ושמע מינה [ולמד ממנה], כי אם אין לאדם אלא כוס יין אחת — הריהו אומר שתי קדושות על כוס אחד, שהרי מברך שתי ברכות שונות במהותן על אותה כוס. ושמע מינה [ולמד ממנה], שמשנה זו כשיטת בית שמאי היא ואליבא [ועל פי] שיטת ר' יהודה שהוא המסדר כך את סדר הברכות, תחילה על המאור ואחר כך על הבשמים.

רב אשי אמר: אם נדקדק בדברים שאנו למדים מברייתא זו, יש להעיר כי טעמו — פגמו וכן הענין שכוס של ברכה צריך שיעור — חדא מילתא היא [דבר אחד, עיקרון אחד, הוא] ואין למנותם כשני דברים.

והכי קאמר [וכך אמר]: מאי טעמא [מה טעם] אומרים אנו טעמו פגמו — משום שכוס של ברכה צריך שיעור וכיון שטעמו — נחסר שיעורו ולכן הוא נפגם ולא מפני עצם הטעימה. ואם על אף הטעימה עדיין נותר בו שיעור — לא פגמו. אף שיש חכמים הסוברים, כי טעימה יש בה פגם מצד עצמה.

ומספרים, כי ר' יעקב בר אידי קפיד אחצבא פגימא [היה מקפיד על כד פגום] שלא לקדש על כד יין ששתו כבר ממנו. רב אידי בר שישא קפיד [היה מקפיד] אכסא פגימא [כוס פגומה] אפילו גדולה, מר בר רב אשי קפיד [היה מקפיד] אפילו אחביתא פגימתא [על חבית פגומה] ולא היה לוקח לקידוש אלא מחבית שלא נפתחה כלל.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: על הנאמר בכתוב "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח) כיצד מקיימים מצוה זו של זכירה — זוכרהו על היין בקידוש. אין לי אלא שעושים קידוש ביום, שהרי נאמר בכתוב לשון "יום", בלילה מנין שמקדשים? תלמוד לומר "זכור את יום השבת לקדשו" שמשמעו — מזמן שקדש היום.

על קושיה אחרונה זו תוהים: "בלילה מנין"? וכי זו שאלה? אדרבה, עיקר קדושא [הקידוש] בלילה הוא קדיש [מקדש] דכי קדיש — שאת תחלת יומא בעי לקידושי [היום צריך לקדש], ולא יתכן שיקדש היום כאשר הוא כבר באמצע! ותו [ועוד], בהמשך אותה ברייתא נאמר: בלילה מנין — תלמוד לומר: "זכור את יום", הרי התנא מיהדר אלילה [חוזר להביא ראיה לחובת קידוש בלילה] וקא נסיב ליה קרא דיממא [ומביא כתירוץ פסוק של יום]?

ומתרצים: הכי קאמר [כך אמר] כך יש לתקן את הברייתא: "זכור את יום השבת" כוונתו זוכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא שזוכר אותו בלילה ביום מנין שמצוה גם כן לעשות קידוש? תלמוד לומר: "זכור את יום השבת", ומן ההדגשה "יום" למדים שגם ביום יש לחזור ולקדש.

ושואלים: בקידוש של יום מאי [מה] מברך שהרי אינו יכול לקדש אז כבלילה! אמר רב יהודה: מביא יין ומברך עליו לפני הסעודה "בורא פרי הגפן". מסופר: רב אשי איקלע [נזדמן] לעיר מחוזא, אמרו ליה [לו] החכמים שם: ליקדיש לן מר קידושא רבה [יקדש לנו אדוני ביום השבת קידוש גדול] ומיד אחר כך הבו ליה [נתנו לו] כוס יין.

והוא לא ידע למה הם מתכוונים כשהם אומרים "קידושא רבה" שמא מוסיפים הם דברים בקידוש היום, סבר: מאי ניהו "קידושא רבה" [מה הוא זה קידוש גדול] שהם אומרים? אמר בלבו: מכדי [הרי] כל הברכות כולן הטעונות כוס — "בורא פרי הגפן" אמרי ברישא [אומרים בתחילה], ולכן אמר "בורא פרי הגפן" ואגיד ביה [והאריך בו] לחכות אם מצפים הם לברכה נוספת, חזייה לההוא סבא דגחין ושתי [ראה לזקן אחד שהיה שם שגוחן על הכוס שלו ושותה] והבין שזה סוף הברכה, קרי אנפשיה [קרא על עצמו] "החכם עיניו בראשו" (קהלת ב, יד) שמתוך התבוננותו למד כיצד לנהוג.

ב הבאנו קודם לכן ש אמרי [אמרו] בני ר' חייא: מי שלא הבדיל במוצאי שבת — מבדיל והולך בכל השבת (השבוע) כולו. ושואלים: ועד כמה, עד איזה יום בשבוע מבדיל, האם עד סוף השבוע? אמר ר' זירא: עד יום רביעי בשבת ומאז והלאה כבר אינו נחשב לשבוע זה.

כי הא [כמו מעשה זה] דיתיב [שישב] ר' זירא קמיה [לפני] רב אסי, ואמרי לה [ויש אומרים] רב אסי הוא שישב קמיה [לפני] ר' יוחנן, ויתיב וקאמר [וישב ואמר]: לענין נוסח כתיבת גיטין חדא בשבתא, תרי ותלתא — בתר שבתא [יום ראשון בשבת, שני ושלישי קרויים לאחר השבת] ואם בנוסח הגט או בתנאי שבו מוגדר זמן כ"אחר השבת" — הכוונה היא לימים ראשון, שני או שלישי בשבוע. ארבע וחמשא ומעלי יומא — "קמי שבתא" [רביעי וחמישי וערב יום השבת, הם נקראים "לפני השבת"]. וכן הוא לענין הבדלה שימים אלו נחשבים עדיין כ"אחר השבת" וראויים להבדלה.

אמר ר' יעקב בר אידי: אבל המבדיל בתוך ימות השבוע לא מברך על האור (אש), שאין זה זמנו, שתיקנו ברכה זו רק במוצאי שבת, זמן בריאת האש.

ג אמר רב ברונא אמר רב: