וקורין. מקרא בכורום ובפרק בתרא מפרש כמה פסוקים קורין דהיינו מהגדתי היום עד שהוא גומר כל הפרשה ותני הכא קורין וגבי מ"ש כיצד מתודין משום דוידוי מעשר בכל לשון הוא אבל גבי בכורים בלשון הקדש דבפ' אלו נאמרין תנן מקרא בכורים בלשון הקדש ווידוי מעשר בכל לשון וסתם יליף לה מקראי:

ואלו שאינן. הכא מפרש למאי דסליק מיניה כי ההיא דבמה מדליקין ובמה טומנין וזימנין מפ' למאי דפתח ביה ומסיק בריש נדרים דזמנין דתנו הכי וליכא קפידא בכל בבי דמתני' בפירקין מפרש לה ואזיל:

והבריך לתוך של יחיד. שחפר בארץ והבריך ייחור אחר מן האילן וטמנו בעפר להוציא ראש היחור לרשות חבירו ומפרש בגמרא שלא מדעתו של חבירו או לר"ה:

וכן המבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים לתוך שלו. שהאילן נטוע בתוך של חבירו או ברשות הרבים והבריכה יוצאה לתוך שלו ומפר' בגמ' שאינו מביא לא מזה ולא מזה שהזקנה חיה מן הילדה והילדה מן הזקנה:

הנוטע הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך שלו ודרך היחיד אי דרך הרבים באמצע. שהיו לו שתי גנות משני צדי רה"ר והברוך מזה לזה רבנן סברי דגם מר"ה קא ינקו ואין כל הגידולין מאדמתך:

ודרך הרבים. מפ' בפ' המוכר פירות י"ו אמה ודרך היחיד ד' אמות:

ר' יהודה אומר מביא. מפ' בגמרא דמביא ואינו קורא קאמר וטעמא מפ' בגמרא בכורי אדמתך קרא יתירא הוא דהו"ל לראשית בכוריך:

אפילו מן הזקנה. שהיא בתוך שדהו לא יביא שהיא חיה מן ההברכה:

אפי' מן הילדה אינו מביא. ובעל הזקנה נמי לא יביא דחיה מן הילדה וזהו דשלו ילדה לא יביא דחיה מן הזקנה:

משום תורת גזלן ירדו להן דבעינן כולהו גידולין מאדמתך למעוטי הבריך ברשות כדלקמיה וכולה מתני' בהבריך שלא ברשות:

לעולם. שביטל אצלו הקרקע:

הא לשעה. דאם נקצץ האילן זה שלא יבריך אחר הא לא ביטלו ואינו מביא:

אפילו לשעה. מביא דלאותו אילן לא גזלן הוא:

היה חופר בור ושיח. משנה היא פ' לא יחפור שאם חפר בתוך שדהו ביר ומצא שרשים מאילן של שדה חבירו קוצץ ויורד והעצים שלו והתם מפרש דהיינו לאחר י"ו אמה:

ועצים לא לשעה הן. דמשום שיש לו רשות לחפור בורו מותר ליטול עצים ודוקא בשעה שחופר היא דשרי ליטול דאע"ג דאין קרקעו מבוטלת לחבירו אלא לשרשים שמא יכנסו לתוכו אבל כל זמן דלא חפר אין לו רשות לקצוץ השרשים דכיון דלא מזקי ליה אינו רשאי לבטלן ולהזיק לחבירו וה"נ לענין בכורים כיון דלשעה לא ממחי בידיה שלו מקרי:

ודחי דלא שרו רבנן אלא משום דדרכן להחליף לעולם ולעולם מחליף ויונקים מן הבור ודמי לקרקע מבוטלת:

דר' אמר שרשים חיין וכו'. בפ"ק דערלה:

מה בין הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד מה בין הנוטע לתוך שלו וכו'. כלומר ר' יהודה הוא קא מודי לרישא דמתני' דלא מיתני בה פלוגתא וא"כ מאי טעמיה דפליגי בסיפא אטו משום דנפקא לתוך שלו שריא ובטיל יניקתה דאמצע דינקא משביל של יחיד: ומשני סיפא מיירי שהבריכה בדלעת או בסילון ציבור שמוליכין בו מים למעין בענין שאינה יונקת מן השביל כלל:

ופריך אפי' רבנן נמי יביא ויקרא. ומשני אלא בהא קא מפלגי במוכר שביל לחבירו והיינו שביל של כרמים ומסקינן פ' המוכר פירות ג' דשיעוריה כי שקיל כרעא ומנח כרעא: ומבעיא לן מאי מכר לו אי דריסה בלחוד או עד התהום:

אין תימר דלא מכר לו אלא דריסה. א"כ יכול להביאו ולקרות דכי יניק מן דידיה קא יניק:

מספק מביא ואינו קורא. ומשום דמספקא ליה לר' יהודה הוא דקאמר הכא מביא ואינו קורא הוא דקאמר:

כל עמא מודיי ששייר עד התהום. דכל כח שהיה לו שייר לעצמו:

מה בין הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של רבים וכו'. דעד השתא תרצת דרך היחיד באמצע והיינו דבעל הזקינה דהוא בעל היחור נתנו ליחיד אותו השביל ומספקא ליה לר"י שמא לא נתנו אלא לדריסה אבל דרך הרבים באמצע מאי איכא למימר:

דתנינן תמן. פ' חזקת הבתים:

אין עושין חלל תחת ר"ה. ואע"פ שמניח כל כך תקרה חזקה עד שעוברת עגלה טעונה אבנים מ"ט דסופה שתתליע ותפחת:

ר' אליעזר מתיר. דבתר השתא אזלי' הכי מפ' לה התם והכא דפליגי אי תחת ר"ה שלו:

אי כר"א יביא ויקרא. דקסבר דתחת הוי שלו לעולם ומתני' קתני ר' יהודה אומר ואוקמינא מביא ואינו קורא:

מיסבר סבר ר' שמואל וכו'. ומשום הכי פריך אי כר"א יביא ויקרא וליתא דאע"ג דר' אליעזר מתיר לעשות כן מודי דאינו שלו שאם בא אחר להשתמש באותו חלל תחת רה"ר כל הקודם בו זכה ולכך מביא ואינו קורא ולרבנן אינו מביא דלית להו דר' אליעזר:

האריסין מקבלין השדה למחצה לשליש ולרביע:

והחכורות. והוא שמקבל השדה בכך וכך כורים לשנה דבר קצוב לשנה בין עבדא בין לא עבדא ובסוף פירקין תנן דפליג ר' יהודה אמתני'. דע שיש ד' חלוקות אריס לשעה שאינו רגיל ואינו אומן ובהאי כ"ע מודו דאינו מביא ואריס וחכור שרגיל ואומן פלוגתא דאמוראי ומסיק דבהא נמי מודי ר' יהודה דאינו מביא כיון דמצי מסלק ליה ובהא מיירי מתני' דהכא ובאריס לעולם דלא מצי מסלק ליה פליגי ר' יהודה ורבנן בסוף פירקין דלר' יהודה מביא וקורא ורבנן פליגי עליה אבל אריס דבתי אבות איכא מ"ד דמודו רבנן ואיכא מ"ד דאפילו אהא פליגי רבנן:

סקריקון. ממונה להרוג נפשות וכשבא להרגו אומר לו שא קרקע זו והניחני והסתלק ולשון נוטריקון הוא ואע"ג דיהיב ליה אין מביא ממנה בכורים דלאו אחולי אחיל לה גביה כדאמרי' בפ' הניזקין דמימר אמר האידנא לישקול ולמחר תבענא ליה בדינא:

והגזלן. שגזל קרקע כגון אנסו בגמ' מפרש אי מיירי ביאוש:

עד כדון בשגזל. כלומר מתני' דפסלא גזלן מיירי בשגזל קרקע לא יביא בכורים גזל זמורה ונטעה ובדאיכא יאוש עסקינן דהוי יאוש ושינוי השם דמעיקרא זמורה והשתא נטיעה מאי וס"ד דבע"א לענין השבה אי בעי לעקרה או סגי ליה בדמים:

ופריך ולא דמים הוא חייב לו. ומאי קא מיבעיא לן פשיטא דקני:

מצות כגבוה הן. כגון לקדש ביין שלה דס"ל דכי דרשינן בתו"כ קרבנו ולא הגזול לאחר יאוש עסקינן ואפ"ה מיעטי' רחמנא אע"ג דאיכא יאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש ומצות ומספקא ליה לתלמודא אי חשיבי מצות כגבוה וכי היכי דהתם ממעטינן ה"נ הכא או לאו כגבוה חשיבי:

תניא הכל מודים. כמו ת"ש הכל מודים:

באשירה. ר' יוסי בר יהודה ורבנן דפליגי בפ' כל הצלמים גבי אשירה אי בעי נטעו מתחלה לכך או לא ואשמועינן דהכל מודים באשירה שביטלה שאינו מביא ממנה גזירים למערכה דכיון דנעבד פסול לגבוה מסברא דאפילו בביטולו דשרי להדיוט מיעטיה דהא בעלי חיים שרי להדיוט ואסירין לגבוה וגזירין קרבן נינהו כדכתיב על קרבן העצים ומהאי קרא ילפינן במנחות דעצים בעו מלח: פשיטא שהוא מביא וכו' כלומר והתם פשיטא לן דהוא מביא שאין מצות כגבוה קסבר אין דחוי אצל מצות בין לקולא בין לחומרא ובפ' כל הצלמים מיבעיא לן:

מהו שיביא בכורים. דבכורים לקרבן דמו דבעו שיר ותנופה ואע"ג דבכורים נמי מייתי קרבן כדתנן לקמן בפ"ב מ"מ אינהו גופייהו לא קרבן הן דמתנה לכהנים הן: ומסיק דבכורים פלוגתא דר' יהודא ורבנן:

כר' יהודה. דאמר הוקשו לקדשי הגבול מביא. בפ' בתרא דמכילתין פליגי ר' יהודא ורבנן דתנן ר' יהודא אומר אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה וחכ"א נותנין אותן לאנשי משמר והם מחלקין ביניהם כקדשי מקדש ומפ' תלמודא דבהכי פליגי ר' יהודא סבר לא קפדינן אלא שלא יהא ע"ה כר' שמואל בר נחמני דפ' הזרוע ואם הוא חבר בין אם הוא מאנשי משמר של השבת בין אינו מאנשי המשמר של השבת נותנין לו ור' יהודא יליף לה מדכתיב ידך ודרשינן אלו הבכורים וכיון דתרומה מיקרי הוי כקדשי הגבול מה קדשי הגבול לא בעינן בני משמר ורבנן פליגי עליה וסברי דלקדשי מקדש איתקוש כדכתיב ונדבותיך ותרומת ידך ונדבותיך קדשי מקדש הם הילכך אין ניתנין אלא לאנשי משמר וכיון דשכר עבודתן שקלי כל כחן של המשמרה זכי ואפילו לאו ת"ח אלא שיהא מודי בקרבן הוא דבעינן הילכך אליבא דרבנן דאיתקוש אינו מביא דקדשי גבוה נינהו:

עד כדון בגזלה שלא נתיאשו הבעלים. עד כאן לא פשיטא לן אלא היכא דליכא יאוש בעלים בהאי גזלן הוא דקתני דאינו מביא: או דילמא נפרש מתני' אפילו היכא דאיכא יאוש דקני הגזלן אפילו הכי לא יביא ונפקא מינה דכיון דר' יהודה מודי למתני' וכדפרישית דאפילו לר' יהודה אינו מביא:

הרי אלו בתרומה ובמעשר. מתני' היא לקמן פ' התרומה והבכורים דמפ' הוא למתני' והכי תנן התם ונוהגין באריסין ובחכורות ובסקריקין ובגזלן הרי אלו בתרומה ובמעשר מה שאין כן בבכורים:

כלום צריכא אלא בגזלה שנתייאשו הבעלים ממנה. כלומר ודאי לא נצרכה לשנות בבית המדרש אלא בדאיכא יאוש ועלה קתני מה שאין כן בבכורים דאילו בליכא יאוש אפילו בתרומה נמי לא אהני שמא ומותרת לזרים דתורם שאינו שלו אין תרומתו תרומה:

האנס. חמסן דיהיב דמי:

והגנב. שגונב בחשאי דלא ידיע מאן הוא:

והגזלן. שגזל לעיני בעל הבית:

הבעלים מרדפין אחריהם. אחרי אבידתן דלא מיאשי ואליבא דעולא לפרש לה דשמעינן ליה דאייאש:

לא זה תורם ולא זה תורם. ארישא קאי דלא אייאש וקאמר ושניהם אינן יכולים לתרום ולא להקדיש ומפ' טעמא בגמ' דילן בפרק מרובה ובפ"ק דב"מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו: ומסיק ר' יוסי לעולם גזלן דמתני' דפ' שני בלא יאוש מיירי ודקא קשיא לך מתני' דהרי אלו בתרומה וכו' מפ' לה ואזיל:

וליידא מילה תנינן וכו'. כמו ולהי דא מלה לאיזה דבר שנינו מה שאין כן בבכורים דהא משמע דביאוש מיירי כדמוכחינן:

ומשני איפשר לפירות לצאת בלא בכורים וכו'. דמעשר ותרומה טובלין בגורן ואפילו בלא קריאת שם הלכך אי אפשר להפקיען מידי תרומה ומעשר כל מי שיבא לאכלן וכגון דמתלו שניהן לו ואע"ג דשניהן אינן יכולין להקדיש מ"מ שם טבל לא פקע ואהכי תנן דנוהגין בסקריקון ובגזלן אבל בכורים אינן טובלין את הגורן ואיפשר למיכל מן הפירות קודם הפרשתן כל זמן שלא קרא שם יכול לאכלן כלן אלא דקא מבטל עשה הילכך יכול להפקיען מידי בכורים וקיימא מתני' בלא יאוש ונוהגין בסקריקון ובגזלן דקתני לא שהגזלן וסקריקון יכולין לתרום דקיי"ל כר' יוחנן אלא מאן דאתי לידיה מינייהו לא מצי אכיל בלא תרומה דלא מצינן לאפקועה אבל בכורים מצינן לאפקועינהו אבל לעולם מבעיא לן בגזלה שנתייאשו הבעלים ממנה וגזלן קרא שם אם יכול להביא:

עד כדון צריכא. אכתי מבעיא לן עד שיבא אליהו:

חוץ משבעת המינין. בגמ' יליף לה בג"ש:

מתמרים שבהרים. אע"פ שהן משבעת המינין ומתני' לכתחלה הוא דלא יביאם ובדיעבד שהביאן פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בגמ':

זיתים שאינן מן המובחר. זית שאינו אגורי דאתקוש לדבש:

אין מביאין בכורים קודם לעצרת. וטעמא פרש"י בפ' בתרא דחלה:

מראשית ולא כל ראשית. שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא חטים ושעורים בלבד דאשכחן דכתב בהו ראשית וצד מזבח דכתיב גבי עומר ראשית קצירכם ושתי הלחם קרבן ראשית תקריבו אותם לה' וכי תימא והשתא דאית לן ג"ש דארץ ארץ מראשית למה לי צריכא לר' יוחנן לזתים שאינן מן המובחר לאפסילינהו ואפילו בדיעבד ולריש לקיש לאיפסולי לכתחלה:

ובפרוץ הדבר וכו'. פסוק הוא בדברי הימים גבי חזקיהו:

ודבש חייב במעשרות. בתמיה והלא גידולו מן הארץ בעינן כדרשינן בריש מעשרות מקרא דאת כל תבואת זרעך היוצא השדה:

שני דברים הללו. חטים וזיתים זהו עיקר חיותא דארץ ישראל לפרנס הבית מזון ושמן ולכך כתיב ארץ קמי חטה וארץ קמי זיתים:

ולמה נכללו. הז' מינין:

לברכה. לברך עליהם מעין ג':

לשיעורין. מימרא היא בפ"ק דסוכה ובפ"ק דעירובין כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר וכו' כדאיתא התם ואשמעינן הכא דבפירות הארץ שיער רחמנא חוקיו ומשפטיו:

כגריס. קלקי דגריס הקלקי הוא מן השיעורין ואינו כתוב שם:

ומשני לית היא מינהון. אין מן הסדר הכתובים שם דגריס הוא לנגעים ועדשה הוא לשרץ ואין מן נולדין בארץ דחטה שיעורו בפת חטים של הארץ ושעורה נמי מן הארץ וכן כולהו אבל הני גריס ועדשה אין שיעורן בגריסי הארץ ועדשות א"י שכך שנינו גריס הקלקי מעיר קליקיא עדשה מצרית כדתנן מארץ ישראל ולכך לא כתבן:

שמעינן פירות הרעים חייבין וכו'. כדכתיב ולא תשאו עליו חטא ודרשינן אם אינו קדוש נשיאות חטא וכו':

שמעינן פירות הרעים דחייבין בבכורים. בתמיה דלא שמענו:

צפורנין בישנין. שמות מקומות שפירותיהן כחושין:

הלכלוכיות כגון הכרבניות דע"ז:

מן המובחר הן ותימר אבל. בתמיה כלומר מאי קמ"ל ומאי ריעותא אית בהו והא מן המובחר הן:

ומשני א"ר אבא מרי שלא תאמר הואיל והן בסוף. ולא חשיבי בכורים דבכורים כשמן דכתיב כבכורה בתאנה בראשיתה:

כותבת. היינו כותבת הגסה:

רימוני העמקים. וכ"ש דהרים דגבי שאר פירות הוא דפסלינן שבעמקים:

הגר מביא ואינו קורא. כלומר הגר דכתיב בקרא לענין הבאה הוא דרבי ליה אבל לא לקריאה וק"ל דהכא קתני טעמא אשר נשבע ה' לאבותינו, ובסיפא גבי שליח ואשה וטומטום קתני טעמא מפני שאין יכולין לומר האדמה אשר נתת לי דהא לא נטלו חלק בארץ דממעט להו בספרי מאיש לפי פקודיו איש ולא אשה ולא טומטום וה"נ תניא התם דגרים לא נטלו חלק בארץ מטעם פקודיו יותן נחלתו דהיינו בני פרץ וזרח וכיוצא בהן ואם כן בקרא דאשר נתת לי סגי לתרווייהו ונראה דמשום הך קושיא מוקי לה בבני קיני לאשמעינן דאף בני קיני דנטלו חלק בארץ כדכתיב לכה אתנו והטבנו לך ומביאין ולא קורין:

ואם היתה אמו מישראל. שנשא הגר ישראלית וילדה לו בן, הבן מביא וקורא ובגמרא מפרש אי דוקא באמו בעבירה או בכשרות:

בבני קני חותן משה. היא מתני' במשנה פי' דיש להן חלק בארץ דכתיב והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך ומשה כי אמר מפי הגבורה הוא דאמר וכך שנינו שניתנה להן דושנה של יריחו הילכך לא מצינן למעטינהו אלא מטעם אשר נשבע ה' לאבותינו ולהאי פירושא גר דמכשר קרא להבאה הוא דמכשר ליה ולקריאה לא מכשר ליה ואפילו בגר היותר משובח שבעולם אם לא באמו מישראל:

לא אמרינן. כן דלא אמר רב שמואל בר רב יצחק דבני קני מביאין ולא קורין:

האפטרופין. על נכסי יתומין דאין להן קרקע דקרקע דיתמי הוא:

והשליח. לקמן מוקי ליה בשליקטן על מנת לשלחן ביד שליח דמעיקרא לא חזו לקריאה וכלהו הני מביאין דשלוחים הן ושלוחו של אדם כמותו ולא מצי אמרי נתת לי אלא לשולחי ומשום הכי לא קורין ואשה וטומטום ואנדרוגינוס אין להם חלק בארץ דלא ניתנה ארץ אלא לזכרים כדלעיל:

שהגר הרי אמור בפרשה. ולגרים נמי לא ניתנה כדלעיל ואפילו הכי רחמנא רבייה להבאה ולקריאה קא מכשר ליה דבקריאה קאי ומאי קאמר שאין יכולין לומר אשר נתת לי ועלה אתא לתרץ ר' שמואל בר רב יצחק דקרא מיירי בבני קני חותן משהדמביאין וקורין ומתני, דקתני דמביאין ולא קורין בגרים דעלמא ומתני' דקתני דמביאין ולא קורין בגרים דעלמא ומתני'. דקא ממעט להו מטעם לאבותינו משום דבעי למיתני דין תפלה בהדה קתני לה ומתרי טעמי קא ממעט להו מדכתיב לאבותינו ומדכתיב לתת לנו והכי תניא בתוספתא דגרים מביאין ולא קורין ובני קני חותן משה מביאין וקורין ואע"ג דמשמיה דר' יהודה תנינן לה אליבא דר' חזקיה רבנן מודו לה:

בגוי שבא על בת ישראל בעבירה. אפי' בעבירה כגון איסור גיורא והשתא משמע לן דכ"ש בהתירא:

ולא כן אמר. האוקימתא כשהיה מספר אוקימתא דבנימין בר שעתור היה מספר על מה באה האוקימתא:

הא גרים בני גרים לא. אי ליכא אמן מישראל לא:

בגוי שבא על בת ישראל בעבירה היא מתני' אבל בנשואי כשרות אפילו בגרים בני גרים סגי:

ואמר עלה ר' זריקן. להני דאמרי דגרים בני גרים סגי דר' זירא היה מקשי על מתני' דקתני גבי תפלה דאמו מישראל אומר אלהי אבותינו מאי מהני ליה אמו מישראל:

כלום הוא מתכוון אלא לאברהם יצחק ויעקב. וכי אבותיו היו:

כלום נשבע הקב"ה אלא לזכרים וכו'. לקריאת בכורים דמתני' נמי הוה פריך כדממעט לה בספרי מאיש לפי פקודיו וקשיא מתני' דמכשרא לקריאה באמו מישראל ומ"ט דמתני' אלא היינו טעמא דכיון דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי א"כ כולו שדינן ליה לאמו ואבות אמו אברהם יצחק ויעקב היו וכן לגבי נשבע ה' לאבותינו אבות אמו נטלו חלק בארץ ואבותינו אבות אמנו הוא דקאמר ולפי זה צריך לומר דכי קאמרינן בגוי שבא בעבירה דוקא בעבירה הוא דקאמר דבזה שייך רחמנא אפקריה לזרעיה דגוי:

גר עצמו. וכ"ש בנו וכי כתביה רחמנא קרא לקריאה הוא דכתביה:

אתא עובדא קומי ר' אבהו. לא שהיו בכורים בימיו אלא לענין להתפלל בינו לבין עצמו וכן פסק ר"י והרמב"ם ז"ל כר' יהודה אלא שר"י פירש דר' יהודה מיירי בבני קני ואמת הוא דהכי תניא בתוספתא ר' יהודה אומר כל הגרים כולן מביאין ואינן קורין בבני קני חותן משה מביאין וקורין שנאמר והיה הטוב ההוא וגו' ותלמודא דהכא סבר דפליגי אמוראי בהכי איכא מ"ד דבני קני רבנן מודו בהכי ואיכא מ"ד דמתני' בבני קני נמי פסלא וכ"ש גרים דעלמא וגר עצמו לכו"ע מביא ואינו קורא ועלה פליג ר' יהודה מטעם אב המון וההיא ברייתא משבשתא היא וכדברי התלמוד הוא דנקטינן ואין לנו לחוש לספרים החיצונים היכא דמוכח ושמעינן מהכא דתפלה ובכורים בהדי הדדי אזלן דהא ר' יהודה בבכורים קא מיירי ולמדו לענין תפלה:

אב לארם. עיר נחור אחי אברהם ואברהם גדול מנחור היה והוא אדון שלה וכשיצא אברהם משם נקראת עיר נחור:

בת גרים. שאביה ואמה גרים:

עד שתהא אמה מישראל. או אמו של הזכר וכ"ש אביה או הגיורת אמה מישראל וכ"ש אביה מישראל וטעמא מפ' בגמ':

אחד גרים ואחד עבדים משוחררים. בתו לא תנשא לכהונה ואפילו שהראשון שנתגייר או שנשתחרר שהבת הזו באה ממנו שעשרה דורות שלפניה הוא והעבד משוחרר:

תמן תנינן. בפ' עשרה יוחסין:

בת גר זכר. ואפילו אמה ישראלית:

כבת חלל זכר. דקתני התם דפסולה לכהונה לעולם בת בנו ובת בן בנו עד סוף כל הדורות של חללים זכר בן זכר בת האחרון פסולה כבת הראשון אבל בת גיורת מישראל זכר כשרה וטעמא דהני תנאי דפליגי בגיורת מפ' ואזיל:

כשרה לכהונה. ואפילו אביה ואמה גרים והרי ד' מחלוקות בדבר לר' יהודה בת גר זכר פסולה ואפי' נשא ישראלית ולראב"י אי איכא צד א' ישראל מכשיר ומיהו בת גר וגיורת פסולה ואפילו נולדה בקדושה ולר' יוסי אפי' גר שנשא גיורת בתו כשרה ומיהו הורתה ולידתה בקדושה בעי ור' שמעון אפילו גיורת עצמה מכשיר ובלבד שלא תהא ראויה לביאה בגיותה דתיפוק לה מכלל זונה:

עד שיהא אביה מישראל. דכתיב מזרע ישראל ובעינן מן האב דמן האב קרוי זרע ותרגום למשפחותם לזרעייתהון ולבית אבותם לאפוקי בת גר זכר:

או אביה או אמה. דכתיב מזרע ואפילו מקצת זרע ואפילו מן הכחוש כגון מן האם גר שנשא ישראלית:

יולדו בקדושת ישראל. שתהא הורתה בקדושה ונזרעת בישראל:

שיביאו בתולים בקדושת ישראל. שצמחו וגמרו בתוליה משנכנסה לבית ישראל והיינו כשנעשית בת ג' גמרו בתוליה לבא שאם תבעל מכאן ואילך אינן חוזרין אבל קמי שלש כל שעה הן גומרין וצומחין כדתנן פחות מכאן כנותן אצבע בעין והכי דריש לקרא בתולות מזרע ישראל בתולים שלהם יהו זריעתן בגידולי יהדות:

והרי פנחס היה עמהן. עם היוצאין למלחמת מדין שנאמר להם המקרא הזה:

בת גרים. גר וגיורת:

וארבעיה על ספסילא. הרביצו על הספסל להלקותו:

הלכה כר' יוסי. דאפילו גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה:

סלסול. מעלה:

כר' אליעזר בן יעקב. דבעי צד אחד ישראל:

אין כך את חמי מפייס ליה ואנא מוקים ליה. אם כך אתה רואה שאין הדין להלקותו פייסהו וימחול לי והנני מעמידו כדבריך ולא אלקנו:

מן דקיים. משעמד ולא הלקהו:

א"ל. רב ביבי:

אף אני מותר בה. כיון שיצא הקול בב"ד שלא חטא:

כר' שמעון הכשירה. כלומר ואין הלכה כן דרבנן פליגי עליה:

ור' יודן מטיבה. היה מגיע השמועה עד ר' אבהו דקבלה מר' יוחנן:

ולד בוגרת כשר. לכהונה דאיסור בוגרת לכ"ג לאו הבא מכלל עשה הוא דכתיב והוא אשה בבתוליה ודרשינן פרט לבוגרת שכלו לה בתוליה:

וכל לאו הבא מכלל עשה עשה הוא. אין כחו אלא ככח עשה ואין לוקין עליו וכשר הולד לכהונה ולא נימא דהוי חלל שנולד מפיסולי כהונה:

מעמיו יקח אשה ולא גיורת. ואע"ג דכתיב גבי כ"ג כבר פי' יחזקאל דבכל כהנים מזהר דכתיב ואלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים וכו' ופלוגתא דתנאי דלעיל ודעשרה יוחסין היינו לכתחלה אבל בדיעבד אם נשאה כהן וולדה כשרה לכהונה:

הרי דור שני של מצרי. דכתיב גבי דידה ובנים אשר יולדו להם דור שלישי וגו' הא דור שני וכ"ש דור ראשון לא יבוא וא"ר ישבב דיש ממזר מחייבי עשה אליבא דר' עקיבא בפ' אלו נערות ובפ' החולץ ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא דלא הוי ממזר להלקותו אם בא על ישראלית אבל פגום מיהא הוי:

מותר בלוים ובישראלים. ואפי' בכהן הדיוט נמי שאינו נוהג אלא בכהן גדול אלא משום דאיסור גיורת הוי אפילו לכהן הדיוט כדאית' בעשרה יוחסין נקט הכי:

כשליקטן וכו'. השליח דקתני במתני' דכשרין להבאה היינו שליקטן הבעל לשלחן ביד אחר משעה ראשונה הילכך לא חזו לקריאה מעולם ומשום הכי כשרין להבאה ושריין לכהנים:

לא מחסל לה. ר' יוסי בר פלוגתא דר' יונה לא היה מסיים יותר בשמועה זו ור' יונה היה מסיים בה לא ישלחם ביד אחר:

דכל הבכורים שנראו לייתור בקריאה וכו'. וטעמא מפ' פ"ב דמכות כדר' זירא כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו והכא נמי כיון דליקטן הבעל וראוין לקריאה דכתיב ולקחת דמשמע לקיטת בעלים וכתיב אשר תביא מארצם דבעינן הבאה בבעלים ומיחייבי בקריאה וכיון דלא הביאן הבעל אינן ראוין עוד לקריאה ומעכבא בהו קריאה:

אין ניתרין אלא בקריאה. ואסורין לכהנים לעולם כדאיתא בפ"ב דמכות:

א"ר מנא. בריה דר' יונה:

אמר דכוותה. למדנו שמועה כיוצא בה ר' מנא תלמידו של ר' יוסי בר פלוגתא דר' יונה אביו היה:

נהיר את. זכור אתה:

לר' ייסא. לר' אסי:

דא"ר זעירא וכו'. ר' יוסי הגיד לי זה דר' זעירא שאל לר' אסי זכור אתה שהקשה עליה ר' יוסי בר חנינא:

הפריש בכוריו. דחזו לקריאה:

ואח"כ מכר שדהו. דלא חזו לקריאה דכתיב האדמה אשר נתת לי:

מביא ואינו קורא. ובהבאה מאי מהנו דבשעת הפרשה ראויין לקריאה הוו ולעולם אסורים לכהנים ותרצנו שם בני הישיבה:

קיימנוה בשנתן דעתו למכור משעה ראשונה. דמעיקרא לא חזו והיינו דכוותה:

יבש המעין. שממנו משקין השדה:

ונקצץ האילן. שממנו ליקט הבכורים והא כיון דמעיקרא הפריש הבכורים נראו לקריאה ונדחו וירקבו וקתני מביא ואינו קורא:

ביבש משעה ראשונה. קודם שהפריש הבכורים וכתבו בתוספות בפ' הספינה דהא דאמרינן בפ' שני דמכות הפריש בכוריו לפני החג ועבר עליהן החג ירקבו היינו ע"מ להביאן קודם החג דחזו לקריאה אבל ע"מ להביאן לאחר החג לא ירקבו אלא אחר החג מביא ואינו קורא והכי מוקים לה לקמן:

וקריאה מעכבת. בתמיה דאמרינן לקמן בפ' הספינה דקריאה לא מעכבא דומיא דלא בלל כשר:

הראוי לקריאה אין קריאה מעכבת. כל עוד שהן ראויין לקריאה שלא נדחו אע"ג שלא קרא בהן אלא שהניחן במזבח ויצא שרו דומיא דר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו:

לקטן. ראובן:

לשלחן ביד אחר. כגון ביד שמעון:

לא ישלחם. ביד לוי וגזור הכי כדי שלא יביאם הוא וירקבו דהא מעיקרא אידחו והשתא חזו דהא איכא הבאה בבעלים:

שלוחו הוא. ומאי קמ"ל מתני' היא והשליח:

שלו הן. ואמאי אינו קורא:

אביו חולה. ואז לקטן וכשמת שלו הן וקמ"ל כמ"ד יקרא עליהן דרוב גוססין למיתה וכדידיה דמי משעה קמייתא קמ"ל:

בכורים מנכסי אשתו. שגדלו בקרקע של מלוג שהכניסה לו אשתו ובפ' השולח מפ' הכי היה בא בדרך ובכורי אשתו בידו ושמע שמתה אשתו מביא וקורא וקא דייק ר' שמעון בן לקיש דריבוייא דוקא לאחר מיתה הא בחיים לא דס"ל פ' השולח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי:

לא שנייא היא וכו'. לטעמיה דסבר האם קנין פירות כקנין הגוף דמי והתם מפ' אמאי נקט בברייתא מתה:

אין אדם יורש את אשתו דבר תורה. ומשום הכי איצטריך קרא לרבות ולביתך:

הנחה מעכבת. הנחה בצד המזבח כלומר הגשה בקרן דרומית מערבית מעכבת בהן וטעמא מפ' לקמן אבל לא קרא עליהן שרו לכהנים:

והתנינן. פ' אלו הן הלוקין:

עד שלא קרא עליהן. פרשת קריאה לוקה:

ר' עקיבא. אומר קריאה מעכבת והכי מוקי לה פ' הלוקין כר' עקיבא:

מפני שהיא נוהגת בכל. דאפילו אותן שמביאין ולא קורין בעו הנחה:

מפני ששנה עליה. הכתוב דכתיב לפני מזבח ה' אלהיך וכתיב והנחתו לפני מזבח ה' אלהיך:

תרתי. תרי טעמי כדאמרו מפני מה הנחה מעכבת שאמרו הכי רבנן ר' יעקב בר אחא ור' תנחומא חדא שייכא כר' יהודה וחדא שייכא כרבנן:

לצורך נשנית. דר' יהודה דריש ליה בפ' הלוקין לתנופה דתניא התם והנחתו זו תנופה אתה אומר זו תנופה או אינו אלא הנחה ממש כשהוא אימר והניחו הרי הנחה אמורה הא מה אני מקיים והנחתו זו תנופה ופי' רש"י ז"ל והנחתו זו תנופה קרי ביה $והנחתו לשון ולא נחם אלהים שהוא מנחה אותם לארבע רוחות ומעלה ומוריד: ובגמ' דילן מפ' דאליבא דר' יהודה הנחה לא מעכבא והכא קאמר דמעכבא מטעמא שהיא נוהגת בכל:

שלא לצורך נשנית. דנפקא להו תנופה כר' אליעזר בן יעקב דדריש לה התם דכתיב מידך וגמר יד יד משלמים הילכך לדידהו שייך טעמא דשנה עליה לעכב ולהך סוגיא ר' יהודה ורבנן תרווייהו ס"ל דהנחה מעכבא:

הקונה שני אילנות. סתם שלא פירש לו שמכר לו קרקע:

מביא ואינו קורא. בפ' הספינה תנן הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו הרי זה לא קנה קרקע ומשום הכי מביא ואינו קורא דאין יכול לומר האדמה אשר נתת לי:

ר' מאיר אומר מביא וקורא. אזיל לטעמיה דקתני התם ר' מאיר אומר קנה קרקע ובגמ' מפ' לה:

יבש המעיין ונקצץ האילן. בטלה לה ארעא:

מביא וקורא. בגמ' מפרש דאנקצץ האילן קאי ר' יהודה והתם מפ' טעמא:

מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא. דגבי בכורים כתיב ושמחת ודרשינן לקמן ואמרת ושמחת אין קריאה אלא בשעת שמחה ודרשינן בספרי כשתמצי לומר מעצרת ועד החג מביא וקורא כלומר כשתדקדק בזמן שמחה תאמר דשעת שמחה הוא כל זמן שאדם מלקט פירותיו ומכניסה לבית דהיינו עד החג האסיף אבל מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא כדדרשינן בספרי אשר תביא מארצך כל זמן שמצויין בארצך ועד חנוכה הן מצויין ואינן כלין לחיה שבשדה:

מביא וקורא. דקסבר דלעולם משבא לה השמחה דפעמים דמטי בציר עד החנוכה:

מביא ואינו קורא. מוקמינן לה לעיל שנתן דעתו למכרה קודם הפרשה דאם לא כן הא נראו לקריאה ואידחו וירקבו:

ואינו קורא. דאין לו קרקע:

אחד אינו מביא כל עיקר. דתניא בתוספתא הקונה אילן אחד בתוך של חבירו מביא ואינו קורא לפי שלא קנה קרקע דברי ר"מ וחכמים אומרים אינו מביא כל עיקר ומשום הכי קא מקשה כאן דאילן אחד ושני אילנות שוין דגבי שנים נמי לא קנה קרקע מ"ש דגבי אילן אחד אמרו אינו מביא כל עיקר וגבי שנים אמרו דמביא מיהת:

דצריכין לרבנין בבי וועדא. כלומר דבר זה נסתפק לראשונים בבית הוועד ולא אמרו בו דבר ולא משני הכא ולא מידי ובת' הספינה מקשי לה ומסיק דמספקא להו לרבנן בשני אילנות ולר"מ באילן אחד אי קני אי לא קני והאי דאמרינן לא קנה משום דיד מוכר על העליונה ומספיקא לא מפקינן מיניה והתם מפ' היכי מייתי להו דהא כתיב בכורי אדמתך וכל מאי דכתיב שלא בפרשת קריאה מהבאה נמי אימעיטו וכל מאי דכתיב בפרשת קריאה מקריאה לחוד הוא דאימעיטו מהבאה לא אימעיטו והיינו טעמא דכולי פירקין:

עבד את האילן כקשין. שהארץ היא העיקר והאילן בטל לגבה הילכך אפילו נקצץ האילן לא מעלה ולא מוריד:

תמן תנינן. בפ' כיצד מברכין:

דר' יהודה היא. וסתם יתידאה היא דקסבר דעיקר כל הפירות היא הארץ והכל גדל ממנה ולרבנן דאמרי מביא ואינו קורא אם אמר על פירות האילן בורא פרי האדמה לא יצא:

פירות האילן בכלל פירות האדמה דכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן אלמא דענבים ורמונים בהדי פירות אדמה כייל להו ומודו רבנן ובגמ' דילן ליתא להאי טעמא אלא טעמא קמא דסתמא דמתני' דכיצד מברכין סתם יתידאה היא ורבנן פליגי עליה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות ברכות דלא יצא כרבנן:

הלוקח מהו שיביא ממנה בכורים. מקמה זו דאע"ג דמכר לו קרקע והקמה מ"מ בעינן גידולי אדמתך ובשעת גידולין לא הוו קרקע דיליה:

עד כדון לחה. דאיכא יניקה מקצת מן הקרקע ואיכא גידולין דקרקע דיליה:

ואפילו יבשה. ואפילו ביבשה נמי נימא הכי ופשיט ליה דאפילו יבשה:

ובעי אפילו קצורה. כבר כשמכרה ומתמהינן וכי עלתה על דעתך דאפילו חטים מנוקים נדון כן:

וכי הלוקח מן השוק מביא בכורים. והא בעינן אדמתך וליכא:

חזר ולקחן ממנו. המוכר מאי:

נתן קדשים. באתננה:

הרי אלו מותרים. וכשרים לקרבן דלית בהו משום אתנן ובפ' כל האסורין ילפינן לה מקרא דכתיב לכל נדר פרט לדבר הנדור:

כל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח. ומה יש לך להביא:

אין בכלל אלא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים. דבכורים דמניחן על גבי המזבח ומניפן דאילו חטים ועשאן סולת הא ממעטינן להו מקרא פ' כל האסורין ובמרובה מדכתיב הם ולא ולדותיהם והשתא מפ' לה ואזיל:

אם בשנתן לה באתננה. עטרות של שבלים דבכורים:

כך אנו אומרים וכו'. דהא לא ממעט להו אלא מטעם אתנן הא לאו הכי חזו לקריאה והא אפילו להבאה לא חזו דכתיב אדמתך אלא כן אנן אנן קיימין וכו':

קודם לחג. דחזו לקריאה:

ירקבו. דהא הפרישן קודם חנוכה דקדשי אבל הפרישן אחר חנוכה לא קדשי:

אית להו. דר' זעירא לחברייא ומיירי בשהפרישן קודם לחג להביאן אחר החג דמשעה ראשונה לא חזו לקריאה:

לא מן החדש על הישן. דתרומה קרינהו רחמנא כדאיתא לקמן פ' שני ודין תרומה נהיג בהו:

אם בפירות שהביאו שליש לאחר ר"ה. דבכורים דתני הכא בחטה ושעורה מיירי דר"ה דידהו תשרי ובתר שליש אזלינן כדתנן במס' מעשרות ואיתא נמי במס' ר"ה:

שלא השרישו קודם לעומר. דקודם תשרי ובעינן בכל הקרבנות ממשקה ישראל מן המותר לישראל:

אלא כן אנן קיימין. בבכורים דפרי האילן דר"ה דידהו ט"ו בשבט כדתנן בפ"ק דר"ה וקתני דמן החדש על הישן אינו מביא הא מן החדש על החדש מביא אפילו באדר דהא אחר חנוכה אלמא הפרישן לאחר חנוכה קדשי:

ומוקי לה בזמנן. דהיינו דממתין להו באילן עד אחר עצרת של אחרון:

והשני. והלוקח מאותו המין:

אינו מביא. דכבר הביא המוכר פעם אחת:

ר' יהודה אומר. מפ' טעמא בגמ':

נמקו. נרקבו:

נבזזו. שגזלום הימנו לעיניו:

נגנבו. שלא לעיניו:

שנטמאו. קודם כניסתן להר הבית:

מביא אתרים תחתיהם. כשיעור הראשונים כלומר אחד מששים בגן כראשונה כדקתני טעמא שחייב באחריותן עד שיביאם להר הבית:

אין חייבין עליהן חומש. וקמאי הוא דקדשי:

נטמאו בעזרה. מביא זכר להבאה אבל לא כשיעור דכיון דהביאן להר הבית תו לא מיחייב ומפ' בגמ' דנופץ כלומר מנערן בעזרה בכח והסלים לכהנים ומשמע בפ' שני דאפילו לשריפה לא מהני מה שאין כן בתרומה:

הרי שהביא וכו'. מפ' בגמ' לר' יהודה צריכא דר' יהודה מודי דקריאה אחת לכלהו מינין:

ואינו מגיד פעם שנייה. ואע"ג דלרבנן האי מוכר לא הגיד ס"ל לת"ק דפרי הכשר הגדה הוא וקאמר רחמנא פעם אחת דמוכשר טפי לא ור' יהודה סבר דאמגיד קאי ולא אפרי כדמפרש ואזיל. ועוד נראה דכבר המוכר כשהביא ולא קרא הגיד לכהן דע שבשעה שהפרשתיה קודם נתתי בלבי למכרה לפלוני השני כשיביא אותו פלוני ממין ההוא אינו מגיד ואינו מביא דכבר ידע:

ולית ליה לר' יהודה כן. בתמיה בשני בני אדם והכא לגבי דידיה היינו פעם ראשונה:

משום יחיד אני שונה אותה. וכסתם יחידאה לא קאמינא הילכך לית הילכתא היא כדאמרינן במרובה דרבנן פליגי אדר' שמעון וסברי דכיון דחייב באחריותן קדשי וחומש נמי איכא: תוספת הבכורים ועיטור הביכורים בפ' בתרא מפ' להו תוספות הבכורים מין במינו ועיטור הבכורים מין בשאינו מינו:

נופץ. זורקן בקרקע שלא יתהנו מהם אחרים. תרגום ותער כדה ונפיץ קולתה:

ולקח הכהן הטנא. פעמים שאין לו אלא הטנא:

מן העצרת ועד החג. כדמפרש טעמא בגמ':

מן הפירות שבהרים. דמשובחין הן ואיתקוש כולהו לזיתי שמן מה התם מן המשובחין וכו':

ומעבר לירדן. אמורי שמעבר לירדן דהיינו ארץ סיחון ועוג שהן עמון ומואב וסוריא שגם היא מעבר לירדן אבל עבר הירדן מכשר וכ"ש פרזי וגרגשי דתוך הירדן נינהו וקרא ה"ק ויתן לנו את הארץ דהיינו ארץ שאינו זבת חלב ודבש ועוד נתן לנו ארץ ה' עממים שהיא ארץ זבת חלב ודבש ותרי גווני ארץ קאמר ותנא דמתני' לא דריש ג"ש דאיתא בספרי אלא אית ליה קרא דולהעלותו מן הארץ ההיא דאית ביה תלתא גווני ארץ ומכי כתיב קרא וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו וגו' אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני וגו' והשתא אית לן לרבויי ה' עממים דהיינו זבת חלב ודבש וארץ פרזי וגרגשי וארץ עמון ומואב וסוריא ולקמן אקשו ליה לר' יוסי הגלילי מקרא דואומר אעלה אתכם מעני מצרים דאית ביה תרי גווני ארץ לומר נהי דפלגת עלי בסוריא וכיוצא בה מיהו על כרחך על אמורי דהיינו גרגשי ופרזי מיהת אודי לי דכתיב בהאי קרא דאעלה אתכם דהתם כתיבי ששה עמים ואיפשר דהנהו רבנן דמקשו ליה לר' יוסי הגלילי היינו ר' עקיבא ובן ננס דלקמן פ' בתרא מפ' דר"ע ובן ננס סברי דעמון ומואב פסילי להביא בכורים ונ"ל דלדידהו כ"ש סוריא דהא לא כבשה ועוד דעמון ומואב כבשן האמורי והאמורי קרי להו ואפילו הכי פסולין ופשיט דכ"ש סוריא וגבי פרזי וגרגשי לא אשכחן דפליגי ור' יוסי הגלילי מתרץ לההוא קרא דאדרבא ה"ק ארץ אשר היא זבת חלב ודבש ואין כאן אלא האמורי של תוך הארץ וא"כ דווקא חמשה עממים ולא אמורי אלא של תוך הירדן דבעינן זבת חלב ודבש אבל תנא דספרי מודי דעמון ומואב כשרים דהתורה העידה דסיחון ועוג אמורי היה וכבש לעמון ומואב וכמו שכתבתי פ' שלש ארצות בס"ד ודרשא שלו דכל אמורי בכלל וסוריא פסולה ופרזי וגרגשי נמי פסולין ור' יוסי הגלילי נמי דריש לה אלא דסבר דזבת חלב ודבש דקאמר למעוטי הוא ואפילו אמורי דעבר לירדן אימעיט וכ"ש שני עממין וכ"ש סוריא והכי מוכח בגמ' וכך פירש הרמב"ן ז"ל דריה"ג סבר דדוקא חמשה עממים קאמר דג"ש גמיר והאמורי המוזכר שם הוא אותו שבארץ עצמה: לשון ספרי ויתן לו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש נאמר כאן ארץ זבת חלב ודבש ונאמר להלן ארץ זבת חלב ודבש מה ארץ זבת חלב ודבש האמור להלן ארץ חמשה עממים אף ארץ זבת חלב ודבש האמור כאן ארץ חמשה עממים ר' יוסי הגלילי אומר אין מביאין בכורים מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש ע"כ פי' להלן בפרשת תפילין בפרשת קדש והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והחוי והיבוסי אשר נשבע ה' לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש:

מאן דמקדר. שמקדר בהרים מומחה בתחומין ובקי בטבע האדמה. אומר:

דאלין שגרונייא דבישן. סלעים זקופין של מקום שקורין בישן:

מינהון. מאותן י"ו מיל:

אל ארץ זבת חלב ודבש. וקא מפ' אל מקום הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי אלמא לאו ה' עממין דוקא קאמר אלא תרי גווני ארץ קאמר:

אשר נתת לי וכו'. בספרי דריש לה ר"ש מהאי קרא ולקמן מפ' מאי בינייהו:

ולא שנטלתי לי מעצמי. מיעט לראובן וגד דשאלו בפיהם ארץ סיחון ועוג דהיינו ערי האמורי ככתוב בפ' מטות דהם לא לקחו במלחמה אלא כל ישראל אבל חצי שבט המנשה הם לקחו חבל הארגוב בחרבם ככתוב בפ' דברים ונובח לכד קנת ומכיר לקח גלעד ושפיר קרא אשר נתת לי ה' דהצילם מידי חרב במלחמה אבל מ"מ עבר הירדן נינהו ולכך נחלק השבט דאלו חציין של השבט היו ולא נטלו מעצמן ולא אימעיטו ומ"ד לפי שאינה ארץ זבת חלב ודבש דהיינו ר' יוסי הגלילי אפילו שלא נטלו מעצמן בפיהן אלא בחרבם אינה ארץ זבת חלב ודבש ואין מביאין:

מאי ביניהון. מה לי למעטן מטעם שאינן זבת חלב ודבש וכו' מה לי מעטן מטעם שנטלו מעצמן כר"ש דדריש הכי בספרי אשר נתת לי ר' שמעון אומר פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך:

הקונה שלשה אילנות. סתם ולא פי' לו קרקע:

מביא וקורא. דתנן בפ' הספינה דג' קנה קרקע ומפרש עולא בפ' לא יחפור דקנה י"ו אמה לכל רוח:

ר"מ אומר אפילו שנים אזיל לטעמיה. ואע"ג דתנא ליה לעיל אורחיה דתנא למיתני הכי א"נ דלכתחלה נמי קרי דומיא דג' לת"ק:

הקונה אילן וקרקעו מביא וקורא. מפ' עולא דהיינו י"ו אמה לכל רוח וק' דמאי אתא לאשמועינן ונראה לפרש דדייק לן וקרקעו לומר קרקע הצריך לו ואע"ג דהשרשים מתפשטין יותר מי"ו אמה אין להקפיד אלא מה שצריך:

בעלי אריסות וחכורות. בגמ' מפ' לה.

אריסין וחכירי בתי אבות כלומר אריסות קבועה ועומדת מאבות שהיו אבותיו של זה אריסין או תכירין בקרקע זה לאבותיו של זה:

אינן מביאין. ואפילו לשליח נמי לא דטעו אינשי:

מביאין וקורין. דהוי כקנוי להן ויכולין לומר מן האדמה אשר נתת לי והא דקאמר הן עצמן דלא מיבעיא שיביאו בשביל בעל השדה בשלוחין דמצו הוו שליח אלא אף הן עצמן לחלקן מביאין וקורין:

בחכירי בתי אבות היא. דאריסין דבתי אבות הוא דתניא בברייתא שהם אריסין לעולם דלא מצי מסלק ליה ופליגא ברייתא אמתני' ולא תשבש לה דתנאי היא ואפילו בכה"ג קתני לרבנן דאין מביאין:

בבעלי אריסות וחכירות היא מתני'. ולא בבתי אבות דבההוא מודו רבנן לר' יהודה ומשבשתא היא:

ובעיין מימר. נסבין חברייא למימר מתני' היא באריס וחכור דכי פליגי רבנן ור' יהודה בבעלי אריסות רגילין באריסות לעולם הוא דקאמר ולא באריס לשעה ולמעוטי באריס לשעה דמחדש ירד לאומנות ואינו רגיל בכך:

הא באריס לעולם וכו'. דלא מיירי מתני' שהוא אריס באותו קרקע לעולם דלא מצי מסלק ליה דבלעולם מודו רבנן דמביא וכ"ש באריס בתי אבות ולהאי פירושא דנסבין חברייא פליגא ר' זעירא ור' הילא בתרתי דלר' זעירא אפילו בבתי אבות פליגי וכ"ש באריס לעולם ולר' הילא פליגי אלא במי שהוא רגיל ומצי מסלק ליה אבל בלעולם מודו כו"ע וכ"ש בבבתי אבות ומסיק ר' אבא דבאריס לעולם הוא דמיירי ר' אילא בר אבא בש"ר יוחנן ולא פליגי ר' חייא ור' אילא אלא באריס בתי אבות:

בבעלי אריסות. הוא דתנן ולא תני אריסין וחכורות כדתנן בריש פרקין ובעלי אריסות משמע שהם בעלים באריסות דלא מצי מסלק ליה ובהא הוא דפליגי רבנן ור' יהודה אבל אריסין וחכורי בתי אבות כ"ע מודו דמביאין וקורין לר' אילא ואין מכל זה בהלכות הרמב"ם כלום:

הדרן עלך יש מביאין