כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל. במס' שבת פ' כלל גדול אמרינן דלא תני הכא כלל גדול משום דבשלמא גבי שביעית תנא ליה משום דאיתיה בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו במעשר במאכל אדם איתיה במאכל בהמה ליתיה:

במעשרות. מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני:

כל שהוא אוכל. לאדם:

למעוטי לא הביא שליש דלא חשיב אוכל כדמפ' מתני':

ונשמר. למעוטי הפקר:

וגידולו מן הארץ. למעוטי כמהין ופטריות:

שתחלתו אוכל. כגון קשואים וירק דחזו קטנים. ולקמן מפ' דהא תחלתו היינו דלא בעינן בהו שליש אבל עתה אית להו:

אע"פ ששמרו להוסיף אוכל. דממתין מללקטו עד שיגדל ויוסיף אוכל:

חייב קטן וגדול. בכל ענין שילקטנו בין קטן בין גדול חייב במעשרות דאין מחשבה מבטלו מאוכל דהא חזי:

וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל. מפ' בגמר' כגון מתני' דקתני סיפא התאנים משיבחילו וכולה מתני' ובגמ' נפקא לן מקראי:

אי כתיב עשר תעשר את כל. כלומר אילו כתיב עשר תעשר את כל ולא לכתוב תבואת זרעך:

הייתי אומר כל הדברים. ואפילו בשר ודגים וגידוליו מן הארץ ואפילו לא הביאו שליש:

ת"ל תבואת זרעך. למעוטי בשר ודגים שאינן נזרעין והנזרע דרשינן לקמן שזורעין אותו ועושה תבואה כלומר שצומח למעוטי פחות משליש:

אין לי אלא תבואה. דהיינו תמשת המינין כדאיתא פ' הנודר מן הירק:

ת"ל את כל ריבה. תרתי נינהו ושדינן פרטי בינייהו ונדונם בכלל ופרט וכלל וקרא דדגנך תירושך ויצהרך כולהו לגופייהו צריכי דגנך איצטריך ללמדך דבעינן דיגון ומירוח ובהכי הוא דהוי טבל דלשון דגן הוא קבוץ כרי כמו שכתב רש"י ז"ל בפ"ק דביצה בשמעתא דמלילות, ותירושך ויצהרך איצטריך למאי דדריש ר' יהושע בפ' אין נותנין ללמדך דאהני הוא דחייב על משקין שלהן למעוטי דבש תמרים ושאר מי פירות:

זרעוני גנה שאין נאכלין. בסוף מכילתין תנינן להו במתני' כתיב תבואת זרעך ואכלת למעוטי שאינן נאכלין:

שנה שנה. למעוטי ירקות שאין מתקיימין משנה לחברתה וכיון שאת וכל ריבויי נינהו שדינא פרטא בינייהו ונדרוש בהו כעין הפרט דהיינו אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ואורחייהו דבני מערבא למידרש הכי דאמרינן בפ"ק דשבועות אמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל מה הפרט דבר שהוא אוכל ונשמר ומכניסו לקיום וגידולו מן הארץ אף כל וכו'. והא דקאמר טול מבינתיים דבר שהוא אוכל ונשמר משום דמתני' תני הכי למיכלל נמי ירקות אבל מדאורייתא מכניסו לקיום נמי בעינן כעין הפרט:

כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. ולא דריש פרטא בין תרי כללי דמשמע ליה דחד כללא הוא ולהכי איצטריך כללא אחרינא וכל מעשר הארץ:

שחליים. בירוש בלע"ז:

גרגיר. ארוקא בלע"ז. ואיצטריך לרבויינהו דהוו מין תבלין כדאמרינן פר' בכל מערבין גרגיר למאי חזי ומשנינן שכן ראשונים שלא היה להן פלפלין מטבלין בו את הצלי וכן שחליים דחמוצין הן:

לוף העליון. לוף שוטה:

שיטה וצלמונה וגירודה. שמות מקומות הן וחרובין דידהו אינן מאכל אדם:

מדבריהם. משום סייג ומשום תקנת חזקיהו דכתיב ותבואת שדה דהיינו כל הגדל בשדה והיינו ירק ולאו מדאורייתא דכעין הפרט מרבינן דהיינו מכניסן לקיום ובת"כ גריס ת"ל וכל מעשר והכא ל"ג דס"ל דקיי"ל כאיסי דמדרבנן נינהו ומשמע מהך סוגיא דכל אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ לקיום דמדאורייתא חייב במעשר ובתרומה כעין הפרט והכי מוכחא מתני' דתנן פ' י"א דמס' פרה דבלה של תרומה שנפלה למי חטאת נטלה ואכלה אם יש בה כביצה בין טהורה בין טמאה המים טמאים והאוכלה חייב מיתה והיינו זר האוכלה דתרומה טמאה לזר במיתה אלמא דתרומת תאנים אית בה מיתה. ועוד ראיה מפ' אלו הן הלוקין דתניא ר' יוסי אומר כהן שעלתה בידו תאנה של טבל ואכלה לוקה אחת וכן מוכתא סוגיא דפ' העור והרוטב דגרס התם על ההיא דתנן בפ' בתרא דתרומות דבש תמרים ויין תפוחים ושאר מי פירות של תרומה וכו' במאי קמפלגי ר' אליעזר סבר דון מינה ומינה מה בכורים משקין היוצאים מהן כמותן אף תרומה נמי משקה היוצא מהן כמותן ומינה מה בכורים אפילו שאר מינים אף תרומה נמי אפילו שאר מינים ופירושה אף תרומה נמי שהפרישה בפירות כגון תותים ותפוחים כיון דתרומה נוהגת בפרי אע"ג דאינה נוהגת במשקין שלהן אלא בתירוש ויצהר בלבד הנך משקין כיון דמפירות תרומה זבו הרי הן כתרומה ור' יהושע לא פליג עליה אלא דמשקין דשאר פירות לא הוו תרומה דס"ל דון מינה ואוקי באתרה אבל הפירות עצמן מודי ליה ואי ס"ד דאין באילן חיוב תרומה אלא זיתים וענבים ותו לא במאי פליגי. ורש"י ז"ל משום דס"ל דאין בתרומה אלא דגן תירוש ויצהר מדאורייתא הרגיש זה שם ודחק הסוגיא, עיין עליו. גם הר"ז הלוי ז"ל כתב האי דון מינה ומינה לאו דוקא קאמר דהא תמרים ורמונים גופייהו אין תרומתן תרומה אלא מד"ס ואינו נכון. ועוד ראיה מפ' הערל דגרס התם אמר ר' יוחנן לריש לקיש מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן א"ל אין שאני שונה עיגול בעיגולין עולה א"ל והלא אני שונה חתיכה בחתיכות עולה אלמא דס"ל לר' יוחנן דעיגול בעיגולין דאורייתא דומיא דחתיכה של חטאת שנתערבה בחתיכות דמייתי התם וכן משמע בפ' בכל מערבין נמי דבעינן התם למימר בחזקת שליח עושה שליחותו ואפילו בשל תורה ומוכח לה מתרומת תאנים. ועוד שכבר דקדקתי בפ"ק דפאה דסוגיא דפ' ראשית הגז מוכחת דחייבין בפאה עדשים ופולין ושאר קטניות מדאורייתא בין לרבנן בין לר' יוסי ותנן כל החייב בפאה חייב במעשרות ומשמע דמדאורייתא תנן לה ומכל הני פסק הרמב"ם ז"ל פ"ב דהילכות תרומות דכולהו הוו דאורייתא וז"ל כל אוכל אדם הנשמר וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים תייב בתרומה ומצות עשה להפריש ממנו ראשית שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות ומעשרות. עוד כתב בההוא פירקא הירקות אע"פ שהן מאכל בני אדם אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם לפי שנאמר במעשר תבואת זרעך תבואה דוקא שמכניסין אותה לקיום וכיוצא בה אבל הירקות אינן בכלל התבואה וכן יראה לי שה"ה בתרומה שהרי נאמר בה דגנך כל הדומה לאלו אבל תרומת ירק מדבריהם למעשר ע"כ. ויש אחרים חולקין וסוברין דכולהו מדרבנן וסוגיין אסמכתא היא והאי מזרע הארץ מפרשי לה דהוא דגן דהיינו חמשה מיני תבואה ופרי העץ היינו תירוש ויצהר וכן דעת רש"י ז"ל ודוחקין עצמן ליישב המקומות שהזכרתי ומייתו ראיה מפ' כיצד מברכין דאמרינן התם מעשר צלף דבארץ גופה מדרבנן ובפ"ק דר"ה נמי אמרינן מעשר חרובין דרבנן ובפ' אלו עוברין נמי אמרינן מעשר תבלין דרבנן ובריש ביצה נמי אמרינן האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל ובפ' מעשר בהמה נמי אמרינן הני מדאורייתא שאר מיני דרבנן. ומה שהקשו מההיא דצלף לא קשיא דאדרבה משם ראיה דספרים ישנים לא גרסי מעשר אילן אלא מעשר צלף ומיני נצפה תני להו במנין דהקלין שבדמאי ואמר עלה ר' יוחנן דה"ה ודאי וטעמא דבאין מן ההפקר כדאיתא התם. ופסק הרמב"ם ז"ל כוותיה פי"ג דהילכות מעשר ואפילו לפי גירסא דכיצד מברכין דגרסינן בהו הא ודאי חייב ואי אמר ע"ה דלא עישרן מחייבי ומשמע דס"ל לתלמודא דידן כריש לקיש הא נמי לא קשיא דמש"ה הואי דרבנן דלא דמי להני דכולהו הני מינין נשמרין ומיני נצפה יש שאינן נשמרין ועמי הארץ לא חשידי בהו ומדרבנן מיחייבי. ומה שהקשו מההיא דחרובין כתב הרמב"ם ז"ל פ"א דהילכות מעשר שני והחרובין אע"פ שחנטו פירותיהן קודם ט"ו בשבט מתעשרין להבא הואיל והן מתעשרות מד"ס ויראה לי שאין הדברים אמורים אלא בחרובי שיטה וצלמונה וכיוצא בהן שאין ראויין למאכל רוב האדם והן הן שמתעשרות מד"ס אבל שאר החרובין יראה לי שהן כשאר פירות האילן ע"כ. והשיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב דחרוב ושיטה וצלמונה פטורים הם לגמרי ודעתו ז"ל נכונה דודאי התם לא מיירי בחרובי שיטה וכו'. אבל נ"ל על דרך הרמב"ם ז"ל דחרובין הוו מדרבנן דלא דמו לפרטא דדומיא דדגן תירוש ויצהר בעינן דכל מינן מיחייב אבל הני מדרבנן נינהו דרובן נמצאים ביער ותבלין נמי לא קשיא דכבר פי' רש"י ז"ל דבפלפלין מיירי ופלפלין ותיאה וחמס תנן בהו במס' עוקצין דלא מיטמאין טומאת אוכלין וכיון דאין בהן טומאת אוכלין לית בהו מעשר כדתנן במתני' כל שהוא אוכל וכיון דלא חזו בעינייהו אלא לתת טעם בקדרה לא מיחייבי אלא מדרבנן ואפילו נאמר דמיירי בגרגיר וכיוצא בה לא הוי אלא מדרבנן דאין מכניסו לקיום ולא מרבה בשמעתין אלא זרע שום וזרע גרגיר דדמו לקטנית דמכניסו לקיום וליטרא קציעות לאו ראיה היא דקסבר האי תנא דתרומה בזמן הזה דרבנן וכמו שמפורש פ' שלש ארצות בארוכה ודפרק מעשר בהמה נמי לא קשיא דה"ק הני דהוו דגן אין דלאו דגן לא ופי' דגן כל מידי דמידגן שעושין ממנו כרי וכבר פירשו בפ' הנודר מן הירק וכפרוץ הדבר אתי למעשר ירק ופירות האילן ופירות האילן דקאמר דהוו מדרבנן דבר הלמד מענינו הוא דאין מככיסו לקיום או שאין כל מינו נשמר ונמצאו דברי הרמב"ם קיימין. ודעת הראב"ד ז"ל בהשגותיו דכל פירות האילן מדבריהם חוץ מזיתים וענבים וכן כתב בפ"א דהילכות מעשר וכן דעת רש"י ז"ל בפ"ב דכתובות ובפ' הערל ובפ' העור והרוטב וכן דעת התוספות בפ' מעשר בהמה ודעת רבנו שמשון ז"ל. ושוב מצאתי להראב"ד ז"ל שחזר בו וכתב לסוף ימיו זה הלשון אבל שאר מינין תרומה נוהגת בהן וכן מעשרות אבל אין חייבין על תרומתן מיתה ולא על טיבלן וחוץ מזה ומזה אף אם נאמר שאין חייבין מן התורה אם קרא עליהן שם יש עליהן קדושת תרומה מן התורה ומדמעת כשל תורה ובמשנת בכורים פ"ב שנינו חומר בתרומה שאין בבכורים שהתרומה אוסרת את הגורן ונוהגת בכל הפירות מה שאין כן בבכורים וכל מה ששנו בהן דבר תורה דוק ותשכח ע"כ. וזאת הסכמתו אנו שומעין וכיון דחזקיה תיקן שאר פירות כיון דאנו קורים להם שם פשיטא דכל תרומתן ומעשרותן טובלין. ולענין מיתה אין חיוב מיתה אלא בנשמר ומכניסו לקיום ואוכל וגידוליו מן הארץ כדאמרן ולא אמינא דלקיטתו כאחד בעינן דהא תאנה אין לקיטתה כאחד ואפ"ה רחמנא רבייה לענין בכורים ובכורים קרויין תרומה דרחמנא קרנהו תרומה דכתיב ותרומת ידך ודרשינן בפ' הערל אלו הבכורים ואמרינן נמי בהו דון מינה ומינה אלא מאי דממעטינן כעין הפרט אין מכניסו לקיום ממעטינן:

הבקיר קמה. כשהיא מחוברת:

ועבר והפריש ממנה תרומה. בכרי ולא שיהיה חייב אלא אם הפריש הויא תרומה כדאמרי' בפ' הזרוע המפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו פטור מן המעשר:

הבקיר שבלין. כשהן תלושין:

עד שלא הבקירה עבר והפריש ממנה וכו'. כדתנן התם בפ"ק דתרומות דאין תורמין מן המחובר הילכך כשהפקירה לא הפקיע ממנה כלום אבל שבלים אם עבר והפריש מהן הרי זו תרומה כדאמרינן מעשר ראשון שהקדימו בשבלים שמו טובלו לתרומת מעשר כדאיתא בפ"ק דביצה הילכך כשהפקירן הפקיע אותן מן התרומה ונפטרו:

אף בהקדש כן. אם הקדיש שבלים דהיינו עומרים ופדאן קודם מירוח פטור דס"ל דכיון דחזו לתרומה כשהן שבלים הא אפקעינהו וקרינן בהו דגנך ולא של הקדש ומתני' דקתני המקדיש ופדה חייב במעשרות וכו' היינו כי אקדשה בקמה דומיא דהבקר:

מיליהון דרבנין פליגן. ר' אילא דלקמיה פליג אדרב חיננא:

ובא הלוי כי אין לו וגו'. גבי מעשר עני כתיב:

היא לקט היא שכחה וכו'. דחד טעמא לכולהו דהכל שוין הן דהפקר נינהו:

חבורה היתה מקשה. בני הישיבה היו מקשין להא דר' ינאי דהא איכא הקדש דפוטר אע"ג דאין ידך וידו שוין והיינו משום דדרשינן דגנך ולא של הקדש וה"נ מצינן למדרש דגנך ולא של הבקר ואמאי בעינן קרא דבעינן ידך וידו שוין לפטור. ותירץ ר' אילא אם כשנתמרח הכרי כשהוא הבקר או כשהוא הקדש לא צריכין קרא יתירא דמדכתיב דגנך נפקא לן דפטור דגנך ולא של הקדש דגנך ולא של הבקר אלא להכי איצטריך קרא יתירא כשהבקיר שבלים וחזר וזכה בהן קודם מירוח בהפקר פטור מטעם כי אין לו וגו' ואפילו חזר והפריש אינה תרומה ואע"ג דקי"ל דגבי הקדש חייב:

מן הדא. דתנן פ' הפאה נתנית:

הקדיש קמה ופדה קמה חייב עומרים ופדה עומרים חייב. אלמא דחייב בפאה כיון דהקדיש עומרים ופדה עומרים וה"ה במעשרות מה שאין כן כשהבקיר עומרים וזכה בעומרים דהיינו קודם מירוח ולהכי אהני קרא יתירא דאין לו:

לא יצא ידי הגזבר. ואכתי בעלים אית ליה:

פדה אתה ראשון. כדתנן בערכין דהבעלים קודמים לכל אדם:

בזכה בשדה הבקר וגידוליה. ובשעת זריעה הא אית ליה בעלים וזרעך מיקרי דלא מהני הבקר אלא בתלוש:

הא אינו שומרו להוסיף וכו'. דממתני' שמעינן דכי הוי אוכל לבסוף ושומרו לכך עד שיהא גדול חייב אלא דהוה ס"ד דקטן פטור דדמי ללא הביא שליש קמ"ל דחייב אבל מילתא דאינו שומרו כלל לכך כגון תמרות וכו' דלא נטרי להו לכך דמתקשות כעץ פטורות דלא כר"ג:

דתנינן תמן. במכילתין פ' הכובש:

תמרות של תלתן. לולבי התלתן כשהן רכין הן זקופין כתמר ואוכלין אותן. ויש מפר' דדרך הגבעולין כשמתחילין לצמוח ולגדל נראה מקום צמיחתן כעין גרגיר ונקראת תמרה כדאמרינן גבי הדס נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ולשון ראשון עיקר. ובתלתן וחרדל ופול הלבן חזו לאוכל ואלו אינו שומרן להוסיף אוכל אלא לזרע ואינו חייב קטן וגדול דהתם מפ' דפליגי רבנן בזרעו לזרע דבטלות הם לגבי הזרעים ואיתמר עלה א"ר יוסי וכי מחמת האוכל דחזו לאוכלן אם רוצה לאוכלן:

מעתה אפילו ירקן. אם ליקט מהן ירק ליחייב ולא אשכחן דחייב אלא תמרות:

חשובות הן לאוכל. וכמין פרי הוו ואע"ג דאין שומר אותו לכך:

ועוד. לאפוקי נמי מהא דתניא א"ר יהושע וכו' וקמ"ל דמתני' פטרה אפילו על הספק:

כל שתחלתו אוכל ואין סופו אוכל. תניא בתוספתא דחייב בתחלתו ופטור בסופו: מליאה של כרוב. ערוגה מלאה של כרוב דהוי ירק וחזי מיד ומקיימו לזרע בטלה דעתו ואם בא אחר כך וליקט ממנו ירק חייב כדמפ' ר' יונה:

קלחים יחידים. שאין כולה זרועה אלא קלח א' בכאן וקלח א' בכאן דרך הוא לקיימן כן לזרע ופטור:

ועצים חייבין במעשרות. בתמיהה:

משיבחילו. משיגדילו קצת דאית בהו בישול, ובגמ' מפ' לה:

הענבים והבאושין. מין ענבים קטנים:

משיבאישו. בגמ' מפ' לה:

האוג. הוא מין אילן שפריו אדום סומאק בערבי:

והתותים. מוראש בלעז וכיון שנתאדמו הגיעו לשליש:

וכל האדומין. כגון פגעין ומאנדרוניו ושיזפין:

משימסו. בגמ' מפ' ליה:

משיטילו שאור. בגמ' מפ' ליה:

משיטילו גידין. בגמ' מפ' ליה.

משיעשו מגורה. פי' הרמב"ם ז"ל עניינו משיבדל האוכל מן הקליפה החיצונה ויהיה האוכל כאילו הוא במגורה דהחטים אינן דבוקים בכותלי המגורה ומגורה לשון מקרא הוא כדכתיב העוד הזרע במגורה אמכר בלע"ז:

משיעשו קליפה. בגמ' מפ' ליה:

משינקדו. בגמ' מפ' ליה:

וכל השחורים. בגמ' מפ' להו:

האגסים. בלשון ערב אג'ס ובלעז פיראש:

קרוסטמלין. בלעז פירוש והוא לשון יון קשטרו מילי ולתפוחים קורין מילי. ויש מדבריים שאין להם בטן כשאר תפוחים והרכיבום בעיר בתפוחים שיש להן בטן ויצאו אלו דהן חשובין:

והפרישין. מפ' בגמ' אספרגילין ובלשון ערב קרויין כן החבושים שקורין מימרילינש בלעז:

והעזרדין. שורבאש בלעז ויש מי שפירש דעוזרדין חוזרי לפרישין ואותן שהן קשים שקורין שאלואשיש קרויין עזרדין וזה נכון:

משיקרתו. בגמ' מפ' ליה:

וכל הלבנים. בגמ' מפ' להו:

משיכניסו שליש. בתבואה שתביא שליש גידולה ובזיתים שיעשו פירות סאה לוג של שמן וקרי ללוג שליש לפי מקומות רעים שהיו עושין סאה זיתים שלשת לוגין שמן הכי מפ' לה בת"כ ובמסכת שביעית פ' בראשונה ושם הארכתי:

חייתא. כד חי תרגומו של נא כלומר נתבשלו ולא נתבשלו יפה דהתחלת בישול התאנים קרוי בוחל:

בחלה בי. גדלה עלי כאדם הקץ בדבר ונראה לו כגדול אינפאדימי בלעז:

משיאדימו פיהם. בפ' יוצא דופן גרסינן משילבינו ראשיהם וכ' הראב"ד ז"ל בפי' ת"כ אפשר ששני הסימנין בתאנים ובתחלת בשולן פיהם התחתון מאדים וראשיהן העליון מלבין:

אם בישלה בתוך מעת לעת. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ב דהילכות מעשר התאנים משיעשו רכים עד שיעשו ראויין לאכילה אחר כ"ד שעות משעת אסיפתן:

משיקראו באושא. דהיינו כשמתחילין להתבשל. ור"י ז"ל פי' לחולה בלשון חכמים קורין באישא ובלעז נקרא החולה מלאטו והענבים כשיתחילו קורין להן אובא מאלאטא. נמצא לחולה ולענבים המבושלים מעט שם אחד להם בירושלמי ובלעז שלנו ע"כ:

מכנשין מעי מלפפון. מכבדין מן הקרקע בשבת אותן הגרעינין שקורין פיפיטאש של המילון שקורין פיפוניי ואין עושין כן בשל אבטיח וכדמפ' ואזיל דהאי חזי לאכילה והאי אינו אלא לזריעה ואפילו דנוטלן לאכילה מיחזי כמכבד הקרקע:

ניקדה בו. נקודת אודם:

פרידה אחת. כך קרוי אותו הגרגר:

פשוט הוא לן. מרבותינו:

כל אותה הגפן. הוי ליה עונת המעשרות לכולה ומן החיוב על החיוב מקרי כי קא מיבעיא לי אם נאמר בכל אותו המין ומסיק דפשטו לו כל אותה הרוח שיש בה אותה הגפן שיש בה אותו אשכול:

כל אותו הכרם. נמי מיקרי הגיע לעונת המעשרות:

היה כרם קטן ועשאו גדול. שהוסיף עליו גפנים כדמפ' לקמיה שהיו שני כרמים ונטל גדר שבנתים ועשאן אחד מי אמרינן דלא אמרו אלא בגפנים שהיו עומדים באותו כרם שניקד בו אשכול הגפן אבל התוספת שהוסיף לא מיצטרפי או דילמא הא הוי כרם א"נ איפכא דחלקו הכרם דכשביכרה היה הכרם גדול ועשאו קטן כדמפ' כגון א' ועשאו שנים:

שנים ועשאו אחד. היינו פירושא דבעייא קמייתא ולא איפשיטו בעיין והרמב"ם ז"ל פסק כר' חנינא ולא כר' יוסי בר בון:

שניקרה בבית אביה. בעודה מחוברת בשורש נשכה נחש או בעל ארס אחר:

כל אותה הגומא אסורה. כל דלועי הערוגה אסורין שכל השרף מתאחה ויונקין כולן כאחת שמתרככין עלה על עלה כדרך השריגים ואפילו של שורש אחר מדלא נקט כל אותו האב כי אורחיה דתלמודא:

גַוִמָא. ערוגת הדלויין קרוייה גומא כדפרישית במס' כלאים פ' ערוגה גַוִמָא לשון שריגים תרגום קנה וסוף קנה וגמא:

ניקורי רוטב. תמרים שלא נתבשלו קרויין כן וכמו שפי' פ' בתרא דתרומות:

בשניקרו כולן. וכ"ש אם לא ניקר אלא א' דאותו פשיטא דאסור אלא אפילו ניקרו כולן דאע"ג שאין דרך הנחש לעשות כן אלא ודאי ענן צפרים שכן עליהם וניקרום אפ"ה אמרינן א' מהן היה נקור וכיון דלא מינכר כולהו אסירי דחמירא סכנתא כדאיתא בהכל שוחטין:

באביהן. בעציהן כשהן מחוברין כמו קישות שהתליעה באביה:

משיתמעך האוכל תחת ידו. משימס הפרידה שלהן בין האצבעות ויצא ממנו מים:

משיכניסו מחצה וימסו. מלשון לעז חצי מיסו והיינו שגדלו מחצית גידולן:

פלגון ליבנא. ובמגלת איכה מצינו כן קפץ במיסוון דחנותא באמצע החנות:

שיתמלא החרץ. כשמתבשלין התמרים מתנפחים כמו השאור ומתמלאת החרץ:

נובלת היא. ואינה פרי:

משישטחם לשמש. ויהיו יפות לאכילה. ולעולם משתימלא החרץ:

בקליפה התחתונה. שהיא סמוכה לאוכל:

הקליפה הפנימית. שהיא דבקה לאוכל שזו אינה מתקשה אלא אחר שנגמר האוכל:

אלצרין. בערוך לא פירשו:

אפוסטיקים. בערבי פיסתוקי:

איצטרובלין. פינייאש בלעז והן עגולין ובעלי בטן כן פי' רשב"ם בפ"ק דע"ז:

שלשולן וכו'. לשון ירידה תרגום ותורידם בחבל ושלשלתינון כלומר משמכבידין והן יורדין כלפי מטה ההוא הויא חנטתן הילכך כי אמרינן גבי שביעית וגבי קציצת האילן דחרובין משישלשלו לא תימא דדמי לגירוע דגפנים אלא שלשול דחרובין לחנטה מדמינן לה והכי נמי קתני התם דבשאר אילנות משיוציאו וחנטה לשון הוצאה הוא דהוי ובפ' בנות שוח הארכתי בזה:

משיעשו קרחות לבנות. היינו שיפול מהם בקצת מקומות השער הדק שיש לחבושין כשיוצאין:

מרפייתא. לא נודע אצלי:

כדי שתזרע ותצמח. שכאשר יזרעו אותה תצמח שנגמר בתוך הזרע היניקה הצריכה שתוכל לעשות פרי שאם תולשין אותה וזורעין אותה במקום אחר מצמחת:

יצא פחות משליש. שאם זורעין אותו אינו מצמיח והסכימו התוספות בפ' קמא דר"ה דכל הני שיעורי דמתני' הוא הבאת שליש של אותם פירות השנויים שם והא דלא קתני משיביאו שליש כדקתני גבי תבואה וזיתים משום דבכולהו אפשר ליתן בהם סימן חוץ מתבואה וזיתים. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' שני דהלכות מעשר אי זהו עונת המעשרות משיגיעו הפירות להזרע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי כיצד התאנים וכו':

משיבכר צמייא קייטא. מין פרי הוא שקרוי כן בלשון ארמי ומשער שליש דזיתים כשאותו הפרי מתבשל:

בנות שבע. מין תאנים חשובים ומפרש לקמן לבנות:

משיורו מרויות. כן מצאתי בספרים ולא ידעתי מהו:

ובירק הקישואין וכו'. אלו ראויים הם קטנים לאכילה ומש"ה חייבין במעשר בקטנן וס"ד דקטנים דקתני דחייב היינו משום כללא דמתני' דתחלתו וסופו אוכל הוו:

התפוחים והאתרוגים. כלומר ובאילן התפוחים והאתרוגים אע"פ שהן בוסר חייבים:

פוטר את האתרוגים וכו'. בגמ' מפ' ואפילו אינן בוסר כיון דפסולין ללולב דאין בהן שיעור וכן בוסר נמי ואפילו יש בו שיעור כיון דסופו עדיין להתגדל יותר ובתפוחים מפ' בגמ' נמי דפליג בהו ר"ש:

בשקדים המרים. מפ' בגמ' דהיינו קטנים ואז חייבין במעשר שדרך לאכלן בקטנן קודם שיהו מרים:

פטור במתוקים. שאין דרך לאכלן אלא גדולים:

החייב במתוקים. והיינו משיעשו מגורה לרבנן ולר' יהודה משיעשו קליפה כדתנן לעיל:

תמן תנינן. בפ' בתרא דמכילתין:

הלוקח שדה ירק. שלקח פירות השדה מן הגוי:

עד שלא בא לעונת המעשרות חייב. דביאת הישראלי מטי טבלייהו מוכח התם דבלא קנה קרקע מיירי ואפ"ה מיחייב:

פטור. אף התוספת חובתה היתה פטורה שהרי של גוי היו:

ולוקט כדרכו והולך. כאשר ירצה ואע"ג דגדל ביני ביני אבל לא ישכור פועלים דסתם מוריד פועלים הוי בעל קרקע ואנן לא שרינן תוספת אלא בשלא קנה קרקע א"נ כי אינו מוריד פועלים לתוכה מינכר דנגמרה מלאכתה וכל מלאכה דבעי לאו מעשה אומן היא דאיהו עביד לה אבל אי מוריד פועלים לתוכה מיחזי דלא נגמרה מלאכתה ואתי למיטעי ור' יהודה פליג התם אלמא דגבי ירק נמי בעינן עונת המעשרות וקס"ד דבקשואים ואבטיחים קתני דלא בעינן בהו עונת המעשרות כ"ש בשאר ירק:

ומשני חזקיה דודאי מתני' דפ' בתרא בקישואין ודלועין מיירי. דס"ל דבעו נמי עונה ובשאר ירקות לא בעינן בהו עונה וכללא דמתני' דלעיל וירק כגון סילקא מיירי והכי תניא בתוספתא כל שתחלתו וסופו אוכל כגון ירק וכו' אבל קשואין ליתיה בהאי כללא דעונה אית בהו וקטנים דקתני הכא דחייב לעולם במטו לעונה מיירי: ור' זעירא משני אפילו תימא דמתני' דלעיל מיירי גבי דלועין וקשואין וכן בשאר ירק תחלתו לאו דוקא אלא בערך דלא בעי' בירק שליש אבל לעולם בעו עונה דהיינו שיביא שלש פתילות דהיינו שיגדל עד שיבא שלש עלין מובדלין זו מזו וארוכין:

פתילות. כמו פתילה דאספסתא בפ' כיצד הרגל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב דהלכות מעשר:

והא מתני' מה היא. דמשמע דר"ש מודי לת"ק בתפוחים דבין קטנים בין גדולים חייבים:

מאן דיימר בתפוחים קטנים. מאן דמפ' דתפוחים דקתני במתני' היינו בתפוחים דעלמא ודאי מתני' במחלוקת שנוייה דר"ש פליג נמי עליה דת"ק בתפוחים והא דלא נקט ר"ש אלא אתרוגים אליבא דרבו ר' עקיבא נקט הכי:

ומאן דיימר בתפוחי מילי מילה. הוא דאיירי מתני' גבי תפוחים:

דברי הכל. דלא פליג ר"ש בההוא מינא כדתניא בברייתא:

תפוחי מילי מילה. תפוחים קטנים שדומין לעפצים שקרויין בלשון יון מילין ומילי מילה כלומר קטני קטנים:

אינו פרי. ופסול למצות לולב דרחמנא קפיד שיהא פרי דכתיב פרי עץ הדר:

וחכמים אומרים פרי. פרי מיקרי וכשר ובפ' לולב הגזול בגמ' דילן תנינן הכי אתרוג הבוסר ר' עקיבא פוסל וחכמים מכשירין ואתרוג הבוסר היינו שירוק הרבה שסופו ליגדל יותר:

אתיא דר"ש. דמתני' דמעשרות דפוטר את האתרוגים בקטנן מן המעשרות כר' עקיבא דלולב דפסל גבי מצות לולב:

ר' עקיבא רבו. דר"ש תלמידיה דר' עקיבא הוא בפר' הבא על יבמתו:

כל שהוא כשר ללולב. לר"מ כאגוז ולר' יהודה כביצה ולא פליגי אינהו בבוסר אלא באתרוג קטן שאין סופו לגדל יותר ובבוסר דפליגי ר' עקיבא ורבנן אפילו דאית ליה שיעורא פליגי:

חייב במעשר. לר"ש:

והרי מנומר. דעלתה חזזית בו בשנים ושלשה מקומות:

ככדור בדפוס. ברייתות הן פ' לולב הגזול ופי' רש"י ז"ל כדור העשוי כמין כדור עגול כדור פילוטא בלעז גדלו בדפוס שעשה לו דפוס כשהוא קטן ונותנו בתוכו במחובר וגדל בו כמדת הדפוס פורמא בלעז כל דבר העשוי לעשות כמדתו דבר אחר על גביו כמו מנעלים או בתוכו כעין שהיו עושין קערות ללחם הפנים שיכניסו העיסה לתוך הקערה והלחם נעשה בצורתם כגון אלו קרוי דפוס ע"כ:

דכתיב פרי. גבי אתרוג דלולב דמצוה ובעינן גמר בישול דעד גמר בישול לא הוי אתרוג פרי:

הרי הוא פסול ללולב. משום בריה אחרת וה"נ אתרוג פחות מכשיעור חייב במעשרות הואיל ותחלתן וסופן אוכל וצורת פרי יש לו דאין לו ירקות אלא שאין לו שיעור וטעמא דר"ש דקסבר כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה כדילפינן לעיל מתבואת זרעך ואתרוגים קטנים אם זרעם אינן צומחין אבל תפוחים מילי מילה קים ליה דאע"פ שלא הביאו שליש צומחין ובקטנים סתם שאינן מילי מילה פליג כדאמרינן לעיל:

אלו ואלו פטורין. ואפילו קטנים שלא עשו מגורה:

תפרוש קליפתן החיצונה. אותה הירוקה שנופלת מהן ונשארה האחרת ודלא כרבנן ודלא כרבנן ודלא כר' יהודה:

במרים. דבין גדולים בין קטנים לפיטורא והכי איתא נמי בהדיא בפ' הכל שוחטין ופן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב:

במתוקים משתפרוש קליפה החיצונה. ופסק הרמב"ם ז"ל כר' זעירא וכן משמע דהוראה דר' פינחס קאי כוותיה:

ירדו לכאן נתחייבו. שאוכלין שקדים מרים:

עלו. לא"י:

כבר נפטרו. ואפי' הורידום אחרי כן:

שהוא תורם את כל הקופה. דומיא דלעיל דכל אותה הרוח חיבור:

אי זהו גרנן למעשרות. עד השתא מיירי מתני' אימתי קרוי פרי לחייבו במעשרות דהיינו שיהא קרוי אוכל או פרי דגבי מעשרות כתיב פרי מפרי העץ וכתיב ואכלת והשתא איירי בדיגונן אותן שדרכן לעשות להן קיבוץ ודיגון דפי' דיגון קיבוץ כרי כמו שפי' רש"י ז"ל בפ"ק דביצה וגבי תבואה כתיב דגנך ואפילו גבי ירק דטבלו הוי מדרבנן תיקון ביה דיגון כדתנן ירק הנאגד משיאגד דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא ועד שלא נעשה דיגון תנן בפ"ק דפאה מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות עד שימרח אבל כי מירח אפילו אכילת עראי נמי אסירא אי איכא ראיית חצר או בית כדאיתא פ' הפועלים:

משיפסקו. מפ' בגמ' מן די ירים פקסוסיה ובפ' הפועלים נמי אמרינן משניטל פיקס שלהן ופי' המפרשים דהיינו השער הצומח בהן כמו נוצה כשהן קטנים וכאשר גדלין נושר ונקראת פקס ולפעמים שנמכרים בפקס ומש"ה קתני דאם אינו מפקס וכו' ובפ"ק דעוקצין קרינן ליה כשות של קישות:

משישלק. מפ' בגמ' מן די ירים שלקוקיה ופי' הרמב"ם ז"ל דהיינו נמי השער הצהוב שעליהן ושילוק לאבטיח כמו פיקוס לקישואין אבל בערוך ז"ל פי' דכשנגמרין האבטיחים הם ירוקים כעין הדבר השלוק ולדעתו פי' מן די ירים אינו לשון השלכה אבל לשון גבהות ר"ל שיהא ניכר ירוקתו קצת:

משיעשה מוקצה. שמגדישין אותו למכור בשוק והרמב"ם ז"ל פירש משיסדיר אותו במוקצה אבטיח בצד אבטיח מלשון עצים שבמוקצה:

הנאגד. שדרכו לאגדו:

משיאגד. הוקבע למעשר ונאסר באכילת עראי:

ואם אינו אוגדו. ודרכו לאוגדו:

משימלא את הכלי. שהוא נותנו בו:

משילקוט כל צרכו. אבל עד שלא ליקט כל צרכו אוכל עראי ופטור:

כלכלה. יש ירק שאין דרכו לאגדו אלא להניחו בכלכלה כגון כוסבר ופיטמוסינו ודרך ליתנו בכלכלה:

משיחפה. שיחפה פיה בעלין ובהוצין ועוד נראה דמיירי בפירות האילן שנותנין אותן בכלכלה כדתנן בנדרים הנודר מן הכלכלה והיו בנות שבע לתוכה ודרך לכסותה בעלין ובהוצין:

בד"א. דאסור לאכול עראי מכי עשה להן גרן דהכא במוליך לשוק למכור:

במוליך לביתו. וה"ה נמי לחצר ולקמן במכילתין מפ' לה:

אוכל מהן עראי עד שמגיע לביתו. ולגבי שוק לא אמרינן עד שמגיע לשוק מפ' בגמ' וכ' ר"י מסיפונטי ז"ל הבדל יש בין מתני' דאימתי הפירות חייבין במעשרות למתני' דאי זהו גרנן למעשרות מתני' קמייתא מפ' מאימתי אסר למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ומאז אם היה אילן שמחוייב קציצה מותר לקצצו בשביעית ומאז אם קצרן ועשה מהן גרן נתחייבו הא קודם לכן מותר למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ואסור לקוצצו בשביעית ואם קצרן ומירחן אפילו העמיד מהן ערימה לא מתחייב במעשר ובמשנה זו דוקא מיירי עד אימת שרי למיכל אדם מפירותיו עראי ומאימתי מיתסר בהו כל חד וחד לפום מאי דפריש מתני' הקישואין וכו' עכ"ד. ועוד אני מוסיף על דבריו דעוד יש חילוק בין מדת גרן למדת עונה דאילו עונה פיטור וחיוב גרמא ותורת שנים נמי גרמא ואילו מדת גרן פיטור וחיוב גרמא ותורת שנים לא גרמא וטעמא דקראי כתיבי כתיב דגנך ופי' דיגונך למעוטי לאו דיגון ולמעוטי דיגון ולאו דילך כגון דיגון ברשות הקדש או דהפקר או דגוי ואילו גבי עונה כתיב תבואת זרעך דמיניה דרשינן תבואה שזורעין אותה וצומחת ומזרעת וכי איכא תבואת זרעך כתיב עשר לומר לך כי איכא שליש עשר וכי ליכא שליש לא תעשר ועוד כתיב גביה שנה שנה לומר לך כי גדלו שליש בשנה זו לא תעשר עליהן בפירות שנה שעברה או שנה שלאחריה אלא כל שנה לעצמה והכי דרשינן בת"כ לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש ומש"ה נקטינן דתבואה שהביאה שליש בשנה שניה של שמיטה דדינה מ"ש ונתמרחה ע"י ישראל בשלישית אינה נופלת לחיוב מעשר עני אלא כדקיימא קיימא וכן בזיתים כה"ג וכך יתבאר זה לקמן בפ' בתרא דמכילתין אבל גבי אילן בתר חנטה אזלינן לגבי שנים והרוצה לעיין ולידע עיקרן של דברים יעיין בפ' בנות שוח:

הפרד. היינו רמונים שמחלקין אותן ליבשן בחמה וקרויין פרד כדתניא בתוספתא דתרומות פ"ג התורם ענבים ועתיד לעשותן צמוקין תאנים ועתיד לעשותן גרוגרות רמונים ועתיד לעשותן פרד:

משיעמיד ערימה. מפ' בגמ':

משיפקילו. מפ' בגמ' מן די ירים פודגרא. ופי' הרמב"ם ז"ל שמסיר העלין והקליפות שדרך להשליכן מעליהן והוי כמו הפוך משיקלפו ורמב"ש פי' שעוקרים הבצלים עם השרשים ומסירין מעליהן הקליפות הרעות והשרשים ע"כ. ופודגרא הוא חולי הרגלים והשרשים קורין להן כן בלשון לעז פְיֵי ומצאתי לר"י ז"ל שפירש כן:

משימרח. בגמ' מן די ישפר אפוי דכריא והיינו אחר שנגמרו מלאכת הזרייה שהוא נקי מן המוץ מכנסין אותן ומגביהין אותו ועושין אותו כמו תל משופע ואזי מייפה פני הכרי של התבואה ברחת שמחליקין אותו דומיא דממרח דרטייה:

משיכבור. בכברה לפי שאין דרך לקצור הקטניות אלא עוקרין אותן ומתערב עמהם עפרורות כוברין אותן בכברה:

ואע"פ שמירח. אתבואה קאי כיון דקתני ומה שבתוך התבן ועוד דאקטנית תני בגמ' בברייתא אבל קולט הוא מתחת הכברה ואוכל:

מן הקוטעין. שבלים קטועין שלא נדושו ולא נתמרחו:

ומן הצדדין. מצדדי הכרי:

וממה שבתוך התבן. בגמ' פליגי בה אמוראי.

ואוכל. אכילת עראי דלא הוקבעו:

היין משיקפה. היין שבבור הוי קיפוי גמר מלאכה ליאסר בשבילו אכילת עראי ובפ' ר' ישמעאל בע"ז ובפ' הפועלים פליג ר' עקיבא בברייתא ואמר משישלה בחביות כדאיתא התם:

משיקפה. לשון מציף כמו קפא תהומא דמס' סוכה ויצף הברזל וקפא ברזלא שצפין החרצנים והזגים על היין שבבור:

ואע"פ שקיפה. עם שבבור:

קולט מן הגת העליונה. שאותו שלא ירד לבור לא נגמרה מלאכתו:

ומן הצנור. דרך המרזב המקלח יין לבור:

עוקה. גומא שמתאסף בה השמן:

עקל. עקלין של בית הבד והן עגולין שעושין מזמורות ונותנין לתוכן זיתים מן המעטן:

ומן הממל. בפ' המוכר את הבית מפ' מפרכתא ופי' בערוך אבנא דחקיק. בה חלון ומביאין עץ גדול ומכניסין צדו אחד באבן וצדו אחד קושרין בו ראש הבהמה ומגלגל וטוחנין בו זיתים וקורין אותו מפרכתא:

ומבין הפצים. תרגום וקרע לו חלוני ופצים ליה והיינו האויר שיש בין נסר לנסר והשמן יוצא מבין הנסרים:

לחמיטה. עוגה דקה חמה שמוציאין אותם מן התנור ובלעז פוקצא ובריש טבול יום האופה חמיטה ובשביל שהיא ארוכה ונכפלת ונכפפת קרוייה כן תרגום המה כרעו אחמטו:

ולתוך הקערה. שיש בם תבשיל חם:

ולתוך התמחוי. קערה גדולה וממנה מחלקין המנות. ומשמע בגמ' שהתבשיל כגון אניגרון וכיוצא בו שנותנין בו שמן הרבה ואע"פ שהוא חם דכלי שני כיון דאינו מבשל לא טביל ולא קבע וחשיב אכילת עראי:

כשהן מרותחין. מפ' בגמ' עד כדי שהיד סולדת והן כלי ראשון כיון דמבשל טביל וקבע:

לכל הוא נותן. ואפילו לאלפס ולקדרה מרותחין דלעולם אכילת עראי הוי אלא אם יש בו חומץ או ציר דאז צריך לו השמן והוי קבע ואסור:

לא נטבלו. ומותר לאכול מהן עראי:

עד שיפקס כל צרכו. דאז הוי גמר מלאכה:

פיקס ושילק ברשות ההקדש ופדאו פטור. והכי איתא נמי לקמן שילה וקיפה ברשות ההקדש ופדאו פטור והכי תניא בתוספתא הקדיש עד שלא שילה וקיפה ובא גזבר ושילה וקיפה ואח"כ פדאו הואיל ובשעת חובתו היה פטור פטור וה"נ אם פדאו אחר הפיקוס כשהוטבל ברשות הקדש הוטבל ולכך הופקע דדרשינן דגנך ולא של הקדש וה"נ דרשינן בתקנתא דרבנן ולא דיגון הקדש:

ועשאו צינוק גדול בשדה. כמו ואל הצינוק דירמיה ופירשו בו כלי מסגר לידים אישפושאש בלע"ז והכי נמי לאותו הקשר שאוגדין בו הירק קורין צינוק:

ועשאו צינוק גדול לשדה אבל אם אגדו וכו'. ודאי רישא לחיובא תני לה דהא מפ' למתני' דירק הנאגד משיאגד ומש"ה פריך ר' זעירא דקשיא רישא אסיפא דסיפא תני דאי עשאן אגודות קטנות למכור בשוק דנטבלו הא גדולות כיון דמיחסרא מלאכה לא נטבלו דהא בעי לעשותן קטנות שיש קצב ושיעור להן אגודה ואגודה בפרוטה וקשיא רישא דקתני דנטבל בצינוק גדול בשדה וא"כ הא לא נגמרה מלאכתו והיאך נטבל:

אלא כיני וכו'. אלא ה"ק אגדו צינוק גדול אע"פ שדעתו לאוגדו אגודות קטנות לשוק הרי זה נטבל דמשיאגד קתני והרי נאגד וכן מצאתי שפי' ר"י ז"ל וזה לשונו ואע"פ שבשדה עשה האגודה גדולה והוא עתיד להתירה בשוק נטבלה האגודה כבר ונתחייבה במעשר מעת שאגדה בשדה ע"כ:

בדעתו הדבר תלוי. ולא בדעת אחרים ומש"ה אין מתחייב עד שיראה פני הבית או החצר:

שמא ימצא לקוחות. מיד בפתח הגינה:

בראש גגו. ואע"ג דהעבירן דרך חצרו מקצה אינש דעתיה מינייהו שלא לאכלן עד שיצטמקו שם בראש גגו ולא הוי גמר מלאכה והוי מוקצה לשבת וליו"ט:

הא בשדה. אם יבשו שם והעמיד ערימה לא, ואמאי והא נגמרה מלאכתן:

ומשני אתא מימר לך אפילו בראש גגו. בעינן יעמיד ערימה וכ"ש בשדה:

משתיעקר האלה. פי' בערוך כמו עללתא כלומר התבואה. ונ"ל שהוא כמו ולא באילה ולא ברומח ויהיב לן אלוותא אלוותא והיינו כשמהפכין התבואה לזרותה ברחת ומוליך הרוח למרחוק התבן והמוץ ויש לשם קצת שבלין שלא נדושו ונוטל מקל עב חזק שאינו נשבר ומכה עליהן ובאבן ונופלין הגרגרין ומשעוקרין אותו העץ ומוליכין אותו לבית נגמרה מלאכתן:

כאן בשאין בדעתו למרח. ברייתא מיירי בהכי:

תורם מן הכבור על שאינו כבור. וליכא משום תורם מן החיוב על הפיטור דשאינו כבור נמי מיחייב כדמפ' ואזיל:

והאלפים והעיירים. מלמדי השוורים לחרוש והחמרין שהן עובדי אדמה:

בליל חמיץ. משמע ליה בלול בעפר יאכלו וכיון דכך אוכלין הוי כגמר מלאכה:

כבר ברשות ההקדש. מאחר שהוא יכול לאכול ממנו עראי ולא קבע קודם שיכבור ויקדיש:

ועכשו. שכבר אפילו עראי אסור אפ"ה אינו כמי שעשה מעשה ברשות ההקדש וכי חזר ופדאו חייב כדמפ' ואזיל דהאי כבר אפשר לו מבלי כובר וא"כ גמר מלאכה בתלישה בשעת חולין הוה והקדש אחר תלישה לא מפקע ליה:

והתני שילה וקיפה ברשות ההקדש פטור. הכי תניא בתוספתא יין משירד לבור ויקפה ר' עקיבא אומר משישלה בחביות ותני עלה הקדיש עד שלא שילה וקיפה ובא גזבר ושילה וקיפה ואח"כ פדאו הואיל ובשעת חובתו פטור פטור ופלוגתא דר' עקיבא ורבנן איתא בפ' ר' ישמעאל בע"ז ופי' רש"י ז"ל משישלה בחביות לשון השולה דגים מן הים כלומר משישלה היין מן הבור וינתן בחביות ובפ' הפועלים פי' משישלה בחביות משינתן יין בחביות והוא תוסס ורתיחות עולים ומקצת שמרים קופאים למעלה וקודם שיגופו אותן חביות שולין אותן רתיחות ומשליכין ע"כ ולרבנן בקיפה סגי כדתנן במתני' וקתני השתא דלמר בקיפה ולמר בשילה אי הוי ברשות הקדש ואח"כ פדאו פטור כדמפ' טעמא שבשעת חובתו היה פטור וכן גבי פיקס ושילה כה"ג:

ומשני דשאני כבר מכל הני כדמפ' ר' אילא דדרך בעלי בתים להיות מכניסין כן הילכך חשיב תלישה לחודה גמר מלאכה קודם הקדש ומיחייב ולא אתי הקדש ומפקע ליה כדתנן במס' חלה פ' אוכלין עראי הקדיש פירותיו משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין:

קולט הוא מתחת הכברה ואוכל. גבי קטנית תנינן לה וקמ"ל דאע"ג דכברן ואסירי באכילת עראי ה"מ הנשארין בכברה שנופל העפרורית למטה אבל הדקין שנופלין למטה עם העפרורית אכילת עראי בהו שרי דאינן בכלל גמר מלאכה:

שהן מחוסרין לרוח. כי תנן במתני' דמה שבתוך התבן שרי באכילת עראי אפילו במירח לאו בחטים ברורים שרי דהנהו מן הכרי הממורח נפלו למטה אלא בשיש בהן קצת מוץ ומחוסרין לזרות לרוח ובשביל שהן תוך התבן שרו אבל אי הוו תוך הכרי אפילו שבלת בקשיה אסורה כדאיתא במנחות פ' ר' ישמעאל:

שהן מחוסרין ניחה. כלומר אפילו בברורין לגמרי מ"ט שהן מחוסרין ניחה בכרי ואינן בתוכו והוי דומיא דקולט מתחת הכברה:

היין משיקפה. אע"פ שקיפה קולט מן הגת העליונה. ולמ"ד שהן מחוסרין נייחא ניחא דהא יין של הגת יין גמור הוא כמו יין של הבור ומשום שלא ירד לבור שרי אלא למ"ד לפי שמחוסרין לזרות לרוח קשיא:

ומשני מחוסר הוא בשמריו. כלומר אמר לך דלא שריא מתני' אלא כשהוא מעורב עם השמרים:

ופריך והתנינן השמן משירד לעוקה. ואע"פ שירד נוטל מן העקל והא שמן היורד מן הפצים שמן צלול הוא ובשלמא למ"ד שהן מחוסרין ניחה ניחא אלא למ"ד שהן מתוסרין לזרות לרוח קשיא:

ומשני מחוסר הוא להציל. כלומר אינו שמן צלול ומחוסר להציל הוא ובהכי הוא דשריא מתני':

לא יקבל בכלי. ואפילו מן הממל דחשיב לא נגמרה מלאכתו אפ"ה לא יקבל בכלי שמן הרבה לחמיטות שיצטרך דהוי קבע אלא בחמיטה עצמה הוא דמקבל דהויא עראי:

היה אוכל והותיר. מפרש לקמיה שכבר נתן השמן בחמיטה והיה אוכל החמיטה או מן התמחוי ונתן שמן מן הממל לתוכו:

או שנתנה לאדם אחר. כגון שלקחה ממנו בדמים:

לא נטבל. דאע"ג דשבת ומקח קובעין כדאיתא בס"פ המביא במס' ביצה ה"מ דבר שנגמרה מלאכתו כדאסיק ר' יוחנן התם והאי כיון דמן הממל חשיב הוא כלא נגמרה מלאכתו וכ"ש אי סבר כרב חסדא שמחוסר להציל:

היה אוכל. התמיטה:

והותיר. ונכנסה שבת: או מה שהותיר מכרו ונתנו לאדם אחר לא נטבל:

בד"א. דלא נטבל:

בזמן שאכל. מן החמיטה או ששתה מן האניגרון או מן הרוטב של תמחוי דמתני':

בשביל שיותיר ויכניס לתוך ביתו. דהא קבע הוא ואסור ואפילו לא חשכה שבת:

בנתון בחמיטה ותמחוי. הא דשבת לא קבעה משום דהוי השמן תוך החמיטה או בתמחוי:

אבל אי הוי בצלוחית. כדי ליתנו בחמיטה ונכנס שבת הוי קבע דשבת קבעה דכתיב וקראת לשבת עונג כל אכילות שבת עונג הוו כדאיתא בס"פ המביא:

לא נטבל. דכיון דלא נתן אלא לחמיטה א' כיון דלא נגמרה מלאכתו אינה קובעת ואפילו הוי בצלוחית והה"נ אי הוי בצלוחית כי נתנו לאדם אחר דפליגי דמתני' כולה חד טעמא הוא וברייתא דלעיל להיות משתמש ממנו והולך קאמר:

ואין מקח טובל. דכיון דנתן דמים על אותה סעודה אחשבה והויא אכילת קבע דבשלמא אי הוי תוך החמיטה בטיל אגב חמיטה אבל כי הוי בצלוחית אמאי:

אף מה שבלגין לא נטבל. קא יהיב טעמא למתני' דתנן בפ' הכובש על החמין חייב ועל הצונן פטור על החמין חייב שהוא קבע דכיון דמזגו בחמין אינו ראוי להחזיר את המותר שלא יחמיץ את היין שהמים חמין מחמיצו אבל אם מזגו בצונן פטור דיכול להחזיר את המותר והוי עראי וקאמר עלה דאף מה שבלגין לא נטבל אע"ג דמיחזי כי אחשביה קבע וטעמא דיכול להחזירו לגת הכא נמי אף מה שבצלוחית כיון דיכול להחזירו לתוך הממל אם ירצה לא שבת ולא מקח טובלין:

ועוד א"ר אליעזר וכו'. משנה היא פ' המביא במסכת ביצה ומשום דתנא התם מילתא חדא דר' אליעזר לקולא תני אחריתי נמי לקולא:

עומד אדם על המוקצה. גרוגרות שהם בחצרו לייבשן וחצר לא קבען דחצר אינה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדאיתא התם וסתם מוקצה גרוגרות לא נגמרה מלאכתו אלא שהוא מזמנן מדעתו דישרו בעיניו:

ערב שבת בשביעית. דליכא בה מעשרות כדנפקא לן במכילתין מקרא דואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה איתקוש אוכל אדם לבהמה מה אוכלי בהמה פטורין מן המעשרות כדנפקא לן בריש מכילתין דכעין פרטא דתבואת זרעך הוא דמרבינן אף אוכלי אדם בשביעית פטורין:

מכאן אני אוכל למחר. וסגי בהכי אע"ג דלא סיים אי למזרחו אי למערבו דיש ברירה ורבנן פליגי עליה וצריך לרשום מע"ש:

אלא בשביעית. ומשו"ה מהני מכאן אני אוכל לסלוקי מינייהו איסור מוקצה:

הא שאר שני שבוע. דאיכא מעשר לא סגי ומשום דבעי לעשורי ואמאי והא משום חצר אין כאן קבע כדאמרינן דאין חצר קובעת אלא בנגמרה מלאכתו וכיון ששטוחים בחצרו או בגגו כל זמן שלא נטלן והעמיד ערימה לא נגמרה מלאכתן הוי אלא משום דשבת טובלתן הוא דהוי וה"נ כי נתנו בכלי ונכנסה שבת שבת טובלת ליה דשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו:

ומשני ר' יוסי להחזירו למקומו אי אתה יכול שהוא עושה מוקצה. דכיון דס"ל יש ברירה מוכנין הן ואי מהדר להו בשבת עם האחרים אוסרן דעושה אותן מוקצה דמתערבין עם האחרים והוי דומיא למאי דגזור נמי בשבת אין מבטלין כלי מהיכנו ומוקצה דגרוגרות וצמוקין דשלט בהו חמה לא חזו לאכילה אלא באותן דיהיב ביה עיניה מה שאין כן בשמן הנטול מן הממל בכלי דאינו חושש להחזירו דבין זה ובין זה חזי לאכילה:

אין עראי לשבת. דשבת קובעת למעשר דכתיב וקראת לשבת עונג כיון דאיקרי אכילה דידה עונג קבעה שאין בה עוד שם עראי אלא שם קבע כן פי' רש"י ז"ל בפ' המביא וסתמא קתני וא"כ אין להקל כי הוי בצלוחית:

ובלבד דבר שיש לו מוקצה. כגון גרוגרות וצמוקין שהאדם מקצה אותם מדעתו דאין יכול להחזירם למוקצה וכדפרישית אבל בשמן שנתנו בכלי לחמיטה דכולו חזי שבת נמי לא קבעה:

היתה צלוחית וכו'. אליבא דר' ירמיה קא בעי לה:

צלוחית מלאה. משמן מבין הפצים או מן הממל:

ונתונה בין פצים לחברו. נטבלה ונקבעה אם נכנסה שבת אסור לקחת מאותו השמן ואפילו לחמיטה או דילמא מקומה מוכיח עלה דכי א"ר ירמיה נתון בצלוחית נטבל היינו היכא דצלוחית אינו נתון שם ולא איפשיטא בעיין ולחומרא:

עד היכן. יהו מרותחין דמיקרו מבשל דמבשל קובע:

לא עשו הרחקה לכלי שני. דאפילו היד סולדת תתאה גבר ומצטנן דכותלי הכלי צוננין ואין החום משתמר בתוכו ולהכי אינו מבשל:

פינכא. קערה גדולה בלשון יון פינכי:

דארוזא. של אורז:

דגרוסא. של גריסין:

ועד כדון הוא רתח. ועדיין היא רותחת. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהילכות מעשר כר' יוסי דאפילו בכלי שני בעינן אין היד סולדת:

תמן תנינן. במס' שבת פ' כירה:

שהעבירן מרותחין. שהעבירן מן האור בין השמשות כשהן מרותחין:

לא יתן לתוכן תבלין. משתחשך דכלי ראשון כ"ז שרותח מבשל:

אבל נותן הוא לתוך הקערה. דכלי שני אינו מבשל:

תמחוי. פי' רש"י ז"ל כמין קערה גדולה שמערה כל האלפס לתוכה ומשם מערה לקערות ומייתי הכא הך מתני' משום דפליגי בה ר' יהודה ורבנן כדאפליגו במתני':

ליתן תבלין למטה. בכלי צונן ולערות עליהן מכלי ראשון דכי שריא מתני' היינו כי נתן התבלין לתוך הקערה אחר שנפל בה התבשיל:

אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח. בפ' דם חטאת ילפינן לה מדתני' התם ובת"כ וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותת מניין ת"ל בו ישבר אלמא עירוי ככלי ראשון ומבשל הוא:

תמן כלי חרס בולע תבלין אינן מתבשלין. כלומר לעולם מהכא לא תידוק דכלי ראשון מבשל דלא שמעינן הכא אלא שמבליע ועוד דוקא בכלי חרס משום דרך הוא וקל לבלוע:

ואם בכלי נחושת. ויו מוסיף על ענין ראשון:

אית לך מימר כלי נחשת בולע. על כרחיך השתא שוין כלי נחשת וחרס ותרווייהו בלעי וכיון דכלי נחשת שקשה לבלוע שמעינן דבלע מעירוי ודאי דאין מבליע בו אלא חום דחזי לבשל ושמעינן מהכא דמבשל ושתיק ליה ר' יוסי ובזה יש מחלוקת גדולה בין ר"ת ורשב"ם ז"ל עיין בתוס' פ' כירה:

מהו לערות עם הקלוח. בלא הנחת התבלין בכלי אלא באויר תוך הקלוח ומיבעיא ליה אי מקל ר' יוסי בר זבידא בהא וקאמר ר' חנינא דאף בזו נחלקו:

כיי דא"ר זעירא. הי האי דאמר ר' זעירא בפ"ק החלה לפרושי מתני' דהחלטה:

אי זהו תבשיל ברור. לחיובו סקילה בשבת או מלקות בבשר וחלב:

כל שהאור מהלך תחתיו. אבל אם ישלקו מן האש אפילו נתן לתוך כלי ראשון פטור:

ציר. שומן שנוטף מן הדגים כשכובשין אותן במכבש:

מלח. אם נתן שמן לתוך המלח הוי קבע כמו ציר וכן אם נתן שמן לתוך יין הוי כחומץ וקבע:

העגול משיחליקו. עיגול של דבלה משמחליק פניו באבן או בשיש הוקבע למעשר ואסור באכילת עראי דנגמרה מלאכתו בכך וכולהו מיירי או בראה פני הבית מדאורייתא או נכנס בחצר דרך שער מדרבנן:

מחליקין בתאנים. עיגולין מתוקנין שכבר נטלו מהם תרומה ומעשר מחליקין פניהם בענבים או בתאנים של טבל ומפ' בגמ' שהן טבולין מדרבנן כגון שמלחן או כבשן דטבילי מדרבנן ואפ"ה שריא במלאכה זו אף אם יצאו מהן משקין, וטעמא מפ' בגמ':

ור' יהודה אוסר. טעמא מפ' בגמ':

המחליק בענבים. המחליק עגולין או דבלות בענבים:

לא הוכשרו. ומשום דרבנן אזלי לטעמייהו ור' יהודה לטעמיה תנא ליה הכא. ובפ' חבית מייתי לה ופי' רש"י ז"ל דבנחתום מיירי שמחליק הככרות ואין זה ענין משנתנו:

גרוגרות משידוש. מייבשין התאנים בחמה ואח"כ דורסין אותן בידים עד שמתקבצין ומתדבקין כאילו גולם א' בתוך חבית או לתוך מגורה ופי' רבנו שמשון ז"ל מגורה היא כלי שעושין בו העיגול ומשדש בחבית או עיגל במגורה אסור לאכול מהן עראי:

נשברה החבית וכו'. פלוגתייהו מפ' בגמ':

בטבל שנטבל מדבריהם. כדפרישנא במתני' כגון שלקחן או מלחן או כבשן:

נטבל דבר תורה. נגמרה מלאכתו וראה פני הבית:

ר' מנא אמר לה. הך טעמא דמפ' לקמיה אמר לה מעצמו בלא שם איש ור' אבין אמר לה משמיה דר' יוחנן:

זיתים שפצען בידים מסואבות. כדי שיהו רכין פוצען באבן או בסלע ומשו"ה הוכשר דניחא ליה במשקין דטייף מינייהו שמתוך כך הם מרבים טעם:

הוכשרו. וטמאים והכי תנן במתני' דטהרות טימאן וטעמא דהא ידים שניות הן וקי"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וא"כ הוו זיתים שניים:

לסופתן במלח. שמתוך שהן קשין אין המלח נדבק בהן ופוצען לרככן מבחוץ מעט לא הוכשרו:

לידע אם יש בהן שמן. בפ' חבית לא גרס הכי אלא לידע אם הגיעו זיתיו למסוק והכל א' דמסיקה בזיתים היינו לקיטת הזיתים מן האילן כמו בצירה בענבים ולקח שנים שלשה מן האילן לידע אם הגיעו לבישול שיש בהן השמן הראוי כדי שילקטם:

במימיו הוא בודק. אינו פוצען אלא מעט כדי לידע אם יש בהן מוחל אם לאו הילכך לא הוכשר דמוחל לא חשיב משקה דזיעה בעלמא הוא:

בגופו הוא בודק. כלומר בגולם של הזיתים שרואה כמה גדלו היה לו לבדוק ולא היה לו לפוצען וכיון דפצען ורואה אם יש בהן שמן רב או מעט הוכשרו:

במימיו הוא מחליק. במשקין שבענבים הוא מחליק והולך לאיבוד ולא חשיבי משקין ולא הוכשר העיגול:

בשיש שלו מחליק. כלומר באבן שיש שלו היה לו להחליק ולא בגוף הענבים הילכך נתכוון ליהנות מן המשקין והוכשר ובגמ' דילן בפ' חבית פי' דפליגי במשקה העומד לאיבוד אי חשיב משקה או לא ויכולין אנו לכוון הסוגיות לטעם א' לפירושנו אבל לרש"י ז"ל שפי' בנחתום שמחליק ככרותיו אי אפשר לצחצח הככרות אלא במשקה הענבים כדי שיאירו ולא שייך לומר התם בשיש שלו מחליק:

הבא לנו גרוגרות מן העלייה. שבת היה ולא זימנום מאתמול ולא ייבשום בגג לומר דדחו להו בידים אלא באילן צמקו:

ועדיין את לזו. ועדיין אתה צריך לדעת זה כלומר ועדיין לא למדתי:

אין לך אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים בלבד. בגמ' דילן גרסינן אלא גרוגרות וצמוקין בלבד ונראה דהכא מיירי בההיא גוונא דתניא בפ' אין צדין היה אוכל בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צמוקים בתאנים והותיר והעלן לעשות מהן גרוגרות לא יאכל מהן עד שיזמין מהם מבע"י וקיי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה אלא בהני כדמפ' טעמא הכא שהן מסריחות וכו' שנכנסה בהן החמה ומחמיצין כשהן לחין ואין ראויין עד שייבשו לגמרי:

לא מסתברא דא אלא באילין פציליא. לא מסתברא דא אלא בפצעילין היה מעשה לא היה הענין בגרוגרות דכבר ידע זה ר"ש ברבי אלא בפצעילי תמרה היה המעשה והכי איתא בגמ' דילן בסוף מס' ביצה ופי' רש"י ז"ל פצעילי תמרה תמרים שאין מתבשלין באילן וגודרין אותן מן האילן ועושין להן חותלות והן כלי כפות תמרים וכונסין אותן לתוכן ומתבשלות ובעא מיניה מהו לאכול מהן בשבת בלא הזמנה:

לענין שבת. דלגבי שבת מפלגינן בין מידי דדחי להו בידים ללא דתו להו בידים:

כל הדברים יש להן מוקצה. דכיון דהקצה אותן לשמרן ונתנן במגורה או בחבית או בחותלות כדי שיותקנו לא חשיב בהו גמר מלאכה עד שיעשה בהן כי אורחייהו דאינשי ולא יהו מחוסרין דבר:

גרוגרות משידוש. וכיון דתני גרוגרות סתמא משמע דנתייבשו כל צרכן ואין צריכין עוד החמה ואפ"ה משום שנתנן בחבית לאוצרן שם בעו דישה או עיגול והה"נ לכל הפירות אע"ג דחזו לענין שבת מחוסרין מלאכה נינהו לענין מעשר עד דעביד בהו כי אורחייהו דאינשי:

שונה ראשון. מפ' לקמיה דר"מ קתני לה ולאו סתמא היא:

ולא העליון צריך לתחתון. כלומר כי היכי דחבית אינה צריכה לגרוגרות כך הגרוגרות אינן צריכין לחבית דמתקיים הגולם או הקבוץ ואע"ג דנשברה ור' יוסי סבר תחתון אין צריך לעליון אבל העליון צריך לתחתון ואין מתקיימין אם נשברה הלכך אין כאן גמר מלאכה ושרי לאכול מהן עראי:

דר' מאיר היא. ת"ק דפליג עליה דר' יוסי:

מאי קמ"ל. הא שמעינן בדוכתי טובא סתם מתני' ר"מ:

הא קמ"ל. דלא תימא סתמא היא ור' יוסי פליג אסתמא ויחיד ורבים הלכה כרבים מש"ה אשמועינן דר"מ היא דמתני' יחידאה היא וקי"ל ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי בפ' מי שהוציאוהו ולאפוקה מסתמא הוא דאשמועינן ר' יוחנן והרמב"ם ז"ל פסק כר"ש ולא ידעתי למה:

הדרן עלך כלל אמרו בס"ד