הפאה ניתנת. הפאה של תבואה וקטנית ואילן ניתנת במחובר חוץ מדלית ודקל ניתנת לעניים כלומר זכו ורשות עניים בה:

ניתנת. לעניים:

במחובר לקרקע. ויבוזו אותה וכל דאלים גבר ותרתי קמ"ל חדא שיניחנה במחובר ויזכו בעצים ובקשים וחדא שיניחנה לפניהם ויבוזו אותה כרצונם כדתני לה ואזיל ובגמ' נפקא לן מקראי:

בדלית. גפן גדולה המודלית ע"ג קונדסין או ע"ג אילן ודקל הוא גבוה מאד ואין לו ענפים לצדדיו שיסתייע האדם עצמו אלא קורה גבוה וישרה וכיון דיש סכנה בעלייתן מצות פאה שלהן בתלוש כדנפקא לן בגמ':

אף בחליקי אגוזים. דינן כמו דלית ודקל ובגמ' מפ' טעמא דר"ש:

חליקי אגוזים. פירש בערוך דאילן של אגוזים קרי הכי לפי שהוא חלק ואין לו קשרים ולא ענפים ואין אדם יכול לעלות בהן כשאר אילנות:

אפילו צ"ט אומרים לחלק. ארישא קאי לבוז שילקטו מן האילן כאשר תמצא ידו בלא חלוקה:

לא תכלה פאת שדך בקוצרך. משמע כשהוא קוצר יניח פאת השדה בלא קצירה מכאן למדנו דניתנת במחובר וברייתא בתרייתא מתעזוב אותם ר"ל כרצונם נפקא לן תרתי במחובר ושיבוזו ולא שיחלקו:

תבואה בקשה. הנח לפניהן התבואה עם הקש שלה שלא תשיר הפרי מן הקש שלו ותתן לו הפרי ותטול לעצמך הקש:

עמיר. קש של תלתן וכן פירש בערוך:

מכבדות. כמו מכבדין את הבית דכובדא דתמרי חזי לטאטא בו את הבית:

הדלית הדקל. שאין הקטן מושל בו כגדול הדקל מפני גבהו והדלית אין אדם יכול לעלות בה מפני חלישותה ואם יעלו בה ב' או ג' תשבר ויבואו לידי סכנה הילכך בעל הבית מלקט ומוריד למטה ומחלק בתלוש ביניהם:

תעזוב הנח לפניהם כמות שהיא. ויבוזו כרצונם דלא כתיב לעני ולגר תעזבם אלא תעזוב אותם משמע דתעזוב קאי נמי לעני ולגר דיעשו מה שירצו וכל דאלים גבר והכי דריש להו בתורת כהנים הני תרי דרשות במחובר וכל דאלים גבר מקרא דתעזוב:

ת"ל אותם. ומיעוטא הוא וכי תימא והא אותם אפיקתיה תרי תעזוב אותם כתיבי:

ואינו מחובר. בעיא הוא דכיון דסתם נוף אילן גבוה מן הארץ יותר משלשה ואם אני אומר וקורא פאה באילן והא כי מלקטים פועלים משירין פירותיו למטה והפאה מניחין אותה באילן ואינה מחוברת הפאה למה שקצרו דהפאה ברשות אחד והפירות שלקטו ברשות אחד כדמפ' ואזיל:

אין תימא מחובר. כלומר אם תוכיח מכח ברייתות דלמעלה נמי מחובר הוי הוא מצי קורא שם פאה למעלן דאפילו הכי חשיב מחובר ורשות אחד:

ואין תימא וכו'. ונ"ל דקפיד הכי דכיון דדרשינן שדך שלא ליתן פאה משדה לחברתה משמע דבעינן דמתחזי דפאה תהא ממה שקצר וכיון שזה למעלה משלשה וזה למטה משלשה דילמא דאין שם פאה מועיל אלא לאחר שהורידו עניים למטה ואם קרא שם עודם למעלה אין מועיל:

ואין תימא קורא שם פאה למעלן. כלומר ומאי נפקא מינה אי קורא למעלן או דוקא למטה:

דאי קורא שם למעלה. הוצאה משל עניים. אם צריכין סולם לעלות בשאר אילנות או חבל לקשור עצמן והוצאת שכירות סולם וחבל משל עניים דהא בעל הבית עבד מצוה דידיה:

מפני הסכנה. מפני פחזותן של עניים אולי יפלו וההוצאה וההכנה לעלות יהא משל בעל הבית וכל זה בשאר אילנות דאילו בדלית ובדקל ודאי דאין קורא אלא למטה וההוצאה משל בעל הבית דהא קתני בעל הבית מוריד ומחלק:

רבי מאיר לא דריש קציר. בתמיה דמיניה דרשינן לעיל מה קציר מיוחד וכו' יצאו דלית ודקל דלא:

ר"מ אמר כל האילנות סכנה. לאו מפני גבהן וסכנת עלייתן אלא מפני פחזות של עניים:

שקרא שם פאה וכילה. שלא כדין עשה שהיה לו להניח לעניים ולבזבז במחובר ואע"פ שעבר בלאו לא נשתנה דינו:

וקורא אני עליו לא תכלה פאת שדך. דמשמע לא תכלה הפאה שקצרת לא תמנעם ויבוזו כמו לא יכלה ממך:

לא קרא שם פאה וכילה וכו'. כלומר לא מיבעיא כשקרא שם פאה וכילה אלא אפילו לא קרא שם פאה נמי וכילה כך דינו דבין כך ובין כך קורא אני עליו לא תכלה ותעזוב והניחם לבוז לא כתיב לא תגמור לקצור אלא לשון מניעה נמי משמע והכי קאמר לא תכלה פאתך בקוצרך לא פאת שדך מצד שדך ולא מצדך שקצרת כילוי:

והתנו ביניהם. לחלק והושוו כולם באותה עצה ובעל הבית הניח במחובר:

אפילו כן אין שומעין לו. לעני שנתן העצה ללקט והוא יחלק לכולן אלא בעל הבית מחלק בידו שאם העני מחלק דילמא העני מיקרבא דעתיה לגבי עני אחר מודעתו וישליך לפניו כנ"ל ור"ש ז"ל לא פי' כן:

מודעתו. קרובי ויודעו מלשון הלא בעז מודעתנו:

את אמר חזרה פאה לעומרים. כדאמר לעיל בפ' אלו מפסיקין דאף בזה דמן העומרים גובים הפאה לעניים ועבר בעל הבית והתנו ביניהם דעני יחלק:

אפילו כן. כלומר הדר פשטא ואמר דאף כאן דבעל הבית יחלק דהוה אמינא טפי עדיף דעני ילקוט ויחלק כיון דעבר בעל הבית וכילה כיון דחזרה פאה לעומרים ועבר בעל הבית משיחלק אותה בעל הבית דמחזי כחשוד וקמ"ל דאפ"ה בעל הבית מחלק בידו:

נטל מקצת פאה. עני שנטל מקצת פאה שלקט:

וזרקה על השאר. כדי לזכות בשאר:

אין לו בה כלום. בגמ' מפ' אמאי לא תני לא זכה:

נפל לו עליה. הפיל גופו עליה:

מעבירין אותו ממנה. עניים אחרים מעבירין את גופו ממנה:

מוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר. ומשום הכי תנן אין לו בה כלום לומר שמפסיד אפילו מה שלקט כבר והפקר ב"ד הפקר וטעמא שעשה שלא כהוגן שיש לו צרות עין לבטל זכות האחרים:

עד כדון מזיד. בעיא היא דעד כאן לא שמענו דקנסינן אלא בעשה במזיד אבל בשוגג שנפל מידו מה שלקט על הקמה לא שמענו ומסיק דבשוגג נמי קנסוהו דדילמא מזיד הוי ואמר שוגג אני:

ואפילו כריכות. ואפילו עשה אלומות מה שלקט שניכרין הן וליכא עירוב בפאה האחרת ולא בלקט אפילו הכי קנסוהו והרמב"ם ז"ל בפ"ב לא כתב זה ואין נראין דבריו:

ה"ג אדם זוכה לחברו במציאה בתוך ארבע אמות. ובב"מ בפ"ק בירושלמי ל"ג התם לחברו וגירסא דהכא עיקר כדמוכח שמעתין ותרתי אית ליה לאבא כהן חדא דהגביה מציאה לחברו קנה חברו ואידך ארבע אמות של אדם קונות לו והו"ל כאילו מגביהה והתם נמי גרס ר' יוחנן אמר והוא שתפול לתוך ידו וטעות הוא כדמוכח בשמעתין:

אלא ה"ג ור"ל אמר והוא וכו'. דלקמן פליג עליה דר' יוחנן ואמר אין אדם זוכה לחברו במציאה:

מה טעם ואני בעניי הכינותי וגו'. התם בב"מ בפ"ק מסיק להו ר"ל אליבא דאבא כהן הכי היך עבידא אם בנתונים לתוך ידו עשיר הוא ואם בשאינן נתונים לתוך ידו יש לך אדם מקדיש דבר שאינו שלו הוי אומר בנתונים לתוך ארבע אמות שלו ובתוך ארבע אמותיו של דוד במלחמה כשזוכין בשלל הקדישן דוד המלך ושלו מיקרי וקאמר בעניי רמז דלא הקדישן אחר שהגביהן או אחר שמשכן או אחר שקנאן באחד מדרכי ההקנאה אלא כעני הזוכה בתוך ד' אמות שלו כדין זוכה במציאה דזוכה בתוך ד"א שלו ומציאה הכל עניים אצלה ונ"ל דעשה דוד כן כדי שלא יהו פורצים פרץ עבדי המלך לשלוח יד בשלל וכשרואים שהמלך היה מקדישו לבדק הבית רפתה רוחם בהן:

רב הושעיה בעי. שאל במקרא זה שאלה דאפילו כאבא כהן לא מיתרצא דס"ל דד"א של אדם קונות לו: וקיימנוה במקדיש ראשון, והעמדנוה אנו בני הישיבה לעולם תוך ד"א ולא הקדישן אחר שבאו לידו כל אלף אלפים ככרים אלא ראשון ראשון המגיע לידו היה מקדישן ולעולם היה עני:

ראה את המציאה. משנה היא בפ"ק דב"מ:

זה שהחזיק בה זכה בה. ואי אמרת ד"א קונות לו ליזכו לו כשנפל:

בשלא אמר יזכו לי. כלומר משום דלא בעי שיזכו לו אלא בנפילה והכי אמר בגמ' דילן דגלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני:

שהיו מתכתשין על העומר. מריבין ומתקוטטין ומכין זה את זה בשביל העומר:

זו בגיטין מה שאין כן במתנה. הך מימרא דר' יוחנן עיקרה בגיטין ירושלמי פ' הזורק עלה דההיא דתנן היתה עומדת ברה"ר וזרקו קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת ועלה קאמר ר' יוחנן דקרוב לה שנינו ואפילו מאה אמה וקרוב לו שנינו אפילו מאה אמה וקאמר ר' יוחנן זו בגיטין זה הדין דוקא בגיטין משום דבשמירה תליא מילתא מה שאין כן במתנה דאפילו קרוב לו מצי הנותן למהדר ביה אי הוי חוץ לארבע אמות דמקבל וכדרך שסדורה שם כתבוה כאן:

רובא דר' יוחנן. כמו רבבא כלומר המלמד שלימדו לר' יוחנן והמלמד שלימדו לריש לקיש הן אלו כדמפ' ואזיל:

שאינו זוכה בה מדעת אחר. שאין דעת אחרת מקנה אותה:

הרי הוא זוכה בתוך ד"א. דוקא ולא חוץ לד"א:

מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחרת ולא תליא ברצונו בלחוד אלא גם בדעת הנותן לא כל שכן דבעינן תוך ד"א:

ורובא דר"ל. דאמר במציאה יכול לזכות לחברו תוך ד"א:

מתנה שאינו זוכה בה בתוך ד"א. אלא מטעם דעת אחרת:

הרי הוא זוכה בה. כשחברו רוצה:

מציאה שהוא זוכה בתוך ד"א. בלי דעת אחרת. לא כ"ש. כשיש דעת אחרת לזכותו בתוך ד"א דזכי:

והתנינן וכן לענין הקידושין. התם בפ' הזורק הכי תנן וכן לענין הקידושין קרוב לו אינה מקודשת קרוב לה מקודשת וקרוב לה היינו אפילו מאה אמה כדרישא דעלה קאי וקדושין מתנה הן לאשה:

היא גיטין היא קידושין. דאיתקוש להדדי בקרא ויצאה והיתה לכלהו מילי בפ"ק דקידושין ואין כן לענין מתנה דעלמא:

והתנינן וכן לענין החוב. סיפא דההיא דלעיל היא בפ' הזורק דתנן התם וכן לענין החוב א"ל בעל חובו זרוק לי חובי וזרקו לו ואבד קרוב למלוה זכה לוה קרוב ללוה הלוה חייב וקרוב לו היינו מאה אמה דכלהו בבי דמתני' דמיין להדדי:

זרקהו. לים ויהא מחול לך דכיון דשומרו המלוה קביל עליה אחריות:

עד שיכנס לרשותי. שאשמרנו אני ולא יהא בגבולך:

כל אילין תתובתא שהקשה ר' זעירא קומי ר' ייסא. דהוא מרי דשמעתא דר' יוחנן השיב אותם ריש לקיש לר' יוחנן וקבלן לומר יפה אתה מקשה עלי:

ופתר לוה כאילין פתרייא. שתירץ ר' ייסא:

אין קוצרין אותה. העניים:

במגלות. שקוצרין בהן חטים ושעורים:

בקרדומות. כגון פאת בצלים ושומים וכיוצא בהן שדרך לעקור אותן בקרדומות:

שלא יכו איש את רעהו. מפני שדינן לבוז:

שלש אובעיות ביום. מפ' בגמ' מלשון נבעו מצפוניו ומתרגמינן אתגליין מטמרוהי שבעל הבית נגלה ונראה בתוך שדהו כדי שיבואו העניים ויקחו פאה:

בשחר ובחצות ובמנחה. בגמ' מפ' מאי שנא הני זימני:

פלוגתא דר"ג ור' עקיבא. בגמ' מפ' לה:

של בית נמר. כתב הרא"ש ז"ל שם מקום כדכתיב ואת בית נמרה ואינו כן דההוא מארץ סיחון ועוג הוא ולא נתקדש בקדושת הארץ ועוד דהוה ליה למיתני בני בית נמר או אנשי בית נמר כדתנן אנשי הר צבועים אלא שם משפחה בארץ ישראל הוא כדתנן בית אבטינס בית גרמו במס' יומא ובמס' שקלים:

היו מלקטין על החבל. קושרין חבל מקצה השדה ועד קצהו ומפ' בגמ' דכל חבל היה ארכו מאה אמה וקוצרין והולכין על החבל כהלוכו ונותנין פאה בסוף החבל שיעור אורך אמה דהיינו אחד ממאה וחוזרין וקושרין החבל ומניחין פאה בסופו והיינו דקאמר ומניחין פאה מכל אומן ואומן אומן לשון שורה כדתנן בהפועלים בחזרתן מאומן לאומן:

בשחר מפני המניקות. שאז בניהן ישנים ויוצאות השדה ללקוט:

מפני התינוקות. שהיו ישנים בשחרית בחצי היום יוצאין ללקוט:

מפני הנמושות. בריש אלו מציאות מפ' סבי דאזלי אתיגרא הן הזקנים שהן תשי כח והולכים לאט שנשענין על משענתן תרגום שבטך ומשענתך חוטרך תיגרך ומגיעין לשדות לעת המנחה:

לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו. שימצאו שלשה עתות אלו את בעל הבית עת בואם לשדה אבל אם רצה להתגלות עוד יכול הוא:

ור' עקיבא סבר יכול לפחות אבל אין לו להוסיף. כדי שלא יקבע זמן לעניים מיודעיו כיון שהוא בשדה שאינה שעה קבועה לכל העניים ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב כר' עקיבא וכתב הרא"ש ז"ל וקשה לי לפרש בכל השלשה זמנים משום דבפעם אחת מניח אדם פאה בסוף שדהו ומיד העניים נוטלין הכל וקשה לפרש פלוגתא דר' גמליאל ור' עקיבא ופירש הרב ז"ל דבלקט מיירי מתני' ואיני רואה כאן קושיא שיש לאדם הרבה שדות במקומות חלוקות ואינו קוצר אותן כאחד וצריך לעמוד על פועלים וקאמר מתני' שיניח הפאה בעת כוללת לכל העניים ויקצרם וילך על מלאכתו בעתים מיוחדים שאמרו חכמים וטעמא דמתני' שאין לעניים רשות ללקוט הפאה אלא אם כן הבעל הבית שם או שלוחו וצריך להו שעה קבועה כדי שלא יתבטלו ממלאכתם ולכך תקנו שיגלו בשחר וכן בחצות וכן במנחה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב ובתוספתא פ"ב ולר' עקיבא הני זימני דווקא ואם רצה כולן בשחרית ולא יזכו אלא המניקות הרשות בידו ולר' גמליאל לפחות צריך שיקצרם באלו השלשה זמנים כדי מניקות ותינוקות וזקנים ואם רצה לחלק הקצירה בזמן אחר עוד כדי שיבואו מיודעיו יבואו כנ"ל:

שהיו נותנין פאה אחד ממאה. דהא תנן לא יפחות מששים:

מזכירין אותן לשבח. שעושין מצוה בכל אומן ואומן:

ה"ג מפני חמשה דברים אמרו. ול"ג אמרה תורה ובפ' במה מדליקין דגרס אמרה תורה מש"ה גרסינן התם מפני ארבע דברים:

לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדהו. ואע"ג דר' שמעון ס"ל לעיל בפ"ק דפאה קדשה באמצע אפילו הכי גזרו רבנן דלא יתן אלא בסוף:

בא וטול לך הפאה. דכיון דמניחה בתחלה או באמצע זה שנמצא שם לוקחה והעניים האחרים מתיאשין וסוברין זמן יש עד שיגיע לסוף שדהו ששדהו גדולה היא ולא נתבטל ממלאכתנו ונמצא מפסידין:

שלא יאמר כבר נתתי. והן מגיעין עד שלא קצר הסוף ואומר להם באמצע הנחתיה ונטלוה:

ויהא בורר היפה. טעמא אחריתא היא לרמאין דכיון דאין מקום קבוע לפאה יברור החטים יפים ויקצרם ויניח מה שירצה אבל כשהיא בסוף זכו עניים בחלקם:

ומשום שאמרה תורה לא תכלה פאת שדך. ופשטא דקרא בסוף השדה מיירי דמרבינן אמצע מייתורא דלקצור כדאיתא בפ"ק מכל מקום פשטא דקרא לסוף הוא כמו על ארבע הפאות פאת זקנך ואשכחן נמי בפ' השולח דאמרינן נראין דברי ר' טרפון בשן ועין הואיל והתורה זיכתה לו ודברי ר' עקיבא בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא:

נכרי שקצר שדהו. וכילה ולא עימר אלא אחר שנתגייר:

פטור מן הלקט ומן הפאה. כדתניא בת"כ ובקוצרכם פרט לשקצרוה גוים מכאן אמרו נכרי שקצר שדהו ואח"כ נתגייר פטור שחובת פאה בקמה ובהאי קרא נמי כתיב לקט וטעמא דשכחה בגמ' מפ':

אלא בשעת העימור. וההיא שעתא כבר נתגייר:

ושכחת עומר ושכחת קמה. בסיפרי דרשינן בשדה לרבות שכחת קמה דמיותר הוא דכיון דכתיב קצירך בשדך ושכחת עומר סגי בשדה למה לי אלא לומר לך גם ושכחת בשדה ואיתקש שכחת עומר לשכחת קמה ושכחת קמה לשכחת עומר וכו' והתם בסיפרי מפ' טעמא דרבנן מקרא אחרינא דכתיב כי תקצור קצירך ושכחת פרט לשקצרוה גוים דדוקא כי קצר ישראל הוא דאיכא שכחה ולא כי קצר גוי אע"ג דשכחה בשעת עימור וכבר נתגייר:

חלקו של ישראל חייב. בלקט שכחה ופאה אף אם קצרוהו פועלי גוים:

וחלקו של גוי פטור. אף אם קצרוהו פועלי ישראל:

במחלוקת. פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל בפ' השולח דהך ברייתא כרשב"ג דס"ל יש ברירה:

תמן תנינן. במס' חלה בפ' אוכלים עראי:

הקדיש קמה. כשהיא קמה:

ופדה קמה. ופדאה כשהיא קמה:

חייב. ואינו פטור מטעם הקדש דכי בא לקצרה כבר פדאה וחייב בשלשתן:

עמרים ופדה עמרים חייב בשכחה. דכשהקדישן כבר היו עומרים וחל עליהם חיוב שכחה וכיון דחל בהו תו לא פקע מינייהו חיובייהו:

קמה ופדה עומרים. כשהקדישה היתה קמה וקצר ועימר בעודה קדושה ופדאה אחר כך הילכך לא פאה ולא שכחה חלו וכבר נקצרה ונעשית עמרים לא חל עליה שום מצוה דכי קצר דהוי זמן חיובא הקדש הוה וכתיב קצירך למעט הקדש: עד שלא באו לעונת המעשרות. בפ"ק דמעשרות מפורשת עונת הפירות והירקות:

ופדאן חייבין. ופדאן ג"כ עד שלא באו כיון שפדאן קודם זמן חיובן כי אתי זמן חיובן בתר הכי לא מיקרי תבואת הקדש:

ומשבאו לעונת המעשרות. שהקדישן אחר שבאו ופדאן נמי חייבין כדפרשינן דכי הקדישן כבר חל עלייהו חיובא ותו לא פקע:

וגמרן הגזבר פטור. דתבואת הקדש פטורה:

עד שלא נגמרו. בגמ' מפ' שלא הביאו שליש וכללא דהך מתני' דאין הקדש פוטר אלא כי נגמרה המלאכה שבה תלויה המצוה ברשות ההקדש כגון פאה בקצירה כדכתיב קצירך ולא של הקדש ותרומות ומעשרות בגורן כדכתיב דגנך ודרשינן דיגונך ופי' רש"י ז"ל לשון קיבוץ כרי ולא דיגון הקדש או בגידול שליש גבי שאר פירות כדכתיב תבואת זרעך ולא של הקדש אבל אי מקמי דאקדיש הויא להו טבל דנגמרו מלאכתן לא מצי הקדש תו להפקיע תרומות ומעשרות מיניה ואפילו לא פדאן ועיקר דבר זה מתברר בריש פ"ק דתרומות בגמ' והא דנקט במתני' משבאו לעונת המעשרות ופדאן הוא הדין אפילו לא פדאן דפודה מיד הגזבר מיחייב במעשרות ולא דתני פדאן היינו לאשכוחי לאותן מעשרות היתר אכילה ובלאו פדיון לא מצית אמרת דהא מעילה אית בהו אי נמי תני סיפא אגב רישא וסיפא דמתני' דקתני שבשעת חובתן היו פטורין דוקא היא:

ופדאתה חייבת. ופדאתה ג"כ קודם גלגול חייבת דאחר פדיון גלגלתה:

הקדישתה משגלגלתה חייבת. דכיון דגלגלה קמי דאקדשה תו לא אתי הקדש ומפקע לחיובא דטבל:

וגלגלה הגזבר. דגלגול הקדש פוטר דדרשינן עריסותיכם ולא עריסת הקדש:

ולמה תניתה תרין זמנין. האי כיוצא בו במס' חלה ובמכילתין:

בחלה למירוח. גמרן דקתני במס' חלה היינו מירוח וגמרן דמכילתין היינו שהביאו שליש הראשון ביד הגזבר ומשום דתני לה במס' חלה ובההיא שפיר תני גמרן דבמעשה אדם שייך תני הכי נמי גמרן וצריכי דיש הבדל בין מדת שליש למדת מירוח דאילו מדת שליש פיטור וחיוב בבעלים דחיובא ותורת שנים נמי גרים ואילו מירוח איסור ובבעלים דחיובא הוא דגרים אבל תורת שנים לא גרים וטעמא דבקרא דכתיב עשר תעשר תבואת זרעך דמיניה דרשינן תבואה שזורעים אותה וצומחת דהיינו הביאה שליש הוא דמיחייבא כדאיתא בפ' לולב הגזול ובפ"ק דמעשרות ודרשינן נמי שלך ולא של הקדש ולא של גוי והתם כתיב נמי שנה שנה דמיניה דרשינן דאין תורמין ומעשרין משנה זו על חברתה ואילו גבי מירוח דכתיב מעשר דגנך דדרשינן דיגונך לא כתיב שנה שנה ונקטינן דתבואה שהביאה שליש בשנה שניה של שמיטה דדינה מעשר ראשון ומעשר שני ונתמרחה על ידי ישראל בשלישית אינה נופלת לחיוב מעשר עני אלא כדקיימא קיימא דכי עשה גורן לא סלקי אלא דאיכא איסור אכילת עראי וכי אקדיש קמי שליש והביאה שליש בידי הקדש ופדאו הדיוט ונתמרח ביד הדיוט פטורה דקי"ל כרבן גמליאל וכדלקמן ומידת שליש פיטור וחיוב לגמרי גרמה דכי קצר אחר שהביאה שליש איכא חיוב פאה ולקט ושכחה כדלעיל וכו' עשה גורן איכא איסור אכילת עראי ואילו קצר קמי הכי ליכא חיוב פאה ואפילו עשה גורן ליכא איסור טבל דלאו אוכל הוא ותנן כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל וכו' ונראה בעיני דטעמא דמתני' דחלה פרישו לה במירוח דבר הלמד מעניינו הוא דומיא דחלה דבתר גלגול אזלינן בה ולא בתר גידול דאילו קמח שלקחו ישראל מגוי ועשאי עיסה פשיטא דחייב בחלה ואילו בפאה דמצותה במחובר בתר שליש אזלינן כדאמרינן לעיל גבי הקוצר לשחת:

מתני' דר' עקיבא. מתני' דתנן משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין דמשמע דכיון דשליש הראשון ביד הדיוט והקדישן אחר זה אע"ג דגדלו שני שלישים ביד הקדש אין לחוש להם דאחר שליש הראשון את מהלך וחייבין כל הגדולין כר' עקיבא היא:

התוספת פטור. לר' עקיבא דשדי תוספת בתר עיקר וכיון דס"ל לקולא כ"ש לחומרא:

התוספת חייב. התוספת דוקא הוא דחייב והוי טבל וחולין מעורבין רש"י ז"ל האריך לבאר תיקונן בפ' ראשית הגז עיין עליו:

מאי כדון. כדון לשון עכשיו כלומר עכשיו לענין הדין מהו הא דאמרינן מתני' כר' עקיבא מסכימים בזה בני הישיבה דמתני' מחייבא אפילו שמירח ברשות הקדש דיחידאה היא:

תיפתר כר' עקיבא. היא:

ובמירוח. אם באת להעמידה כר' עקיבא וכדפרישית תפרש דחייבים דקתני היינו שפדאם קודם מירוח ובמירוח שמרחן ההדיוט בתר הכי חייבין דאילו מרחן גזבר ואח"כ פדאן אפילו הוו כלהו גידולין ביד הדיוט מודי ר' עקיבא דמירוח הקדש פוטר וכדאיתא בפ' ר' ישמעאל דמנחות אבל פדאן קודם מירוח כשמרחן הדיוט אח"כ חייבין כלהו גידולין לר' עקיבא ואפילו שגדל ביד הקדש שני שלישים אלא שהמעשרות אין ניתנין לבעליהן כדאיתא במס' דמאי וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א דהלכות תרומות:

ולרבנן שני שלישים. דהקדש איכא ולא שדינן תוספת בתר עיקר ואפילו מירח ההדיוט נמי פטור ואם באת להעמידה ככ"ע תפרש דמיירי שקצר מיד דאחר שהקדיש פדה מיד וקצר מיד בענין דלא גדל כלל ברשות הקדש ומודו בהכי כולי עלמא ובפ' ראשית הגז הגירסא בהפך דר' עקיבא מחייב ורבנן פטרי ותלמוד דילן עיקר או שמא משום דקיימא לן כר' עקיבא שנאוהו בלשון חכמים כדאשכחן בפ' כל שעה בפ"ק דב"מ:

מי שלקט את הפאה וכו'. בגמ' מפ' שהוא אינו יכול לזכות בה לעצמו:

רבי אליעזר אומר וכו'. בגמ' מפ' פלוגתייהו:

יתננה לעני הנמצא ראשון. אם ירצה לימלך מלתתה לראשון:

הלקט והשכחה. סתמן פטורין מן המעשרות כדמפ' בפ"ק דחלה משום דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצאו אלו שיש לו בהן חלק ונחלה עמך שהרי אף לו מופקרין ואשמועינן השתא מתני' דלקט ושכחה של נכרי חייבין כדמפ' בגמ':

של נכרי. בגמ' פליגי אמוראי מר סבר בשדה של ישראל אלא שלקטן הגוי ומר סבר שהשדה של נכרי ולקטן ישראל

בבעל הבית עשיר. הוא דנחלקו לא מיבעיא אם הוא עשיר דעלמא אלא אפילו הוא בעל השדה דלא מצי לזכות לעצמו ס"ל לר' אליעזר דיכול לזכות לאותו עני מיודעו והשתא משמע דסבר ר' אליעזר דלא בעינן כדי לזכות לאחר שמזכה יהא ראוי לזכות בו לעצמו ולקמן פרכינן עלה:

אבל בבעל הבית עני. מזה הלשון משמע דבעל הבית עני יכול לזכות לכולי עלמא והקשה רש"י ז"ל בפ"ק דב"מ דהא קי"ל לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו כדאיתא בת"כ ובפ"ק דגיטין ואיתא נמי לעיל לכך פי' הרב רבינו ז"ל דבעני דעלמא איירי ומשום הכי פי' הרב ז"ל ברישא נמי דבעשיר דעלמא נמי איירי כי היכי דלהוי רישא דומיא דסיפא ולא משמע הכא כן ונראה לתרץ קושייתו ז"ל דכיון שהוא עני מצי לזכות בפאה דעלמא אע"ג דבדידיה לא מצי לזכות אריה הוא דרביע עלויה וכיון דחזי ליה פאה בעולם הא הוי ראוי ליטול וכדאיתא לקמן הילכך זכה נמי לחבריה ואפילו רבנן מודו:

אדם זוכה לחברו במציאה. ואע"ג דמגביהה תחלה לחברו מגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:

דתנינן תמן. בפ"ק דב"מ:

בשאינן טפולין. שאינן מיטפלין וסומכין על שלחן אביהם אלא אוכלין משל עצמן מש"ה מציאתן לעצמן אבל אם היו טפולין לאביהן מציאתן של אביהן ואמאי לא נימא דיכולין אחרים לחטפה דהא אינהו לא זכו לנפשייהו ולידא דאבוהון לא מטא והפקר היא ויכולין אחרים לזכות בה אלא דאינהו כיון דמגבהי לה לצורך אביהן זכה ולא הוי כתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים:

לעשות עמו בכל מלאכה. כגון שאמר לו עשה עמי מלאכה היום דאפילו בשעה שהוא מגביה המציאה הוא מושכר לבעל הבית וזכה בעל הבית בה:

רצה לחזור חוזר בו. כדאיתא בפ"ק דב"מ פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום:

מה צורכא לההיא דריש לקיש. דמשמע דאתא לאשמעינן דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חברו ומשום הכי אע"ג דכשהגביה סתם הויא של בעל הבית אם רוצה לחזור בו ולעזוב לו שכרו מכאן ואילך יכול לחזור בו וזוכה בה לעצמו תיפוק לי דבהדיא איפליגו בה ר' ווחנן וריש לקיש:

ר' יוחנן אמר זוכה וכו' וריש לקיש אמר אין אדם זוכה לחברו וכו'. והא דאמר לעיל אדם זוכה לחברו במציאה בתוך ד"א ההיא דרביה אבא כהן והא דהכא דידיה ור"ל דסבר דאין אדם זוכה לחברו במציאה מפ' מתני' דדוקא מעני לעני מחלוקת וטעמא דרבנן כדמפ' בפ"ק דגיטין לא תלקט לעני לא תלקט אתה לצורך העני דלהכי סמכינהו רחמנא משום דדינן לבוז ואפילו צ"ט אומרים לחלק כדאיתא בריש פרקין והוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים וטעמא דר' אליעזר משום דלא דריש ביה אלא להזהיר עני על שלו והא דאמרי רבנן יתננה לעני הנמצא ראשון היינו בתורת מתנה:

הראוי ליתן זכה. כגון גבי גט לעבד דאין עבד מקבל גט לחברו עבד דבעינן ראוי ליתן:

ראוי ליטול. אף ראוי ליטול נמי בעינן כגון גבי מתני' דבעינן דלהוי עני דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה דראוי לשניהן ליתן פאה ולנוטלה אבל אם הוא עשיר לא זכי דאע"ג דחזי ליתן לא חזי ליטול:

מ"ד הראוי ליטול זכה כ"ש ראוי ליתן. כלומר כ"ש דבעי נמי ראוי ליתן:

ומ"ד הראוי ליתן אבל ליטול לא צריך. ואפילו עשיר לעני מצי לזכות:

דתנינן תמן. בפ"ק דגיטין:

תן גט לאשתי. ומוקמינן לה התם דתן כזכי דמי ומה זכות שייך ביה כלום האדם ראוי ליטול גט והא הכא דבראוי ליתן לחודיה סגי וקשיא למ"ד דבעי נמי ראוי ליטול גט:

ומשני שכן ראוי הוא לקבל גט בתו. כשקיבל עליה קדושין:

ושטר שחרור זה לעבדו. גבה דההיא תנינן לה:

והא הוא אינו ראוי ליטול. גט משום עבד דלאו עבד הוא:

ומשני שכן הוא ראוי לקבל שטר שחרורו. דאילו הוי עבד עברי ראוי הוא לקבל גט לעצמו וראוי ליטול הוא:

ותנינן. בפ' התקבל:

התקבל גט זה לאשתי. האיש שאמר לשלוחו היה שליח קבלה לאשתי:

או הולך. דקסבר הולך כזכי דמי:

אם רצה להחזיר יחזיר. דחוב הוא לאשה ואין חבין לאדם אלא בפניו:

האשה שאמרה התקבל וכו' מכי הגיע גט ליד השליח מגורשת. דהאשה עושה שליח כדאיתא התם הילכך לא יחזיר ומשמע דטעמא דאין חבין לאדם אלא בפניו הא לאו הכי ראוי לקבלו ואמאי והא איש לאו בר קבולי גיטא הוי אלא משום דחזי לקבל גט שחרורו וכדאמרן ולעולם ראוי ליטול הוא:

ופריך והעבד ראוי הוא להוליך את הגט. דקא סלקא דעתך השתא דכי תנן בפ"ב דגיטין הכל כשרין להביא את הגט אפילו עבד נמי בכלל ור' אמי סבר התם הכי והא בעינן לכולי עלמא ראוי ליתן והכא ראוי ליתן ליכא וכלהו מודו דראוי ליתן מיהת בעינן וקשיא לתרוייהו:

ומשני פתר לה לצדדין. דפשיטא דעבד לא מרבה מתני' דודאי פסול והתם מסקינן דאפילו ריח הגט אין בו:

ה"ג והא מתני' פליגא על מ"ד ראוי ליטול זכה דתנינן וכו' ור' עקיבא ראוי ליטול הוה. בתמיהה והא הוה עשיר כדאמרינן דעבד לה לדביתהו עיר של זהב אלמא דלא קפדינן אלא אראוי ליתן ותו לא:

עד שלא העשיר. קודם שהתיר נדרו כלבא שבוע חמיו כדאיתא בכתובות:

דתנינן תמן. בפ' בתרא דמעשר שני ר"ג שהיה הולך בספינה ונזכר שלא עישר פירותיו ושנת הביעור היתה כדמוכח התם ומיהר לעשרן כאשר הוא שם וקתני עישור אחד שאני עתיד למוד דהיינו מעשר עני נתון לעקיבא בן יוסף:

יד הפרנס כיד העני הוא. דשלוחו הוי ור' עקיבא שלוחן של עניים הוה:

בבעל הבית עשיר נחלקו. דכי פליגי רבנן ואמרי דלא זכה אותו עני אלא יתננה לנמצא ראשון היינו משום דהמלקט הוי עשיר וכיון דלא זכי לנפשיה לא זכי לחבריה אבל מעני לעני כולי עלמא מודו דזכי דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אלמא דלא סגי בראוי ליתן אלא אף ראוי ליטול נמי בעינן:

יש קנין לגוי לפטרו מן המעשרות. פלוגתא דתנאי היא בתוספתא דמאי בפ' הלוקח מן הנחתום ור"ש ס"ל התם יש קנין לגוי וכו' ובפ' השולח מייתי לה להך מתני' ומפ' התם לר' אלעזר דסבר דתנא דמתני' כמאן דאמר יש קנין וכו' ומתני' בשדה דישראל ולקטינהו גוי שהניחן ישראל בשדהו. ולקטינהו ותנן דחייבין במעשר היכא דחזר ומכרן לישראל דיש לו קנין וכו' ואע"ג דהפקר הן מסתמא לא מפקרי אלא אדעתא דישראל ולאו אדעתיה דגוי ומשום הכי תנן אלא אם כן הבקיר כלומר צריך הישראל ראשון להפקירן לכל דאע"ג דר' יוחנן ס"ל לקמן בפ' ב"ש דהבקיר לישראל ולא לגוים הוי הבקר ה"מ כי שקיל להו ישראל אבל כי שקיל להו גוי הפקר בטעות הוא ולא הוי הפקר וכן כתבו שם התוס' והשתא נ"ל דר' חזקיה סבר כפירושא דרבה דהתם ולא כטעמיה דרבה דרבה ס"ל התם דמתני' סברה כמ"ד אין קנין לגוי וכו' ובעלים גוי ולקטינהו ישראל וחייב במעשר אבל כשהבקיר הגוי שהוא הבעל הבית מהני הבקירו ונ"ל דר' חזקיה אליבא דר' יוחנן מוקי לה כמ"ד יש קנין וכרבה דבבעלים גוי ולקטינהו ישראל מיירי ומדאורייתא בלא הבקר נמי פטור מן המעשרות כיון דיש קנין אלא דאשכחן לר' יוחנן דאמר בפ' מאכילין דר"ש אע"ג דסבר יש קנין וכו' אפ"ה מודי ר"ש דמפריש מעשרות מדרבנן ונוטל דמים מן השבט ומשום הכי דוקא הבקיר הוא דפטור אבל לא הבקיר חייב:

ברם כמ"ד אין קנין לגוי בארץ ישראל. כלומר ותימא דמתני' מיתרצא דלעולם דהוי משדה דגוי ולקטינהו עניי ישראל ומשום הכי חייבין במעשר דהא גוי לא מיפקיד אפאה ולא חייל עלה שמא דפאה:

אי הכי אפילו אפקרינהו גוי נמי חייב. ישראל לעשרן דהא אפקיר דבר שאינו שלו הילכך מיחייבי ור' יוסי פליג דאדרבא מתני' כמ"ד אין קנין לגוי בחרץ ישראל ומתני' בדגוי ולקטינהו ישראל עסקינן ומשום הכי בעי הפקר והפקר אהני דקנין נכסים אית ליה דאי כמ"ד יש קנין אפילו הפקר לא בעי דכיון דאנחיה לשם פאה או לשם לקע סגי ואע"ג דלקטינהו ישראל ולאו אדעתיה דבעל הבית:

קל הקלו חכמים. כלומר הרבה קולות אשכחן גבי לקט שהקילו חכמים לעניים כגון האי דתנן גדיש שלא לוקט וכו' ותנן נמי ספק לקט לקט וה"נ הכא הוה לן לאקולי דאפילו ואין לו קנין נכסים. השתא מפרש לה ואזיל ומפ' סתמא דתלמודא דלא קאי ר' אלעזר אדר' יוסי דהא קאמר מצי גוי לאפקורינהו ומהני הפקרא דיליה כדמפ' ואזיל אלא אמאי דאמר ר' ירמיה בשם חזקיה קאי דאמר דלמ"ד אין קנין לגוי בארץ ישראל אפילו הבקירו חייב דמבקיר דבר שאינו שלו:

וכי אין לו קנין נכסים. דמספקא ליה השתא לר' אלעזר אי אמרינן כר' מאיר כר' זעירא בפ' הלוקח מן הנחתום דאמר התם אע"ג דר' מאיר אמר אין קנין לגוי בא"י לפוטרו מן המעשרות מודה הוא דיש לו קנין נכסים מפ' התם ומהו קנין נכסים אמר ר' בא אכילת פירות וה"פ דכי קאמר ר' מאיר דאין קנין היינו דאם זרעה ישראל בקבלנות או בחכירות דבקדושתה קיימא או אם חזר ולקח ישראל הפירות מן הגוי קודם מירוח וכ"ש אי בתר שליש קמא דלא תימא דהויא כסוריא והויא כיבוש יחיד אבל אם הגוי זרעה ואוכל פירות או שעשה הגוי מירוח לכ"ע יש קנין דנהי דקרקע לא קני פירות מיהו קני כדאיתא בפ' הלוקח מן הנחתום וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א דהלכות תרומה גוי שקנה קרקע בא"י לא הפקיע מן המצות אלא הרי היא בקדושתה לפיכך אם חזר הישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא ביכורים והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לגוי מעולם פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בא"י אם נגמרה מלאכתן ביד הגוי ומירחן הגוי פטורים מכלום שנאמר דגנך ולא דגן גוי ע"כ ומצי גוי להבקיר ופטורים:

אפילו על דר' יוסי נמי מצי מקשי. וארישא מקשי דהיכי מצי לומר דמשום דלית ליה קנין וקרקע דגוי ולקטינהו ישראל חייב במעשר וכי לית לגוי קנין נכסים והא גידולין דגוי נינהו וגוי קונה בכסף והבקרו אמאי צריך וכי אמר ההוא תנא אין קנין לאו להא מילתא קאמר אלא אם חזר ישראל ולקחה וכו' כדאיתא לעיל והיינו טעמא דתלמודא דילן בפ' השולח אליבא דר' אלעזר דמפ' מתני' בשדה ישראל ולקטינהו גוי וכמ"ד יש קנין ולא הכריח הענין כמו שאמר כאן ברם כמ"ד אין קנין לגוי וכו' אפילו הבקירו נמי חייב שזאת אינה טענה דהא יש לו קנין נכסים אבל הכריחו ממקום אחר דאי שדה דנכרי אפילו לקטינהו ישראל נמי פטורים דיש לו קנין והיכי תנן דחייבין במעשר:

אי זהו לקט. דלעניים פטור מן המעשר:

הנושר בשעת קצירה. שבלים הנופלים בשעת הקצירה למעוטי אחר היד דתנן לקמן וה"ה דדרשינן מחמת קצירה והכי איתא בת"כ אין לקט אלא הבא מחמת קציר ומשום הכי ממעטינן לעיל בפ' מלבנות ולקמן לקט קיטוף והיינו דוקא גבי דבר דדרכו לקצר דדוקא גבי פאה הוא דמרבי תולש ועוקר בפ"ק מייתורא דקראי אבל גבי לקט קצירך כתיב וכי תבצור כתיב וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד היה קוצר ביד בלא מגל הנופל מתוך ידי אינו לקט אבל התולש דברים שתולשין אותן הנופל מתוך ידו לקט הוא ע"כ:

היה קוצר מלא ידו. דברים הנקצרים:

תלש מלא קמצו. דברים דדרכן ליתלש:

הכהו קוץ וכו'. שאין זה בשעת קצירה דמחמתו הוא ואפילו שיבולת אחת אינה לקט:

תוך היד ותוך המגל לעניים. שנכנסו השבלים לאויר היד שמלא כפו הקוצר וחתכן המגל מתוכו של מגל כלומר מצד חידודו ולא בגבו ונפלו בארץ לקט הן ותרתי מילי בעינן כי היכי דלהוי לקט תוך היד וחתכן המיל בחידודו והיינו תוך המגל וסיפא דקתני אחר היד ואחר המגל או או קתני כמו חלץ ועשה מאמר הכי מפ' לה בגמ' למר ומר מפ' דרישא דמתני' הויא כמו חלץ ועשה מאמר ותרי בבי נינהו וה"ק כיון שהיו תוך ידו אע"פ שחתכן המגל מגבן כיון שקבלן תוך ידו קציר מיקרי:

ונפלו מידו. מפני שהיד היתה מלאה ואינו יכול לקבצן:

ואחר היד. שנפלו מגב היד וכגון שחתכן גב המגל:

לבעל הבית. דתרתי בעינן כי היכי דלא מיקרי קציר ולהך פירושא בסיפא תרתי בעינן כי היכי דלהוי לבעל הבית:

ראש היד וראש המגל. שהיו שיבולין נוגעין בראשי האצבעות וחתכן:

ר' ישמעאל אומר לעניים. דס"ל דקציר קרי ביה ודמי לתוך היד וכו' זהו לפירושא קמא ולפירוש בתרא או או קתני והיינו שידו מלאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו הנושר משם או הנושר מראש המגל בחדא מינייהו ר' ישמעאל סבר לעניים ור"ע סבר לבעל הבית:

שבתוך הקמה. לפני הקוצרים שעדיין לא הגיעו הקוצרים לשם הרי כל הנמצא בהם לבעל הבית דאין לקט אלא הנושר בשעת קצירה:

העליונים לעניים. חטים העליונים איכא למימר לקט הן שנשרו מן השבלים בשעת קצירה ובגמ' יהיב סימנא להכיר עליונים ותחתונים דהיינו ירוקים ולבנים ירוקים שלא נתבשלו ולבנים הן מבושלין כל צרכן ואין קוצרים השדה אלא כשהתבואה יבשה ומתלבנת ומשום הכי תחתונים דהן ירוקין שאין מבושלין של בעל הבית דקודם קצירה כנסום נמלים שם:

הכל לעניים. בגמ' מפ' טעמא:

שספק לקט לקט. בגמ' פליגי אמוראי אם הוא דין מוסכם אם לאו:

ולא התולש בידו. מדברים הנקצרין דקצירך כתיב גבי לקט והיינו דרשא דלעיל ולא לקט קיטוף:

ולא הפורט בידו. גמר לא תלקט דפרט מלא תלקט דלקט מה התם קצירך אף הכא קצירך:

תוך היד ובלבד תוך המגל. דרישא דמתני' חדא קתני כדפרישית וסיפא תרי בבי נינהו:

תוך היד ואפילו לאחר המגל. וה"ה תוך המגל ואפילו אחר היד וחדא מינייהו נקט דרישא תרי בבי קתני וסיפא בבא חדא וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד דמתנות עניים אי זהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה או הנופל מתוך ידו כשמקבץ השבלים וקוצר והוא שתהא הנופלת שבולת אחת או שתים אבל אם נפלו שלש כאחת הרי שלשתן לבעל הבית והנופל מאחר היד או מאחר המגל אפילו שבולת אחת אינה לקט ע"כ ונראה דקשיא רישא לסיפא דאי הוי לקט מתוך המגל אפילו שנשר מאחר היד היכא פסק בסיפא דמאחר היד בלחוד אפילו מתוך המגל אינו לקט וכן קשה תוך היד בלחוד אפילו חתכו גב המגל וכו' ונ"ל לפרש דדעתו לפסוק כפירושא קמא והכי קאמר תוך המגל אפילו אם נשר מראש היד הוי לקט או מתוך היד אפילו חתכו מראש המגל הוי לקט ופסק כר' ישמעאל וסיפא הכי קאמר הנופל מאחר המגל ואפילו אם נשר מתוך ידו או מאחר היד ואפילו אם חתכן תוך המגל לבעל הבית דתרתי בעינן כדי שיהא לעניים כלומר שיהא פטור מן המעשר תוך היד וראש המגל דדמי לתוך המגל או ראש היד ותוך המגל דדמי לתוך היד ותוך המגל וכ"ש תוך היד ותוך המגל גופויהו:

בלבנים. שהן מבושלין כל צרכן:

בירוקין. לשון עלה ירק שהן לחין שלא נתבשלו:

שאי אפשר לגורן לצאת בלא ירוקין. דהא אין כל השבלין שוין דאפשר שימצאו ירוקין הרבה בשדה אע"פ שקוצרין התבואה כשהיא מבושלת:

דר' יהודה בן אגרא היא. משום דקשיא ליה לר' יוחנן בפ' הזורע מתני' דתנן גר שנתגייר והיתה לו פרה ונשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק פטור אלמא דספק מתנות לקולא והא תנן שספק לקט לקט ומשמע דדינא דספק לקט לקט כולי עלמא מודו ומשום הכי מקשי ר"מ לרבנן דרבנן גופייהו לא פליגי ביה אלא משום דס"ל דירוקין הרבה ימים קודם קצירה הוו אבל אי הוה מספקא להו מודו לר"מ וקאמר ר' יוחנן דדינא דספק לקט לקט ר' יהודה בן אגרא הוא דתני לה כדמפ' ואזיל:

דברי הכל היא. וכלהו מודו שספק לקט לקט כדמוכחי לקמן מקראי ומתני' לא קשי אהדדי דישראל גבי קמה עיקרו חייב דהא קמה כשנולד לך בה ספק ואתה מעמידה על חזקתה בחזקת חיוב היא דמעולם היא עומדת לך דשל ישראל היתה ומשום הכי ספק לקט לקט ולחומרא:

ספקו פטור. דאוקמיה אחזקיה:

אי אתה מודה לי שספק לקט לקט. דרבי יהודה קאמר להאי טעמיה ואח"כ לא תפלוג בירוקין והכל לעניים ולר' יוחנן רבנן סברי דספק הוא והוי לבעל הבית:

משיב את חכמים. דרבנן מודו דספק לקט לקט וכו' אלא דרבנן ס"ל דודאי ירוקים לבעל הבית ור"מ מספקא ליה ופסק הרמב"ם ז"ל כר"מ בפ' הנזכר ולא ידעתי למה:

הצדיקהו במתנותיו. דאילו לראות לו זכות בדין הא כתיב ודל לא תהדר בריבו אלא לענין מתנותיו מיירי ועשה לו צדקה:

מה ששנה לנו ר' תעזוב. דתני בת"כ מנין שספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה ת"ל תעזוב אותם ומתעזוב יתירה קא דריש דתרי כתיבי חד בפרשת קדושים וחד בפרשת אמור ומפ' ר' יוחנן הנח לפניהן משלך והך דרשא מהניא גבי פאה ולקט דכתיבי ביה אבל לא לענין שכחה ומשום הכי קאמר רבי אי לא קרא דלגר ליתום וכו' דכתיב בשכחה ומפ' דיהיה קרא יתירה הוא ולדרוש יהיה בין מן דיליה בין מן דילך הב ליה:

הדרן עלך הפאה ניתנת בס"ד