השוחט בשאר טבעות, אף על פי שאין מקיפות את כל הקנה, הואיל ומקיפות את רוב הקנה — שחיטתו כשרה. והוסיפה הברייתא: ומוגרמת, ששחט למעלה מן הטבעת הגדולה שבראש הקנה, פסולה; העיד רבי חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה. הרי שר' יוסי בר' יהודה מכשיר שחיטה בשאר טבעות, שלא כפי שאמרו רב ושמואל משמו!

אמר רב יוסף: רבי יוסי בר יהודה תרתי קאמר [שני דברים אמר], ואילו רב ושמואל סברי כוותיה בחדא [סבורים כמותו בדבר אחד], שהשוחט רובו של קנה בטבעת הגדולה — הרי זה כשר, ופליגי עליה בחדא [וחולקים עליו באחד], שלדעתם שחיטה בשאר הטבעות אינה כשרה, הואיל ואין מקיפות את כל הקנה.

ומקשים: והא [והרי] בלשון "לא אמר" קאמרי [הם אומרים], משמע שלדעתם כך היא דעתו של ר' יוסי בר' יהודה! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר], לכך הכוונה: הלכה כמותו בטבעת הגדולה, ואין הלכה כמותו בשאר טבעות.

מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רבי זירא מבבל לארץ ישראל אכל בהמה שנחשבת למוגרמת לפי דעת רב ושמואל, ובארץ ישראל לא נהגו בה איסור. אמרי ליה [אמרו לו]: לאו מאתריה [והאם לא ממקומם] של רב ושמואל את [אתה], מבבל? ואם כן אתה צריך לנהוג כמנהגם! אמר להו [להם]: מאן אמרה [מי אמר את ההלכה הזו] בשם רב ושמואל? יוסף בר חייא (הוא רב יוסף), והרי יוסף בר חייא מכולי עלמא גמיר [מכל העולם הוא לומד], וגם מתלמידי רב ושמואל שלא דקדקו בשמועותיהם!

שמע רב יוסף את הערתו של ר' זירא ואיקפד [הקפיד] עליו, אמר: וכי אנא מכולי עלמא גמירנא [אני מכל העולם למדתי]? אנא [אני] מרב יהודה גמירנא [למדתי], שאפילו ספיקי דגברי גריס [ספיקות שיש ביחס לשמות אנשים הוא גורס]. ומביאים דוגמה לכך, שאמר רב יהודה: אמר ר' ירמיה בר אבא, ספק משמיה [משמו] של רב אמר ספק משמיה [משמו] של שמואל: שלשה אנשים מתירין את הבכור בשחיטה מחוץ למקדש כאשר היה בו מום במקום שאין חכם מומחה.

ועוד שואלים: וכי ר' זירא, שכשהגיע לארץ ישראל שוב לא נהג כמנהג בבל (שאסרו מוגרמת של רב ושמואל), לית ליה [האם אין לו, חלוק הוא], על מה ששנינו במשנה בענייני מנהגים, שההולך ממקום למקום נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם?

אמר אביי: הני מילי [דברים אלה אמורים] באדם שהולך ממקום אחד בבבל למקום אחר בבבל, וכן מארץ ישראל לארץ ישראל, אי נמי [או גם כן] במי שיורד מארץ ישראל לבבל. אבל העולה מבבל לארץ ישראל, כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו [שאנו בבבל כפופים להם לחכמי ארץ ישראל בענייני הלכה עושים אנו כמותם].

רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שנותנים עליו חומרי המקום שיצא משם גם בהולך מבבל לארץ ישראל — הני מילי היכא [דברים אלה אמורים במקום] שדעתו לחזור למקומו, שאז נותנים עליו שתי החומרות, ואילו ר' זירא כשעלה לארץ אין דעתו לחזור הוה [היה], ולכן נהג כמנהג ארץ ישראל.

בהמשך למסופר, שנהגו בבבל איסור במוגרמת לשיטת רב ושמואל, אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף שישב בפומבדיתא: והא רבנן דאתו [והרי חכמים שבאו] לכאן מהעיר מחוזא אמרי [אומרים], אמר רבי זירא משמיה [משמו] של רב נחמן: מוגרמת כשרה! אמר ליה [לו]: נהרא נהרא ופשטיה [נהר נהר והילוכו], כלומר, כל מקום הולך אחר מנהגו, ובמחוזא לא נהגו כרב ושמואל.

מסופר, רבי שמעון בן לקיש אכשר [הכשיר] בהמה שנשחטה בחודא דכובעא [בחוד, בקצה הכובע] שנמצא מעבר לטבעת הגדולה, והוא קצה הקנה, קרי עליה [קרא עליו] רבי יוחנן על ריש לקיש: גיסא גיסא [הרבה, הרבה], שהתיר יותר מדי — הגזים (גס = גדול). ועוד בענין מקום השחיטה אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא: שחט ופגע בחיטי [בחיטים] שתי בליטות כעין חיטים, היוצאות סמוך לטבעת העליונה לכיוון הלוע (ומכוסות בכובע) — הרי הוא טרפה.

וביחס לכך איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: האם הכוונה שפגע ונגע בהן, כלומר, שחתך מקצתן, וכמו דכתיב [שנאמר]: "ויפגע בו וימת" (מלכים א ב, כה), או דלמא [שמא] כוונתו פגע ולא נגע, אלא חתך ממש בסמוך להן בקצה הטבעת הגדולה, כדכתיב [כמו שנאמר]: "ויפגעו בו מלאכי אלהים" (בראשית לב, א), שפגשו בו?

ובניגוד לדברי רב פפי בשם רבא, מביאים מה שאיתמר [נאמר], אמר רב פפא משמיה [משמו] של רבא: אם שייר בחיטי [בחיטים] ששחט באמצעו — כשרה. אמר רב אמימר בר מר ינוקא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] ר' חייא בריה [בנו] של רב אויא, ואמר לי: שייר בחיטי [בחיטים] — כשרה. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אמר לי רב שמן מהמקום סוברא, איקלע [הזדמן] מר זוטרא לאתרין [למקומנו] ודרש: שייר בחיטי [בחיטים] — כשרה. מר בר רב אשי אמר: אם פגע בחיטי [בחיטים] — כשרה, אם שייר בחיטי [בחיטים] — טרפה.