכוס והכי ס"ל לריב"ל בגמ' דילן דמתני' מיתוקמ' דוק' בשבתות וי"ט דאדם קובע סעודתו על היין אבל בחול לא והכא מוקי לה אף בחול ובקונדיטין וכולה חד טעמ' הוא:

בתר בי בני. אחר שיצא מבית המרחץ והכי אית' נמי בגמ' דילן:

פת הבא כיסנין. דדרכן היא להביא אחר הסעודה גלוסקין קטנים יבשים וסתמן כמו חצאי זיתים כדאית' בתרומות ויזקוגוש בלעז לקינוח הפה וקרויין בלשון משנה ובלשון מקרא ניקודים על שמנקדין אותן נקודות וניקודים דספר יהושע תר' יונתן כיסנין וקסבר דפרפרת הוא ואינו בכלל פת דסעודה ור' יוחנן סבר דפת הוא הילכך פת פוטרתן ואיפסיק' הילכת' לקמן כר' יוחנן:

כשאכל מן אותו המין באמצע המזון. בענין דגלי אדעתיה דפת הויא ליה ולא פרפרת:

ניקלווסין. מין תמרים חשובים מאד וקרויין בלשון ארמי קורייטי כדאית' בפ' אין מעמידין:

בתר מזוניה. ואוכלן בלא פת:

פליג את על רבך. דסברת דאפי' הניחן לאחר הסעודה אין מברך עליהן תחלה וסוף:

עיקר נגיסתי. עיקר אכילתי אבל אי הוה לי בשר לסעודתי פשיטא שהייתי מניחן לבסוף והייתי מברך לפניהן ולאחריהם ובאוכלן בלא פת:

נישבוק אולפנא. פלוגתא דאמוראי דלא ידעינן כמאן הילכתא:

גריזמי תורמסין: וסלת מעשה קדרה:

מה כב"ש. דקסבר דפליגי אברך על הפרפרת לא פטר את הפת דסברי ב"ה דפת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטר והך גריזמי וסלת פרפרת ומעשה קדרה הוו: ומשני דב"ש פליגי אריש' ברך על הפת פטר את הפרפרת אבל סיפא דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת אגב רישא נקטה דה"ה דלא פטר נמי מעשה קדרה לכ"ע:

ובדעתיה לאכול פיתא. ונמלך לאכול פת צריך לברך לבסוף דכיון דנתחייב נתחייב:

היו יושבין. שלא בהסבה שדרכן היה כשאוכלים סעודת קבע מציעין מטות על הארץ ומטין עצמן על צדיהן השמאלית על המטות ואוכלון ושותין בהיסבה והני הואיל והיו יושבין שלא בהיסבה כל א' מברך לעצמו דלא קבעה ישיבה אלא היסבה הוא דקבעה. ובגמ' דילן מפ' דעיקר טעמא דמתני' היינו משום דהיו יושבין למילת' אחריתי ולא לסעודה ומש"ה לא הוי' קביעות אבל אם אמרו נשב לאכול בישיבה לחוד סגי נמי ואע"ג דליכ' הסבה הוי' קביעות ובמסיבה נמי היונו דמהניא היכ' דהיסבו בכוונה לכך ומש"ה תני היסבו ולא תני היו מסובין. ובברייתא משמע דבברכה ראשונה מיירי מתני' דמהניא הסבה בין לברכת היין בין לברכת המוציא והכי אית ליה לר' יוחנן בגמ' דילן ועוד משמע התם דאפילו לגבי ברכת המזון הסבה קבעה ונותנין כבוד לנכבד שבהן כגון כהן או תלמיד חכם כדאי' בתלמידי דרב:

בא להן יין בתוך המזון וכו' כל אחד מברך לעצמו. ואע"ג דהסבו וטעמא מפרש בגמ' משום דאין בית הבליעה פנוי והיינו משום סכנה אם עונין אמן ומשם למד ר' מנא הדא אמרה וכו':

לאחר המזון אחד וכו'. נכבד אחר מברך:

והוא אומר על המוגמר אע"פ שאין מביאין וכו'. דברי ה"ג ור"ח עיקר שפי' דקאי אמוגמר שהביאו תוך הסעודה וקאי ארישא דקתני היסבו א' מברך לכולן וה"ק אותו שברך המוציא מברך על המוגמר של תוך הסעודה והכי משמ' בגמ' דפרכי' מה בין מוגמר ליין דביין שמביאין בתוך הסעודה כל א' מברך לעצמו וגבי מוגמר פוטר אחד לכולן ומפרקי' מוגמר כלהין מרוחין כלהין נהנין וכיון שנהנין ממנו כולן בבת אחת א' מברך ופוטר את האחרים אבל ביין כששותה הא' אין האחרים נהנין ולפי' צריך שיברך כל אחד ואחד לעצמו. ונר' לי לפר' מתני' לדעתן כך דכי קתני אע"פ שאין מביאין וכו' לענין דינא תנן דהא הכא בהביאו מוגמר תוך הסעודה מיירי ופשיטא דאין חייבין להיות עונין אמן אלא אותו שבירך המוציא מברך בקול רם להוציאן אלא דהוה אמינא כין דנפק' לן ברכת הריח מדכתי' כל הנשמה תהלל יה דינא הוא דאין להביאו אלא לאחר הסעודה שאז בית הבליעה פנוי וכולן יכולין לענות אמן ואם בדיעבד הביאוהו בתוך הסעודה פשיעותא היא וקנסי' ליה שיפנו פיהם ויברכו כלן ואשמעי' דאפי' הכי הוא מברך ופוטר את השאר. וקש' על פי' זה דאמרי' בגמ' דילן על והוא אומ' על המוגמר מכלל דאיכא דעדיף מיניה ואפ"ה יברך הוא במקום שיש גדול ממנו מסייע ליה לרב דאמ' רב הנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה משמ' דבבבא דסיפא ולאותו שמברך ברכת המזון קאמ' ומכאן למד רש"י ז"ל לחלוק על דברי הלכו' גדולות. ונ"ל לפ' דה"ק ממתני' משמ' דכשהביאו המוגמר תוך הסעודה דאע"פ שיש נכבד שלישי אפ"ה אותו שמברך המוציא מברך על המוגמר ומוציאן וטעמא כיון דאתחיל בחדא עביד לאידך דמסייע ליה לרב דמיירי במים אחרונים דכוון דנטל ידיו בתחלה למים אחרונים וכיבדו אותו הוא מברך ברכת המזון ויפטור את כולן כנ"ל. ושוב מצאתי שאלה ותשובה להרי"ף ז"ל בענין הזה ששאלוהו על הא דאמור רבנן והוא אומר על המוגמר וכו' ופי' ר"ח ז"ל הבוצע המוציא הוא מברך על המוגמר אם הביאוהו בתוך הסעודה וכו' והביא מתלמוד ירוש' ראיה דאמרי' מה בין מוגמר ליין מוגמר כלהון מריחין כלהון נהנין וכו' וא"כ הוא שכלן נהנין מה הפרש יש בין בתוך הסעודה בין לאחר הסעודה שבתוך הסעודה אחד מברך לכולן ולאחר הסעודה כל א' מברך לעצמו. תשובה. כך הוא כמו שפי' רב חננאל ז"ל והטעם הוא שמי שמברך המוציא הוא יברך על המוגמר לפי שהוא מזומן לברך עליו כמו הנוטל ידיו תחלה לאחר סעודה הוא מזומן לברך והטע' שהביא מהירושלמי במוגמר הבא בתוך הסעודה הוא טעם יפה כי כשתעלה תמרתו של מוגמר הכל מריחין אותו בבת א' הילכך צריכין מי שיברך לכל כדי שיענו כלן אמן בשעת הנייתן בו אבל היין אין לכולן הנייה כאחת אלא לאחד יש בו הנייה שמגיע לו הכוס ושותהו ובאותו שעה ברך עליו. ומה שאמרת אם כלן נהנין מה הפרש בין בתוך הסעודה תשובתך אין ביניהן הפרש לענין אחד מברך לכולן אבל יש הפרש ביניהן במברך שאם היה בתוך הסעוד' יברך עליו אותו שברך המוציא ואם היה לאחר הסעוד' יהא המברך או הוא או זולתו לפי שאינו מזומן לברך אלא לכל מה שהוא בתוך הסעוד' וכשנשלמה הסעודה פסק זמונו וחזר הזמון לאותו שנטל ידיו באחרונה תחלה ע"כ:

מוגמר. היו רגילין להביא לפניהם לאחר אכילה אבקת רוכלין על האש במחתות לריח טוב ובגמ' מפ' ברכתו:

בשבוע הבן היא מתני'. כגון ברית מילה וה"ה חופה דאיקלעו מסובין הוא דמפלגין בין ישבו להסבו ואינן מצטרפי' אלא כשהסבו יחד מתחל' אבל בעל הבית עם בני ביתו אפי' לא הסבו יחד מתחלה מצטרפין באכילה שכל בני הבית נגררין אחר בעל הבית ור' חייא ס"ל שאפי' בני הבית אינן מצטרפין עם בעל הבית אלא כשהסבו ופסק רבנו יונה כריב"ל והכי נהוג עלמא: הביאו להם מים לידים. לאו משום דינא תני הכי אלא משום נקיות דקא בעי לאכול פרפרת וכן היו נוהגין דנוטל ידו אחת דהיינו הימנית שנוטל בה הפרפרת ולא דמי כנוטל ידיו לפירות דהוי גסות הרוח כיון שאינו נוטל שתי ידיו א"נ כיון דרבים אוכלין אפשר דאיכ' חד דאין ידיו נקיות וכי היכי דיטול ולא ליכסוף תקון רבנן דאותו שנותנין עיניהם בו שיטול ראשונה הפרפרת ירחץ נמי ידו בראשונה והעולם לא נהגו ליטול אפי' ידו אחת לא כששותין יין ולא כששותין מים וטעמא דאע"ג דידים שניות ועושין משקין תחלה כשאוחזין הקיתון לא מיטמי מחמת ידים וקי"ל כב"ה דאמרינן בפ' אלו דברים דמותר להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין כדאיתא התם:

וכל אחד מברך. דלא הסבו:

אע"פ שבירך על הראשון. כשישבו צריך לברך על השני ואע"ג דיין שלפני המזון פטר יין של אחר המזון וכ"ש זה השני שלפניו הוא שאני הכא דכיון שעלו להסב הוי שינוי מקום וצריך לברך כדאית' בפ' ערבי פסחים דכ"ע מודו ידי יין לא יצאו:

צריך ליטול שתי ידיו. שכיון שהסבו יביאו לפניהם פת ובעיא נטילה כדין תקנת חכמים:

אחר שלש פרפראות. פרפרת דישיבה ושתי פרפראות דהסבה דעד הכא ממתינין לו ותו לא והכי איתא בתוספתא: תמן תנינן בפ' לולב וערבה ומשום דפליגי עלה בשנוי מקום מייתי לה:

סוכה ז'. ותו לא:

וכיצד. יעשה:

גמר מלאכול. בשביעי בשחרית:

לא יתיר את סוכתו. לא יתיר אגודים שלה לסתרה דהא כל היום חובתה ליישן ולשנן ואי איקלע ליה סעודתא אכל לה בגווה:

אבל מוריד הוא את הכלים. ואת המצעות שנשתמש בהן בתוכה כדתניא התם היו לו כלים נאים ומצעות נאות מעלן לסוכה:

מפני כבוד י"ט. שמראה כמכין עצמו לקראתו במקום שיסעוד שם הלילה:

לפסול סוכתו. כגון אנן בני ארץ ישראל דקים לן בקביעותא דירחא ולא יתבינן בסוכה בשמיני פוסלה בשביעי לערב והיינו שסותר בה ד' טפחים:

צריך לקדש וכו'. ולקמן מפ' אי פליגי ריב"ל ורב חייא בר אשי:

ועולה ואוכל בתוך סוכתו. בלא קידוש שני דסומך על קידוש ביתו:

בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר. שקידש בו מש"ה אוכל בסוכה על סמך הקידוש:

כשהיה בדעתו לאכול וכו'. ולאח"כ נמלך מש"ה חוזר ומקדש:

אתיא דשמואל כרב חייא בשם רב ודר' אושעיא כריב"ל. וכדמפרש ר' אימי דס"ל לר' מנא שנחלקי' בפירוש ורב סבר אין תקנה שיקדש בבית דהא כשעולה לסוכה חוזר ומקדש משום שנוי מקום ושמואל ס"ל הכי ונמלך דקאמר שמואל כלומר שכבר נמלך וגמר בדעתו לאכול במקום אחר הילכך לית ליה תקנתא אלא שפוסלה וריב"ל סבר אין צריך לפוסלה דהא אין צריך לקדש אלא בתוך ביתו קאמ' ובהכי סגי ואע"ג שעולה לסוכה לאכול תו לא מקדש וסגי בהכי ורב הושעיא ס"ל הכי והכי נמי שמואל ורב הושעיא נמי פליגי דשמואל דקאמר צריך לחזור ולקדש אע"פ שבדעתו ראשונה כשקידש לאכול במקום שלבסוף אכל נמי קאמר וכדפרישית. ור' אושעיא סבר דהיכא דדעתו משעה ראשונה לאכול במקום אחר כגון בסוכה שעריבה עליו שהיא לאויר אין צריך לחזור ולקדש וקי"ל כר' מנא דפליגי וקי"ל כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה כדאית' בפ' ערבי פסחים וצריך לחזור ולקדש ואע"פ שבשעת קידוש דעתו לאכול בבית אחר לא יצא ומש"ה בגמ' דילן לא הזכירו גבי סוכה אלא מימרא דרב חייא בר אשי דפוסל סוכתו:

אסור למימר ייסו. אסותא ובערוך גריס אסור למימר ליה זט ופי' שלא יקדים קנה לושט שאין בית הבליעה פנוי זט פי' יחי ע"כ:

כיון שהעלה עשן וכו'. מברך בורא עצי בשמים ולא אחר שנשרף דאין עצי בשמים בעין דאזלי להו:

שמן ערב. שמן אפרסמון:

בעא מיבדוק וכו'. רצה לנסותו בברכות:

ומוגמרות: בר מן ההן מוסקין. הוא מושקי ואמרי' העולם שזיעת חיה שנמצאת באיי הודו הוא ובקיץ נעשין בעירה כמין אבעבועו' והן נעשין מוסקו הילכך מברך בורא מיני בשמים:

מליח. דג מליח ואין כונתו אלא לאכול המליח ולשתות היין הפת טפלה למליח דהיינו לבטל חוזק המלח:

מברך על העיקר. בין בתחלה בין בסוף:

פיתא ופרור. כגון מאכל שקורין פורמיגיש ואוכלין פת עמו אי הוי עיקר הפרור אינו מברך על הפת:

שקיזמי. מין מאכל ובגמ' דילן מפ' למתני' בפירות גנוסר כדאית' התם:

מברך עליהן ג' ברכות. ר"ג לטעמיה דאמר לעיל בפרקין כל שהוא משבעת המינין מברך אחריו ג' ברכות:

ברכה אחת מעין ג'. בגמ' דילן מפורשת:

אפי' אכל שלק. של ירק והוא מזונו שסמך עליו למזון:

לצמאו. מפ' התם למעוטי מאן דחנקיה אומצא או דבר אחר:

בורא נפשות וכו'. לפניו מיירי וכן פרש"י פ"ק דעירובין ופי' הברכה הוא שמברך את השם על שברא גפשות הרבה והדברים שהן חסרים להם כגון פת ובשר ומים לר' טרפון ועוד אנו מודים לך על כל מה שבראת שאף אם לא בראתו לא היו חסרים לו אלא לענג החיים ולהחיותם כגון שקדים ותפוחים וכיוצא בזה ואמרינן בגמ' דילן דהילכתא כמו שנהגו העולם דהיינו שהכל בתחלה ובורא נפשות לבסוף:

במערבה. דהוי שנוי מקום וכ"ש התחיל במערבה דלא חשיבי כל כך ובא לאכול במזרחה דחשיבי כדכתיב וממגד תבואות שמש. ואפי' שהיה דעתו מתחלה לכך שלא כדברי הראב"ד ז"ל דדוקא מפנה לפנה אהני אבל מבית לבית לא ומזרחה לגבי מערבה דמי למבית לבית:

צריך לברך. בורא פרי הגפן:

שנוי יין אין צריך לברך. בורא פרי הגפן אבל הטוב והמטיב בעי ברוכי וכדלקמיה וכך מפורש בערבי פסחים:

מי דקרים. לקמיה מפרש:

חוץ ממי דקרים. שמברך עליהן ברוך שברא מי רפואות:

ולכל מים שהוא צמא להן. לא מברך אלא שהכל:

דוקרין את המרה. שם חולי שנמשך ממרה ירוקה או שחורה:

בין שני דקלים. מפו' בפ' שמונה שרצים אמר רבה בר בר חנה תרתי תלאי איכא במערבא ונפקא עונא דמייא מביניהו כסא קמא מרפי אידך משלשל ואידך כי היכי דעיילי הכי נפקי ופי' רש"י ז"ל תלאי דקלים נטיעות מין תמרים וקרויין כן בלשון ארמי. כסא קמא דשתי מהנהו מיא מרפי' זבל שבמעיים במקצת אידך כוס שני משלשל מאד. היכי דעיילי צלולים הכי נפקי שמנקין מן הרעי כראשונים ע"כ. ונראה דהיינו אותו המעיין שישנו בין דקלים של טבריה דתנן בסוף מכשירין והשותה מי טבריה אע"פ שיוצאין נקיים ופירש בערוך יש בטבריה מים משלשלין אם שותה אותן האדם יוצאין ממנו כמו ששתאן ואעפ"כ אינן מטמאין ואינן מכשירין:

הדרן עלך כיצד מברכין