פירקן [פדה אותי], אמר ליה [לו] ר' אמי: תנן [שנינו במשנה]: המוכר עצמו ואת בניו לגוים — אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים. ומה טעם פודים אותם? — משום קלקולא [קלקול], כדי שלא יתקלקלו וייטמעו בין הגויים, וכל שכן הכא [כאן] דאיכא קטלא [שיש פה חשש מיתה].

אמרו ליה [לו] רבנן [חכמים] לר' אמי: האי [איש זה] ישראל מומר הוא, דקא חזו ליה דקאכיל [שראו אותו שאוכל] נבילות וטריפות! אמר להו [להם]: אימא [אמור] כי לתיאבון (לתאווה) הוא דקאכיל [שאוכל], ואין זו הוכחה שהוא משומד ויוצא מן היהדות, אלא מפני תאוותו, שרצה לאכול.

אמרו ליה [לו]: והא זמנין דאיכא היתירא ואיסורא קמיה ושביק היתירא ואכיל איסורא [והרי פעמים שיש מאכלי היתר ואיסור לפניו והוא מניח את ההיתר ואוכל את האיסור]! כיון ששמע כך אמר ליה [לו] ר' אמי לאותו אדם: זיל, לא קא שבקי לי דאפרקינך [לך, אין מניחים לי שאפדה אותך].

אגב כך מסופר: ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי [מכר את עצמו ללודרים], שקל בהדיה חייתא וגלגלתא [לקח איתו שק ועיגול אבן בתוכו], אמר: גמירי דיומא בתרא כל דבעי מינייהו עבדי ליה, כי היכי דליחול אדמיה [למודים אנו שביום האחרון של המומת על ידם, כל שמבקש מהם עושים לו, כדי שימחל על דמו] ודבר זה ודאי יהיה לי לתועלת.

יומא בתרא [ביום האחרון] אמרו ליה [לו]: מאי ניחא [מה נוח] לך, מה רצונך שנעשה עבורך? אמר להו [להם]: בעינא אקמטינכו [רוצה אני שאקשור אתכם] ואותבינכו [ואושיב אתכם], וכל חד מינייכו אמחיה חייתא ופלגא [וכל אחד מכם אכה אותו מכה וחצי]. קמטינהו ואותבינהו [קשר אותם והושיב אותם], כל חד מינייהו [אחד מהם] כד מחייה חד חייתא נפק נשמתיה [כאשר היכה אותו מכה אחת יצאה נשמתו] לפי שהיה ריש לקיש גיבור בכוחו. חרקיניה לשיניה [חרק בשיניו] ככועס, אמר ליה [לו]: אחוכי קא מחייכת בי [אתה צוחק ממני]? אכתי פש לך גבי פלגא דחייתא [עדיין נותרה לך אצלי חצי מכה]. קטלינהו כולהו [הרג אותם כולם].

נפק ואתא [יצא ובא], ולאחר אותם זמנים יתיב קאכיל ושתי [היה יושב אוכל ושותה] בלא דאגה לפרנסתו. אמרה ליה [לו] ברתיה [בתו]: לא בעית מידי למזגא עליה [אין אתה רוצה דבר לישון עליו]? אמר לה: בתי, כריסי כרי, ודי לי בכך. כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא [כאשר נפטר השאיר בירושתו קב של כרכום], ואף על פי כן קרא אנפשיה [על עצמו]: "ועזבו לאחרים חילם" (תהלים מט, יא), שהצטער שלא השתמש בעצמו בכל רכושו.

א משנה המוכר את שדהו לגוי — לוקח (קונה) מן הגוי ומביא ממנו, מהשדה שמכר, בכורים, מפני תיקון העולם.

ב גמרא אמר רבה: אף על פי שאין קנין קרקע לגוי בארץ ישראל להפקיע את פירותיה מידי מעשר, ועדיין קדושת הארץ עליה, ויש עליה חובת תרומות ומעשרות ושאר חובות התלויות בארץ, שנאמר: "כי לי הארץ" (ויקרא כה, כג) והכוונה היא: לי קדושת הארץ ואינה בטלה במכירתה מישראל לגוי. אבל יש קנין לגוי בארץ ישראל לחפור בה, באדמה שקנה, בורות שיחין ומערות, שנאמר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז).

ור' אלעזר אומר: אף על פי שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר במעשר: "דגנך" (דברים יב, יז), ויש בכך הדגשה: דגנך שלך חייב במעשרות ולא דגן של גוי, אבל אין קנין לגוי בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: "לה' הארץ ומלואה

"(תהלים כד, א). ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה מקור, הם חלוקים]? ומשיבים: מר סבר [חכם זה, ר' אלעזר, סבור]: "דגנך" — הוא הדגשה להשמיענו: ולא דגן גוי. ומר סבר [וחכם זה, רבה, סבור]: "דגנך" אין משמעו התבואה עצמה, אלא "דיגונך" — צבירת התבואה הקצורה לעשותה כרי, שאז התבואה נקראת דגן — היא המחייבת במעשר, ולא דיגון של גוי, שאף הוא מודה שאם הגוי קצר ואסף את הדגן אינו חייב במעשר.

אמר רבה: מנא אמינא לה [מניין אני אומר אותה], את שיטתי זו שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מתרומות ומעשרות? — דתנן [שכן שנינו במשנה]: הלקט והשכחה והפאה של גוי — חייבין במעשר אלא אם כן הפקיר.

ומעתה נדון: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שהיו אלה לקט שכחה ופאה של ישראל וליקטינהו [וליקט אותם] גוי, ואחר כך מכר אותם לישראל. אם כן, הלשון "אלא אם כן הפקיר" תמוהה, הא מפקרי וקיימי [הרי הם מופקרים ועומדים], שכן לקט שכחה ופאה הריהם הפקר לכל הבא לקחתם! אלא לאו [האם אין] הכוונה במשנה שהתבואה שייכת מתחילה לגוי והגוי מדעת עצמו הפריש והפקיר לקט שכחה ופאה וליקטינהו [וליקט אותם] ישראל.

ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] כשהפקיר הגוי את התבואה — הרי היא פטורה מן המעשר, הא [הרי] אם לא הפקיר — חייב במעשר. ומכאן שאין קניינו של הגוי מפקיע את השדה מחיוב תרומות ומעשרות!

ודוחים: לא, לעולם תפרש שהיו אלה לקט ושכחה של ישראל וליקטינהו [וליקט אותם] גוי, ודקא אמרת [ומה שאתה אומר]: הא מפקרי וקיימי [הרי הם מופקרים ועומדים] כדין כל פאה — אין זה נכון, נהי דמפקרי אדעתא דישראל [אם אמנם מופקרים הם על דעת שיקח אותם ישראל], אדעתא דגוי מי מפקרי [על דעת שיקח אותם גוי האם הם מופקרים]? ואם כן, צריך להפקיר אותם במפורש לכל, ואם לא הריהם חייבים במעשר כתבואה רגילה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו: ישראל שלקח (קנה) שדה מגוי עד שלא הביאה שליש, כלומר, עדיין לא הגיעה התבואה לשליש בישולה שהוא זמן חיובה במעשר, וחזר ומכרה לו לגוי משהביאה שליש — חייבת במעשר. ומדוע — שכבר נתחייבה במעשר משעה שהביאה שליש ברשות ישראל. ונדייק מכאן: דווקא נתחייבה ברשות ישראל — אין [כן], ואם לא נתחייבה עדיין ברשותו — לא! משמע שמה שגדל כולו ברשות גוי פטור ממעשר ויש איפוא קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מתרומות ומעשרות!

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? לא בארץ ישראל אלא בסוריא, וקסבר [וסבור הוא] שכיבוש יחיד לא שמיה [אין שמו] כיבוש, וכיון שרק יחיד = דוד המלך, כבש את סוריה — אין דינה כארץ ישראל לכל דבר.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: ישראל וגוי שלקחו (קנו) שדה בשותפות —