וגברא [והאיש], הבעל, בשל היותו כהן הוא שנסתחפה שדהו, כלומר, הרי זה כאדם שאירע לו אסון טבע שסחפו המים את שדהו, ואף כאן, אירע לו מקרה זה והוא מפסיד בעל כרחו. ואמרינן ליה [ואמרנו לו] בתשובה לשאלתו: מתניתין [משנתנו] היא; אשה האומרת לבעלה "טמאה אני לך" — יש לה כתובה.

ונברר: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שמדובר במשנה באשת ישראל, הרי אי [אם] זו אומרת שזנתה ברצון — כלום יש לה כתובה? ואי [ואם] באונס — מי קא מיתסרא [האם היא נאסרת] בכך על גברא [בעלה]? ואלא ודאי מדובר באשת כהן. וכיצד היה הדבר: אי [אם] נבעלה ברצון — כלום יש לה כתובה? מי גרעה [האם היא פחותה בדינה] מאשת ישראל שנבעלה ברצון? אלא לאו [האם לא] מדובר כאן באונס, וקתני [ושנה]: יש לה כתובה, ומכאן תשובה לשאלתו של רבא.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אמרה אשה לבעלה "גרשתני", מהו? האם נאמנת היא בדבר? אמר רב המנונא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנתנו: האומרת "טמאה אני לך", שאפילו למשנה אחרונה דקתני [שהיא שונה] שהאשה לא מהימנא [נאמנת] בטענתה — התם [שם] הוא שחושדים דמשקרה [שמשקרת] כשאומרת "טמאה אני", מפני דידעה [שיודעת] שבעלה לא ידע בה, שהרי היא מספרת על דבר שאירע שלא בפניו. אבל גבי "גרשתני" דידע בה [שהוא יודע בכך] אם גירש או לא — מהימנא [נאמנת] היא, ומדוע — שחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר דבר שהוא יודע שאינו אמת.

אמר ליה [לו] רבא: אדרבא [להיפך], אפילו למשנה ראשונה דקתני מהימנא [שהיא שונה שהאשה נאמנת] לומר "טמאה אני" — התם [שם] הטעם הוא שנאמנת משום דלא עבידא לבזויי נפשה [שאין אשה עשוייה לבזות את עצמה] ולומר שנאנסה אם לא אירע באמת הדבר, אבל הכא דזמנין דתקיף [כאן שפעמים שקשה] לה מן גברא [מבעלה] — מעיזה ומעיזה פניה בו, ויש לומר שאינה נאמנת.

מתיב [מקשה] רב משרשיא: האומרת "השמים ביני לבינך" שלפי משנה ראשונה מאמינים לה — הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לרבא, שהרי הכא דלית [כאן שאין] לה כיסופא [בושה] בכך, שאינה מביישת את עצמה בדבר, וקתני דמהימנא [ובכל זאת הריהו שונה שהיא נאמנת]! ומשיבים: קסבר [סבור] רבא: התם [שם], כיון שלא סגי [די] לה אם לא אמרה [אומרת] ומפרשת בדיוק את פרטי טענתה, שאומרת: אין יורה כחץ שאין זרעו ניתז אלא שותת, אי [אם] לא איתא כדקאמרה [היה הדבר כפי שאומרת] — לא אמרה ליה [היתה אומרת אותו], משום שהיתה מתביישת לומר דברים כאלה בפני בית דין, ומשום כך נאמנת.

ומעירים עוד: "השמים ביני לבינך" של משנה אחרונה, שאין מאמינים לה, תהוי תיובתא [תהיה קושיה חמורה] לרב המנונא הסבור שנאמנת אשה לומר לבעלה "גרשתני"; והא הכא [והרי כאן], כמו בגירושין, דידעה [שיודעת] היא וגם בעלה ידע [יודע] בה אם היא צודקת, וקתני דלא מהימנא [והוא שונה במשנה שאינה נאמנת]!

ומשיבים: קסבר [סבור] רב המנונא: הכא נמי [כאן גם כן] היא גופא [עצמה] אמרה [אומרת] בליבה: נהי [אם אמנם] שבביאה ידע [הוא יודע] אם בא עליה או לא, ביורה כחץ מי ידע [האם הוא יודע]? ומשום הכי [כך] היא משקרא [משקרת]. שכיון שיכולה לטעון טענת שקר בלא שיוכל הבעל להכחישה — אינה נאמנת, אבל אם אומרת שגירש אותה — נאמנת.

ב מסופר: ההיא איתתא [אשה אחת] שכל יומא [יום] של תשמיש היתה אחר מעשה מיקדמה משיא ידיה לגברא [מקדימה ורוחצת את ידיו של הבעל]. יומא חד אתיא ליה מיא לממשא [יום אחד הביאה לו מים לרחוץ ידיו]. אמר לה: הדא מילתא [דבר זה] של תשמיש לא הות האידנא [היה עכשיו]! אמרה ליה [לו]: אם כן ודאי אדם אחר בא עלי, חד [אחד] מן גוים