שיר השירים, שיר זה נחלק לחמשה שירים, ור"ל שיר שכלולים בו שירי שלמה, ספר בשיר הזה כי המלך שלמה אהב רעיה אחת היפה בנשים ויסגרה בבית מלכותו וישם בנות ירושלים שומרים סביבה, אבל היא היתה אהובת ריע לרועה צאן במדבר, וברחה חמשה פעמים מהיכל המלך אל המדבר אל דודה, בארבעה פעמים הראשונים הושבה אל חצר המלך, ובפעם החמישי לא יכלו לעצור בעדה, יצאה ולא שבה עוד, ובכל שיר ושיר יספר איך יצאה אל המדבר ונתחברה עם דודה:

Allegory: This Song is divided into five songs. It is called the Song of Songs because it is a song that contains within itself the songs of Solomon. In this song it is related that King Solomon loved a certain maiden, the fairest among women. He confined her within his royal palace and stationed the daughters of Jerusalem around her as guards. Yet she was the beloved of another, a shepherd who tended his flock in the wilderness. Five times she fled from the king’s palace into the wilderness to her beloved. In the first four instances she was brought back to the king’s court, but in the fifth they were unable to restrain her. She departed and never returned. In each song the narrative recounts how she went out into the wilderness and was reunited with her beloved.

The first song extends until “The voice of my beloved is knocking” (2:8). It recounts how the beloved fled for the first time, the manner in which she escaped, how she was reunited with her beloved, and how she was brought back by the daughters of Jerusalem who were guarding her.

Figurative Meaning: This song is divided into five songs. In his composition, Solomon relates that King Solomon—that is, the inclination and appetitive faculty of Solomon's body—loved a certain companion, a daughter of heaven: his spiritual, Divine soul, which was confined within his body, the seat of the inclination's kingdom and dominion. He stationed around her the daughters of Jerusalem, namely the various material faculties, as guards, in order to immerse her in materiality and draw her after his will, making her his concubine. Yet she was bound with cords of love to her Beloved in heaven, the Shepherd of the hosts whom He created. Five times she departed from the body, which is the palace of the inclination that reigns there, and was united with her Beloved who dwells in the heavenly realms of old. During the first four occasions she separated from the body while Solomon was still alive, when the Divine spirit came upon him through four prophetic revelations. Each time she returned to the body when the vision ceased, as the daughters of Jerusalem—that is, the material faculties—awoke from their slumber. On the fifth occasion, however, she departed and separated from the body when Solomon was gathered to his people. Then she cleaved to her God in the bundle of life forever. In each song he describes how she stripped herself of materiality and was united with her Beloved face to face.

The First Song extends until “The voice of my beloved is knocking” (2:8). It recounts how the heavenly beloved—the soul—separated herself from the body for the first time through the first vision in which Hashem appeared to Solomon in a dream by night at Gibeon, as recorded in 1 Kings 3 and 2 Chronicles 1. It describes the nature of this vision, how she was united with the Holy One and the Spirit rested upon her, and how she afterward returned to the body, so that Solomon awoke and behold—it was a dream.

ישקני, הרועה דודה, עומד אחרי הדלת והמזוזה, והיא מרגשת בו ע"י שמניו הטובים המריחים ריח טוב, והיא אומרת מי יתן יקרב אלי פנים אל פנים וישקני נשיקות אהבה, [משיבה פניה אליו לנכח ואומרת] הן דודיך ואהבתך טובים לי מיין ותענוג שיש לי בבית המלך:

Allegory: “Let him kiss me”—Her beloved, the shepherd, stands behind the door and the doorpost, and she senses his presence through his fragrant oils whose sweet aroma reaches her. She says, “Would that he might draw near to me face to face and kiss me with kisses of love.” Then, turning toward him directly, she says: “Your love is better than wine”—your affection and love are better to me than all the wine and pleasures that I enjoy in the king's palace.

ישקני הדוד העליון משגיח על רעייתו היא נפש שלמה ועומד אחר כתליה. כי הקיר שהוא החומר והגויה מבדיל בין הרעיה האלהית ובין דודה וריעה, והיא מרגשת בו ע"י שמן תורק וריחו הטוב. ומבקשת ישקני מנשיקות פיהו. ר"ל כי השגת הנפש תהיה בשני דרכים. א) מה שתשיג את ה' ע"י השכל והבינה והעיון. שאז לא תשיג את עצמו, וגם לא תשיגנו מצד עצמו רק מצד סימני החכמה והיכולת והרצון הנראים מהנהגתו את העולם. וזה נמשל במשל הריח. שהגם שהדבר המורח הוא במקום סתר בלתי מתראה, בכ"ז נדע בבירור שישנו במציאות ע"י הריח הטוב שיגיע ממנו לחוש הריח. וכן רוחניות ה' מורח אצל החכמים מצד הריח הטוב (שהיא ההנהגה השלמה) המורק מחכמתו על כלל המציאות ויריחוה המשכילים ביראת ה', וכמ"ש המליץ בכל כחי אעבד את אלהי אעלה אל בית אבי בתמרת עשן ענן הקטורת המורח לאפי מריחו, ימליץ כי עמוד ענן הקטורת הוא המקשר בין הנפש והאלהי. בו תרגיש ותתעצם להכירו ולהריחו, ב) יש השגה גדולה מזאת אשר תדמה כנשיקה. שהיא תתקרב החושקים פנים אל פנים בתשוקה נפלאה, והיא. עת ישפך ה' את רוחו על הנפשות אשר הוכנו והתקדשו אל הנבואה ורוח הקדש שאז תצא הנפש מאדמתה ותדבק בשכל הנפלא ובקודש הקדשי' (ובמכלתא דרשב"י משפטים (דף קכ"ד) דבגין כך נשיק' בפה דהא פומא אפקותא ומקורא דרוחא היא, וע"ד נשיקין בפומא בחביבותא ודבקין רוחא ברוחא דלא מתפרשין דא מן דא, וע"ד מאן דנפיק נשמתי' בנשיקה מתדבק ברוחא אחרא וכו' ושם פ' תרומה (דף קמ"ו) דלית רחימו דדביקותא דרוחא ברוחא בר נשיק' ונשיקא בפומא דאיהו מבועא דרוחא ומפקנו דיליה וכו') וע"ז בקשה מי יתן ישקני (ובמדר' ידביקני) מנשיקות פיהו. והנשיקות האלה יש בהם כמה מדרגות וכמה מחיצות שבם יראו וישיגו החוזים כפי רוב הקירוב והחשק והדיבוק שבין האלוה ובין הנפש המתדבקת בו, ועז"א מנשיקות פיהו. עתה תסב דבורה אל הדוד העומד אצל קיר גוייתה, אומרת אליו דודיך טובים מיין ר"ל כי היין יגביה כחות הנפש ילהיב את החום הטבעי וישמח רוח האדם. אבל ההתלהבות הזה היא אש זרה כי בא מלמטה למעלה, מן הגוף אל הנפש. וע"כ היא אש זרה ושמחה של חול לא כן התלהבות הנפש ושמחתה ע"י חלות הרוח הקדש והנבואה. היא חדות ה' ושמחה של קדושה הבאה מלמעלה למטה. אש אלוה המתפשט מן הנפש אל הגוף עד שעמודי הגויה יתפלצון ויכנעון תחת קדושת הנפש ולכן דודיך טובים מיין:

Figurative Meaning: “Let him kiss me”—The heavenly Beloved watches over His beloved, Solomon’s soul, standing behind her walls, for the wall—that is, the material body—separates the Divine beloved from her Beloved and Companion. Yet she perceives Him through His poured-out oil and its sweet fragrance. Therefore she asks, “Let him kiss me with the kisses of his mouth.” The soul’s knowledge of God may be attained in two ways. The first is through intellect, understanding, and contemplation. By this means, one does not grasp God Himself, nor even know Him directly, but only through the signs of wisdom, power, and will that are manifest in His governance of the world. This is symbolized by fragrance. Even when the fragrant object remains hidden from sight, one nevertheless knows with certainty that it exists because its pleasant aroma reaches the sense of smell. Likewise, the wise perceive the spirituality of God through the sweet fragrance—that is, the perfect order and governance—that flows from His wisdom throughout creation. Those who possess the fear of God discern it, as the poet said: “With all my strength I will serve my God; I will ascend to my Father’s house in pillars of smoke, the cloud of incense whose fragrance reaches my nostrils.” He means that the pillar of incense serves as the link between the soul and God; through it the soul senses Him, recognizes Him, and perceives His fragrance. There is, however, a higher form of knowledge, symbolized by a kiss, in which the lovers draw near face to face in wondrous longing. This occurs when God pours out His spirit upon souls that have prepared and sanctified themselves for prophecy and Divine inspiration. Then the soul departs from its earthly state and cleaves to the exalted intellect and to the Holy of Holies. Therefore she prays, “Would that He might kiss me”—and, as the Midrash explains, “attach me”—“with the kisses of His mouth.” These kisses themselves have many degrees and many levels through which prophets and visionaries behold and perceive according to the measure of closeness, longing, and attachment between God and the soul that cleaves to Him. Hence the phrase “with the kisses of His mouth.” She now turns her speech toward the Beloved who stands beside the wall of her body and says, “Your love is better than wine.” Wine elevates the powers of the soul, kindles natural heat, and gladdens the spirit of man. Yet this excitement is a foreign fire, for it rises from below upward, from the body toward the soul. Therefore it is a foreign fire and a profane joy. Not so the soul’s fervor and joy through the resting of the Holy Spirit and prophecy. That is the joy of Hashem and the gladness of holiness, descending from above downward, a Divine fire that spreads from the soul into the body until the pillars of the body tremble and submit beneath the soul’s holiness. Therefore, “Your love is better than wine.”

לריח. הנה עתה הגם שאינך נראה ואין מרגישים ממך רק ריח שמניך הטובים והמריחים, ואין להם השגה רק משמך הטוב שנודע כשמן תורק ע"י הריח הנודף למרחוק ובכ"ז עלמות [הם מדרגה יותר מבנות] הם אהבוך וכ"ש אם יראוך וישיגו יפיך ומעלת עצמך. לכן אבקש:

Allegory: “Because of the fragrance”—At present, although you are not seen and people perceive from you only the fragrance of your sweet and fragrant oils, and their knowledge of you comes only through your good name, which is like poured-out oil whose scent spreads afar, nevertheless the maidens—who occupy a higher rank than the daughters—have loved you. How much more would they love you if they were to behold you directly and perceive your beauty and excellence in your own person. Therefore I ask:

לריח. מבארת דבריה, מדוע תחשוק אל הנשיקות האלה, ואל היין הרוחני המשמח הנפש והרוח. הוא. כי כבר הרגישה בו היא והעלמות רעותיה (שהם כנוי החכמה והבינה והדעת) מצד ההשכלה בפעולות הנרגשות ממנו הגם שלא הכירו עצמותו פנים אל פנים. וז"ש לריח שמניך טובים (השמן מורה על השפע המורק ממנו על המציאות, והאורה והרוחנית הצפון בו) (ובר"מ צו דף ל"ד שמן תורק שמך דהא מהאי שמן נגידין ברכאן ע"י דכהנא ושם כי עמך מקור חיים דא שמן עלאה דנגד ולא פסק לעלמין דשריא בגו חכמה עלאה דכולא. ובזהר שם דף ל"ה לריח שמניך טובים בגין דבהאי ריחא אתקיים חולשא דנפשא במהימנותא. ואתנגדי ברכאן לעילא ותתא. ובפ' שמיני דף ל"ח כל חדותא דלעילא תליא בהאי שמנא קדישא דמתמן נפק חדוה וברכאן לכולהי בוצינין), ושמן תורק שמך, ר"ל אין לך שם מצד עצמך כי אינך ניכר ונודע רק מצד הרקת השמן והשפע והרוחניות המורק על כלל הבריאה. על כן עלמות הם הכוחות השכליות המשרתות את הנפש הרוחניות, אהבוך כי הכירו בכבודך ומעלתך ע"י הריח שהוא סימני החכמה וההנהגה הנראים מפעולתיך. עד שהכירוך ע"י השכל והעיון הגם שלא השיגו את עצמותך ע"י הנבואה, כי ההשגות השכליות נתלות בחומר אשר הוא למסך מבדיל ביניהם ובין ההשגה הנקיה להשיג כבוד ה' כפי מה שהוא. ולכן אבקש:

Figurative Meaning: “Because of the fragrance”—She explains her words and why she longs for these kisses and for the spiritual wine that gladdens the soul and the spirit. It is because she and her maiden companions—the faculties of wisdom, understanding, and knowledge—have already perceived Him through the effects that proceed from Him, even though they have not known His essence face to face. Thus she says, “Because of the fragrance of your good oils.” Oil symbolizes the Divine effluence poured forth upon creation, together with the light and spirituality concealed within it. “Your name is like poured-out oil.” That is, You have no name by which Your essence can be known directly, for You are recognized and made known only through the outpouring of the oil—that is, through the abundance, influence, and spirituality that You pour forth upon all creation. Therefore, “the maidens love You.” These maidens are the intellectual faculties that serve the spiritual soul. They love You because they have recognized Your glory and excellence through the fragrance—the signs of wisdom and providential governance that are visible in Your works. Through intellect and contemplation they have come to know You, even though they have not attained direct knowledge of Your essence through prophecy. For intellectual knowledge remains dependent upon matter, which stands as a separating screen between them and the pure apprehension by which the glory of God is perceived as it truly is. Therefore, she continues her request:

משכני, והוציאני מן המסגר הזה מחדרי שלמה ואז כשאהיה חפשי ונראה אותך פנים אל פנים אחריך נרוצה, אני והעלמות רעותי. [ובארה הטעם שמבקשת שימשוך אותה לחפשי, כי הביאני המלך חדריו. שאני כלואה בחדרי שלמה ולא אוכל לצאת מעצמי] ואז כשנהיה חפשים, נגילה ונשמחה בך, כי השמחה העצמיית שיש לנו ממך גדולה על השמחה של חדרי שלמה, שאין להם מעלה עצמיית רק דמיונית [הגיל הוא על דבר מתחדש והשמחה הוא על דבר תמידי, ר"ל שאח"כ נתמיד לשמוח בך] כי את דודיך נזכירה יותר מיין וכל תענוג, כי מישרים אהבוך, ר"ל לא כמו האהבה אל שלמה שאין אוהבים אותו מצד עצמו רק מצד ההנאה והמועיל והערב, אבל אותך נאהב אהבת מישור מצד מעלתך העצמיית:

Allegory: “Draw me”—Take me out from this confinement, from the chambers of Solomon, and then, when I am free and can behold you face to face, “we will run after you”—I and my maiden companions. She explains why she asks him to draw her forth into freedom: “The king has brought me into his chambers.” I am imprisoned within Solomon's rooms and cannot leave by my own power. Then, when we are free, “we will rejoice and be glad in you,” for the true joy that we derive from you is greater than the joy found in Solomon's chambers, whose worth is not intrinsic but only imagined. (The term “rejoice” refers to delight in something newly attained, while “be glad” denotes an enduring joy. Thus she means that afterward we shall continue to rejoice in you continually.) “We will remember your love more than wine,” for we shall cherish your love above wine and every other pleasure. “The upright love you.” That is, their love for you is unlike their love for Solomon. They do not love Solomon for his own sake, but because of the benefit, pleasure, and advantage they receive from him. But you are loved with a straight and upright love, for the sake of your own intrinsic excellence and worth.

משכני והוציאני מן המסגר הזה שהוא מן החומר הסוכך ביני ובין מראות אלקים, והוא ע"י שתחול עליה שפע הנבואית, שאז בנח הרוח אוכל להפרד מן הגויה שהיא חדרי שלמה. כי תמשכני ממנה אל הדבוק הרוחני ואז אחריך נרוצה. אני והעלמות רעותי שהם כחות השכליות נרוץ אחרי ה' (ר"ל כי עתה בהשגת השכל בעודו שקוע בחומר. ילכו כחות השכל בהשגתם בלאט ובמתינות גדול. כי העפר יכביד עליהם והגשם יעכב תנועתם. כי ההשגה בדרך העיון תלך ממדרגה למדרגה ממושכל למושכל מהיקש אל היקש, לא כן ההשגה הנבואיית בהפרד ענן הגשם מעל הנפש, ישיגו הכל השגה פשוטה בזריזות גדול ובמרוצה) בארה טעם שאלתה, כי עתה הביאני המלך חדריו. ר"ל המלך הגדול אשר סבב את העיר ירושלים, שהוא הכח המתעורר והיצר המולך בגויה. הוא הביאני וסגרני בבית כלא בחדריו, עד שלא אוכל לצאת אל דודי ולא אוכל להשכיל את ה' ואמיתתו השכלה זכה ואמתית. כי לקחני המלך הזה לפלגש ואת עלמותי לשפחות. להשתמש בהם כחפצו. (ובר"מ פנחס דף רמ"ז ובזמנא דחשך דאיהי יצה"ר מכסה על אור דאיהו יצ"ט איהו כמאן דאסיר בבית האסורין דיצה"ר) ולכן משכני, ובזה נגילה ונשמחה בך. (הגיל היא השמחה הפתאומית על התחדש האור האלהי עליה, והשמחה היא השמחה התמידית אח"כ בהתמיד האור ולא יאסף) נזכירה דודיך מיין, כי היין הרוחני המשמח הנפשות ע"י ההשגה הנבואיית שע"י יתבטלו כוחות הגוף והמו כמו יין ונדהמו כשכורים. זאת נזכר תמיד בשמחה תמידית, לא כיין הגשמי שאחרי יפיג יינו אחריתו שמחת תוגה. מישרים אהבוך ר"ל כי כל אהבת המלך. ר"ל אהבת היצר וחמדת העולם. אינם הולכים מישרים. ר"ל לא יאהבו אותם מצד עצמם, ובעבור עצמם רק בעבור היותם אמצעים לדבר אחר. שגם הדבר האחר אינו נאהב מצד עצמו. למשל אוהב עושר כדי לקנות בו כלי פז ואבני יקר. ואת הכלים יאהב שעי"ז יהיה מכובד. ואת הכבוד יאהב שעי"ז יהיו דבריו נשמעים. וכן אוהב עושר לקנות בשר ויין. והבשר והיין יאהב כדי לחזק בו את הגוף. ואת הגוף יחזק כדי לחיות ימים ארוכים ותכלית החיים מה הוא? לא כן אהבת ה' היא אהבת מישור. כי יאהבהו בעבור עצמו כי טוב הוא. כי תדבק בו הנפש דבוק עצמי טבעי כדבקות החלק אל הכל:

Figurative Meaning: “Draw me”—Draw me out from this confinement, which is the material body that stands as a barrier between me and the visions of God. This occurs when the prophetic influence comes to rest upon the soul, for then, when the Spirit rests upon her, she is able to separate herself from the body, which is Solomon’s chamber. Draw me away from it into spiritual communion, and then “we will run after you”—I and my maiden companions, the intellectual faculties, will hasten after Hashem. For now, while the intellect remains immersed in matter, the intellectual powers advance only slowly and with great difficulty in their understanding. The dust weighs them down, and the physical obstructs their movement. Knowledge acquired through rational inquiry proceeds step by step, from one concept to another, from one inference to the next. Not so prophetic knowledge: when the cloud of materiality is lifted from the soul, all things are grasped in a simple and immediate perception, with great swiftness and speed. She explains the reason for her request: “The king has brought me into his chambers.” The great king who has surrounded the city of Jerusalem—that is, the appetitive faculty and inclination that rules within the body—has brought me in and confined me in the prison-house of his chambers. Thus I cannot go out to my Beloved, nor can I attain a pure and true knowledge of God and His truth. This king has taken me as his concubine and my maidens as his servants, using them according to his pleasure. Therefore, “Draw me.” Then “we will rejoice and be glad in You.” Rejoicing refers to the sudden joy that comes with the arrival of Divine illumination, while gladness denotes the enduring joy that remains afterward as the light continues and is not withdrawn. “We will remember Your love more than wine.” The spiritual wine that gladdens the soul through prophetic perception causes the powers of the body to become inactive, dazed like those overcome by wine. Yet this experience is remembered with abiding joy, unlike physical wine, whose effects fade and whose joy eventually turns to sorrow. “The upright love You.” All love directed toward the king—that is, toward the inclination and the pleasures of the world—is not upright. Such things are never loved for their own sake but only as means to something else. A person loves wealth in order to purchase gold vessels and precious stones; he loves those possessions in order to gain honor; he loves honor so that his words may be heard. Likewise, he loves wealth in order to buy food and drink; he loves food and drink to strengthen the body; he strengthens the body in order to prolong life. But what, in the end, is the purpose of life itself? The love of God is different. It is an upright love, for He is loved for His own sake, because He is good. The soul cleaves to Him with an essential and natural attachment, as a part cleaves to the whole.

שחורה, הרעיה הזאת [לבל ירגישו כי עם דודה מדברת], משיבה פניה אל בנות ירושלים השומרים אותה, אומרת להן דעו כי הגם שאני נראה שחורה, [כי ישבה תמיד תחת השמש עם הצאן] אין השחרות הזה כשחרות הכושית שהיא עצמי לה ובלתי סר בשום אופן, כי בעצם אני נאוה ושחרותי היא רק מקרה אצלי. וכל מקרה יסור בקל בסור סבתו. וכן אם לא אשב תחת השמש אהיה נאוה כבתחילה, כי אהלי קדר הם בעצם כיריעות שלמה, ויוכלו להתכבס ולשוב אל לבנותן, יען שהם לבנים מצד עצמם ושחרותם היא רק מקרה ע"י השמש. אבל:

Allegory: “I am dark”—This beloved, so that the watchers would not realize that she was speaking with her beloved, turns her attention to the daughters of Jerusalem who guard her and says to them: Know that although I appear dark—for I have dwelt continually beneath the sun with the flocks—this darkness is not like that of a Cushite woman, which is inherent in her nature and cannot be removed. In my essence I am beautiful, and my darkness is only an accidental condition. Whatever is accidental can easily disappear when its cause is removed. Thus, if I no longer remain beneath the sun, I shall be beautiful as before. For the tents of Kedar are in their essence like the curtains of Solomon: they can be washed and restored to their whiteness, since they are naturally white and their darkness is merely an accidental effect caused by the sun. But...

שחורה הנפש החושקת אל הדיבוק הנפלא הזה שהיא ההשגה הנבואית. בראותה כי אין דודה השמיימי יכול ע"ז עתה לנשק אותה בדבור פנים אל פנים, ולהמשיך אותה מחדרי המלך שהיא הגויה. כי בנות ירושלים שהם כחות הגויה מקיפים אותה והיא נאחזת בסבך ביניהם. משיבה פניה אל כחות הגויה שכניה שהם בנות ירושלים. אומרת להן, דעו כי הגם שאני נראה שחורה בחיצוניותי (כי מראה השחרות בולעת חלקי האור לפנים כנודע בחכמת הטבע. וזה משל על שחלקי האור הרוחני בלועים בה. נסתרים בתוכה בלתי מתגלים ר"ל שהם בה בכח ולא בפועל) בכ"ז אני נאוה בעצמותי. כי עצמותה היא אור יקר הולך אור צח ומצוחצח. ומה שאני שחורה היא רק מקרה קרה לי ע"י שאני כלואה בחומר נגד השמש כמו שיתבאר ועת אתכבס מכתמי החומר ולא אהיה נגד השמש אז ישובו אהלי קדר להיות כיריעות שלמה. אבל:

Figurative Meaning: “I am dark”—The soul that longs for this wondrous union, namely prophetic apprehension, sees that her heavenly Beloved cannot at present kiss her with direct speech face to face, nor draw her out from the king’s chambers, which are the body. For the daughters of Jerusalem—the powers of the body—surround her, and she is entangled among them. Therefore she turns her attention to these neighboring powers of the body, the daughters of Jerusalem, and says to them: Know that although I appear dark in my outward condition (for darkness absorbs the rays of light into itself, as is known in natural philosophy; and this symbolizes the fact that the rays of spiritual light are absorbed within me, hidden inside and not openly revealed—that is, they exist within me potentially rather than actually), nevertheless I am beautiful in my essence. For my true nature is a precious light, a pure and radiant illumination. My darkness is merely an accidental condition that has come upon me because I am imprisoned within matter and exposed before the sun, as will be explained. When I wash away the stains of materiality and am no longer subjected to that sun, then the “tents of Kedar” will once again become like the “curtains of Solomon.” But...

אל תראוני ותחשבו שאני בעצמי שחרחורת, כי שחרות החצוני בא רק ע"י ששזפתני השמש שהשמש ראתה אותי והסתכלה בי [מלשון ולא שזפתו עין איה] ומה שבקע השחרות גם תחת העור מעט, היא מצד שבני אמי נחרו בי, הם חרו עצמותי מני חרב, [מל' ושכן חררים במדבר] כי שמוני נוטרה את הכרמים עד שעי"כ ישבתי תחת השמש בתמידות, ועי"כ כרמי שלי לא נטרתי ר"ל לא השגחתי על יפיי שהוא הכרם שלי, ועי"כ חררה השמש גם בפנימיתי ודע שיש הבדל בין נטר ובין שמר או נצר, שפעל נטר לא יבא רק על דברים הגיונים כמו נוטר איבה נוטר חמה וכדומה, ולפ"ז לפי המשל היל"ל שומרה או נוצרה את הכרמים, ותפס פעל נטר לפי הנמשל שהכרמים האלה הם ענינים הגיונים:

Allegory: “Do not look at me” and think that I am inherently dark, for my outward darkness came only because “the sun has gazed upon me.” The sun looked upon me and fixed its gaze on me (from the expression “nor has the eye of the kite gazed upon it”). If some of that darkness has penetrated beneath the skin, it is because “my mother's sons were angry with me.” They scorched my very bones with the sword and made me dwell in parched places (alluding to the expression “and dwell in the scorched regions of the wilderness”). “They made me keeper of the vineyards,” so that I was compelled to remain continually beneath the sun. As a result, “my own vineyard I did not keep”—that is, I did not attend to my own beauty, which is my vineyard. Consequently, the sun's scorching effect penetrated even into my inner being. Know also that there is a distinction between the verb נטר (“to keep” or “guard”) and the verbs שמר or נצר. The verb נטר is ordinarily used only for intellectual or emotional matters, such as “keeping anger” or “retaining wrath.” According to the plain allegory, the verse should have said שומרה or נוצרה (“keeper” or “guardian”) of the vineyards. Yet it deliberately uses נוטרה, because, as will become clear from the figurative meaning, these vineyards represent intellectual and spiritual matters.

אל תראוני ותחשבו שאני שחרחורת מצד עצמי, כי השחרות הנראה עלי היא משני טעמים. (א) ששזפתני השמש, ר"ל שאני תחת הזמן, אשר מציאותה תלוי בתנועת השמש כידוע. כי הנפש במחצבה טרם ירדה בגויה, היתה אלהית רוחנית. והשכלותיה לא היו נתונים תחת חוקי הזמן והמקום ומשיגיהם. רק היתה משגת הכל בהשגה פשוטה פתאומית בלי גבול ובלי הדרגה. וע"י שנתנה בגויה תחת השמש והזמן והתנועה. שבו להיות השגותיה מוגבלים הולכים בהדרגה, מקושרים עם הזמן והמקום, כפי תנאי השגת השכל הנקשר בחומר. ולכן היא שחורה בחיצונותה. שהשכל והאור הרוחני הוא צפון בה בכח ולא בפועל, (ב) בני אמי נחרו בי, כי הנפש יש לה אחים בני אביה. והם השכליים הנפרדים וכחות השכל אשר אתה, שהם בני אביה שבשמים, וגם י"ל אחים בני אמה (כמ"ש בזהר שמות דף י"ב ובפ' שלח דף קע"ד. אב ואם אית לה לנשמתה כמה דאית ליה לגופא בארעא) כי אם הנפש היא הגויה שעל ידה ירדה לעוה"ז והיתה שכל דבוק בחומר ומתערבת עמו. ואחיה מצד זה הם בני אמה, שהם הכח המדמה והכח המתעורר ויתר כחות הגויה. והםנחרו בי עד שנחרר ונשחר גם פנימיותי: כי הם שמוני נוטרה את הכרמים המליצה תדמה הפעולות שיעשה האדם להשיג על ידם איזה תכלית. לנטיעת כרם. שבעת יבשילו אשכלותיה ענבים נאמר שהשיג את התחלת התכלית. ועת ידרוך את הענבים וימצא יין ביקבים נאמר שבא לתכלית הנרצה (וזה יהיה בין בעניני העולם בין בעניני התורה. כמ"ש כרם היה לידידי. כרם חמר ענו לה) והם שמוני לנטור כרמים אחרים. ר"ל לשמור תכליתים אחרים בלתי שייכים אל תכליתי ואשרי. כמו להשיג מלכות ועושר ומשרה תאוה וחמדה ודומיהם: ועי"כ כרמי שלי לא נטרתי לא שמרתי את התורה והחכמה והקדושה שהיא הכרם המיוחד לי לתכליתי ומצד זה חשך משחור תארי וכהה אור רוחניותי גם בפנימיותי, וכ"ז יוסר בקל אם לא אפנה דרך כרמים ואם אתפשט מהחומר ואתרחק מן השמש:

Figurative Meaning: “Do not look at me” and think that “I am dark” by my very nature. The darkness that appears upon me comes from two causes. First, “the sun has gazed upon me.” That is, I exist under the dominion of time, whose existence depends upon the movement of the sun, as is well known. Before the soul descended into the body from its heavenly source, it was Divine and spiritual. Its perceptions were not subject to the laws of time and place or to the limitations of sensory knowledge. Rather, it grasped all things through a simple and immediate perception, without bounds and without stages. But after it was placed within the body, beneath the sun, time, and motion, its perceptions became limited, advancing by degrees and conditioned by time and place, according to the nature of intellect when joined to matter. Therefore it is dark in its outward appearance, for the intellect and spiritual light are hidden within it in potentiality rather than manifested in actuality. Second, “my mother’s sons were angry with me.” The soul has brothers who are sons of its father—the separate intellects and the intellectual powers associated with it, who are the children of its heavenly Father. But it also has brothers who are sons of its mother (as the Zohar teaches, just as the body has a father and mother on earth, so too the soul has a father and mother). The soul’s mother is the body, through which it descended into this world and became an intellect joined to matter and mixed with it. Its brothers from this side are the imaginative faculty, the appetitive faculty, and the other powers of the body. These are “my mother’s sons,” and they “were angry with me,” until not only my outward appearance but even my inner being became darkened and scorched. For “they made me keeper of the vineyards.” The allegory compares the actions a person performs in order to attain some objective to the planting of a vineyard. When the clusters ripen into grapes, one has attained the beginning of the goal; when the grapes are pressed and wine is produced, one has reached the desired end. This applies both to worldly pursuits and to the pursuit of Torah and wisdom. But these powers made me keep other vineyards—that is, they compelled me to pursue goals unrelated to my true purpose and happiness, such as kingship, wealth, position, desire, ambition, and similar pursuits. Therefore “my own vineyard I did not keep.” I did not guard the Torah, wisdom, and holiness that are my own vineyard and my true purpose. As a result, my appearance became darkened, and the light of my spirituality grew dim even within me. Yet all this can easily be removed if I cease turning toward those other vineyards, strip myself of materiality, and withdraw from the dominion of the sun.

הגידה, הרעיה מדברת אל דודה העומד אחר הקיר. [אחר שלא יכלה עתה להתיחד עמו מפני בנות ירושלים השומרות] מבקשת יודיע לה מקומו איה תמצאהו בעת תמצא ידה לברוח מהיכל המלך. וז"ש הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה, ר"ל כי הרועה לפעמים ירעה את הצאן, ולפעמים ירבץ והוא בעת הצהרים שאינו יכול לרעות מפני תוקף השמש, אז ירבץ, ובעת הרעיה כ"א רועה לבדו במקום מיוחד, ועז"א איכה תרעה. ובעת הרביצה יתאספו כל הרועים אל מקום אחד שיש שם צל ושם ירביצו את הצאן לנוח מעט, ועז"א איכה תרביץ בצהרים על עדרי חבריך ר"ל אצל עדרי חבריך [ומ"ש שלמה אהיה כעוטיה, הוא מאמר מוסגר ר"ל כי למה אהיה פה כעוטיה ומכוסה ומטורפת [מלשון עוטה מעיל או מלשון עיט על עוף הטורף] תחת יריעות שלמה וחדריו הלא אני למודה להיות חפשי על השרון ועל הררי בתר:

Allegory: “Tell me”—The beloved speaks to her lover, who stands behind the wall. Since she is presently unable to be alone with him because of the daughters of Jerusalem who guard her, she asks him to reveal where she may find him when an opportunity arises for her to escape from the king’s palace. Thus she says, “Tell me, O you whom my soul loves, where you pasture your flock.” A shepherd at times leads his flock out to graze, and at times causes it to lie down, especially at noon when the heat of the sun is too intense for grazing. Then the flock rests. While grazing, each shepherd tends his flock in a separate place; therefore she asks, “Where do you pasture?” But during the resting period, the shepherds gather together in one place where there is shade, and there they make their flocks lie down and rest. Therefore she also asks, “Where do you make your flock lie down at noon?”—that is, among the flocks of your companions. The words “For why should I be like one veiled?” are a parenthetical remark. She means: Why should I remain here like one covered over, concealed, and distressed (the term עוטיה suggesting either one wrapped in a cloak or one preyed upon by a bird of prey), beneath Solomon’s curtains and within his chambers? Am I not accustomed to living freely upon the plains of Sharon and among the mountains of separation?

הגידה הרעיה השמיימית מדברת אל דודה העליון העומד אחר כותליה. (אחר שלא יכלה עתה להתיחד עמו בדבוק נבואיי מפני כחות החומר המאפילים עליה) מבקשת יודיע לה מקומו. ר"ל ילמדהו איך ישכיל אמיתתו ע"י הדרישה והחיפוש בדרכי העיון והמחקר: והנה הרועה הגדול ב"ה לפעמים ירעה ולפעמים ירבץ. רצוני. שהנהגת ה' ורעייתו את הצאן רצה לומר צבאותיו ובריותיו וכל החיים יהיה בשני בחינות. לפעמים ינהגם הנהגה השגחיית שלא באמצעות הטבע והמזל ומנהיגים אחרים, רק ירעה צאן עמו בהשגחתו הפרטיית ויחלק שפע לכל א' כפי מחסורו וזה במשל שרועה את הצאן בעצמו, ולפעמים כשאין הדור זכאים ינהיגם ע"י הטבע והמזל ומשטרי שמים אשר גבל בששת ימי הבריאה. וזה ימליץ שאינו רועה רק מרביץ, שבעת הרביצה לא יקבלו הצאן מאת הרועה שפע וחיות ומזון חדש רק ינחם באופן שיתקיימו ע"י החיות ומזון שקבלו כבר, וכן בעת שליטת הטבע והמזלות לא יוסיף ה' שפע חדש רק ירביץ צאן הבריאה על אופן שלא יחסר מאתם החיות והשפע שגבל בעולמו בעת הבריאה. והרביצה הזאת תהיה בצהרים, ר"ל בעת שליטת המזלות ותוקף השמש אשר הוא ראש אל משטרי שמים וככבי אור ומזלות. והנה בעת הרעיה וההשגחה יראה וישגיח לבדו ואין זר אתו. אבל בעת הרביצה ירביץ על ואצל עדרי חבריו, כי אז נמצאו לו חברים רועים ועדריהם שהם הככבים והשרים העליונים המרביצים צאנם איש איש כפי פקודתו: והנה בקשה נפש שלמה להכיר ולמצוא את דודה ה' בשני מיני ההנהגות האלה (ומ"ש שלמה אהיה כעוטיה הוא מאמר מוסגר, ר"ל למה אהיה מכוסה ומעוטפת במכסה הענן והערפל בין צללי הגויה שהיא בית שלמה הלא אני למודה להיות משכלת ויודעת ורבת פעלים):

Figurative Meaning: “Tell me”—The heavenly beloved speaks to her exalted Beloved, who stands behind her walls. Since she is presently unable to unite with Him in prophetic communion because of the material powers that darken and obscure her, she asks Him to reveal His dwelling place—that is, to teach her how she may attain knowledge of His truth through inquiry, contemplation, and intellectual investigation. The Great Shepherd, blessed be He, at times shepherds and at times causes His flock to lie down. That is, God's governance and shepherding of His flock—His hosts, His creatures, and all living beings—operate in two modes. At times He guides them through direct providential care, without the mediation of nature, fate, or other governing forces. Then He personally shepherds the flock of His people through His particular Providence, distributing sustenance and blessing to each according to its need. This is represented by the shepherd actively tending his flock. At other times, when the generation is not worthy, He governs through nature, the constellations, and the celestial order that He established during the six days of creation. This is symbolized by causing the flock to lie down. During rest, the sheep receive no new nourishment from the shepherd but are sustained by what they have already received. Likewise, when nature and the heavenly influences hold sway, God does not bestow a new outpouring of abundance but allows creation to continue through the life and provision He implanted in the world at its beginning. This resting takes place “at noon,” that is, during the reign of the heavenly bodies and the full strength of the sun, which stands at the head of the celestial order, the stars, and the constellations. During active shepherding and providential care, He alone sees and supervises, and no stranger is with Him. But during the resting period He causes the flock to lie down among the flocks of His companions, for then there appear other shepherds and their flocks—the stars and the heavenly princes—each tending its assigned charge according to the commission entrusted to it. Thus Solomon's soul seeks to know and find her Beloved through both of these modes of Divine governance. (The phrase “Why should I be like one veiled?” is parenthetical, meaning: Why should I remain covered and wrapped in the cloud and darkness that conceal me among the shadows of the body, which is Solomon's house? Am I not accustomed to being understanding, knowing, and rich in spiritual activity?)

אם לא, [תשובת הדוד הרועה] הנה לזה שתברחי מחצר המלך ותבואי אלי, צריכה את לשני דברים, א] שתדעי את מקומי אנה תמצאני, ב] צריכה את עצה ותחבולה בל יכירו אותך השומרים וגדודי שלמה בדרך, הנה על הא' שתמצא את מקומי, צאי לך בעקבי הצאן, כי בהכירך שבילי הצאן ועקבותם תבאי עד המקום ששם הרועה, ועל הב' שלא יכירוך, רעי את גדיותיך על ואצל משכנות הרועים שאז יחשבו כי רועה את, [ותפס מלת על לפי המליצה שהיא על ומעלה]:

Allegory: “If you do not know”—[The reply of the shepherd-beloved.] In order for you to escape from the king’s court and come to me, two things are necessary. First, you must know where I may be found. Second, you need counsel and a plan so that the guards and Solomon’s patrols will not recognize you along the way. Concerning the first, that you may find my dwelling place: “Go forth in the footsteps of the flock.” By recognizing the paths and tracks of the sheep, you will come to the place where the shepherd is. Concerning the second, that you not be recognized: “Pasture your young goats beside the shepherds’ tents.” Then people will assume that you are merely a shepherdess tending your flock. The word “beside” is used because, according to the deeper meaning, it signifies being above and beyond.

אם לא (תשובת הרועה העליון ב"ה) הנה לזה שתברחי מחצר המלך ותבואי אלי. ר"ל שתעזבי את היצר והתאות ועניני הגויה ותשתדלי בעיון ומושכלות עד שתשיג את אמתתי צריכה את לשני דברים, א) שתדעי את מקומי אן ואיך תמצאני. ר"ל שתדעי הדרך איך יושגו האמיתיות ואיך תכנס לפרדס להכיר את מי שאמר והיה העולם. ב) צריכה את עצה בל יעכבוך גדודי המלך שלמה, ר"ל בל ישביתוך היצר וגדודיו מן העיון והשקידה: הנה על הא' שתמצאי את מקומי ואמתתי. אני אומר לך צאי לך בעקבי הצאן ר"ל ידיעת ה' מצד עצמו הוא דבר נמנע ולא תוכלי להכיר ולדעת את רועה העולם מצד מה שהוא רועה ר"ל מצד עצמו רק מצד הצאן המונהגים על ידו, שע"י הצאן תכיר את הרועה, ר"ל שע"י סימני החכמה והיכולת והרחמים והחסד הניכרים בעקבי הצאן וכחות החיים כפי שהוא מנהיג אותם בחמלתו, תכיר גדולת הרועה חכמתו ויכלתו הבב"ת. ואם על הב' שלא יעכבוך היצר המולך בגויה וגדודיו ממהלך השלמות. איעצך. ורעי את גדיותיך. תשתדלי שאת תהי הרועה ומנהגת את כחות החיים שבך שהם הגדיים שלך (וזה יהיה באופן שתדמי ההנהגה לכחות החיים אשר בעולמך הקטן שהיא הגויה, להנהגת ה' לכחות החיים אשר בעולמו הגדול, שכמו שהוא מנהיג הכל לתכלית אחד כולל שכלי הנרצה אצלו שהוא תכלית הטוב והשלימות כן תנהיגי את לתכלית האושר והטוב. ועז"א צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך שתלמד את הרעיה מן רעייתו את צאן עולמו ע"י הרועה הטוב ב"ה). על משכנות הרועים. ר"ל כי תחת הנפש יש ג"כ רועים אחרים המנהיגים את הגויה כמו כח הדמיון והמתעורר והמתאוה ודומיהם אבל צריך שיהיו כולם נכנעים תחת הנהגת הנפש האלהית. עד שהרועים האלה ר"ל מנהיגי כחות הגויה ירעו תחת הרעיה האלהית והיא תהיה עליהם ובתבונות כפיה תנחם: (וכבר בארנו במבוא המחברת כי השיר הזה הוסד על המראה הראשונה שנגלה ה' אל שלמה בגבעון בחלום הלילה ויאמר שאל מה אתן לך, ושלמה בקש לב מבין לשמוע משפט להבין בין טוב לרע, ויטב הדבר בעיני ה' כי שאל את הדבר הזה. ובודאי מצד ששאל הדבר הזה בחלומו הוטב בעיני ה', כי ההסכמה והמחשבה העולה על לב בחלום אינה מפעולת השכל והבחירה. רק כי אחר ששאל את הדבר בחלומו בהכרח היה משתדל במחשבה זאת תחלה ימים רבים בהקיץ, ודרש ושקד ע"ז להבין משפט, וטיב השקידה וההשתדלות הזה היה הסבה אל המראה הנבואית הזאת שנגלה אליו האלקים ויעש את שאלתו, וע"כ טרם יבוא לספר בפסוקים הבאים. מענין המראה והנבואה שהתחברה הרעיה נפש שלמה עם דודה ית', הקדים לספר בשירו איך תחלה השתדלה נפש שלמה להכיר את ה' ולדעת דרכיו, וכבר בארנו בפ' ס' תהלות ס' ע"ב, (בפסוק משפטיך למלך תן), כי המשפט לאלקים הוא. ר"ל באשר כבר הסכימו המחוקקים שבהכרח ימצא משפט כללי ראשי, הוא יהיה הפלס שבו ישקלו השופטים כל הנמוסים החלקיים והפרטים. וכאשר נלאו כל אנשי חיל למצוא הפלס והחק הראשי הזה, הסכימו כי המשפט לאלהים הוא, כי באשר הוא המחוקק העליון והתבונה הכוללת. א"כ מקור המשפט ושרשו הוא אצל שורש השרשים אדון הכל ית', וע"כ שאל שלמה ע"ה את המשפט מה', והמשורר בקש משפטך למלך תן, כי רק מאלקי המשפט נלמד לדעת פלס ומאזני משפט לה', וזה נלמד ע"י שנשכיל דרכיו ואורחותיו בעקבי הצאן והנהגתו את צאן הבריאה כבקרת רועה עדרו במשפט ובצדק. ולכן הקדים להציע כי טרם נגלה ה' אל שלמה ודבר עמו בחזון, שיסופר מן לסוסתי ברכבי פרעה ואילך, דרש שלמה ושקד לדעת דרכי ה' ומשפטיו בהנהגת עולמו):

Figurative Meaning: “If you do not know”—[The reply of the heavenly Shepherd, blessed be He.] In order for you to escape from the king’s court and come to Me—that is, to abandon the inclination, bodily desires, and material concerns, and devote yourself to contemplation and intellectual pursuits until you attain knowledge of My truth—you require two things. First, you must know where and how to find Me; that is, you must know the path by which truth is attained and how to enter the orchard of wisdom to know Him who spoke and the world came into being. Second, you need counsel so that the king Solomon and his troops—that is, the inclination and its forces—will not hinder you from study, contemplation, and the pursuit of perfection. Concerning the first, that you may find My place and know My truth, I tell you: “Go forth in the footsteps of the flock.” Knowledge of God in Himself is impossible. You cannot know and comprehend the Shepherd of the world as He is in Himself. Rather, you must know the Shepherd through the flock He guides. Through the flock you will come to know the Shepherd; that is, through the signs of wisdom, power, mercy, and lovingkindness revealed in the footsteps of the flock and in the living powers He governs with compassion, you will recognize the greatness of the Shepherd and His infinite wisdom and power. Concerning the second matter, that the inclination ruling within the body and its forces not prevent you from advancing toward perfection, I advise you: “Pasture your young goats.” Strive to become the shepherd and ruler of the living powers within yourself, which are your young goats. This is accomplished by modeling your governance of the living powers within your small world—the body—after God’s governance of the living powers within His great world. Just as He directs all things toward one comprehensive intellectual purpose, namely the highest good and perfection, so you should direct your powers toward blessedness and goodness. Thus the verse says: “Go forth in the footsteps of the flock and pasture your young goats,” teaching the beloved to learn from the way the Good Shepherd, blessed be He, tends the flock of His world. “Beside the shepherds’ tents” means that beneath the soul there are other shepherds who govern the body, such as the imaginative faculty, the appetitive faculty, the arousing faculty, and similar powers. Yet all of them must be subject to the rule of the Divine soul. These shepherds—the governors of the bodily powers—must tend their flocks under the authority of the Divine beloved, while she remains above them and guides them with the wisdom of her hands. (And we have already explained in the Introduction that this song is founded upon the first vision in which Hashem appeared to Solomon at Gibeon in a dream by night and said, “Ask what I shall give you.” Solomon requested an understanding heart to hear judgment and discern between good and evil, and the matter pleased Hashem because he had asked for this. Certainly, the fact that he asked for such a thing in his dream was itself pleasing to God, for the thoughts and inclinations that arise in dreams do not proceed from conscious choice and deliberation. Rather, since he asked for this in his dream, it necessarily follows that for many days while awake he had already devoted himself to such thoughts, seeking and laboring to understand judgment. The excellence of this diligence and effort became the cause of the prophetic vision in which God appeared to him and granted his request. Therefore, before describing in the following verses the vision and prophecy through which Solomon’s soul, the beloved, was united with her Beloved, Malbim first explains how Solomon’s soul strove to know God and understand His ways. As we explained in Psalm 72, “Give the king Your judgments,” judgment belongs to God. Since lawmakers have agreed that there must be a universal and primary standard by which all particular laws and judgments are measured, and since the wisest men have been unable to discover this supreme standard on their own, they concluded that “judgment belongs to God.” For He is the supreme Lawgiver and universal Intelligence; therefore the source and root of justice reside with the Root of all roots, Hashem of all. This is why Solomon sought judgment from God, and why the Psalmist prayed, “Give the king Your judgments.” For only from the God of justice can we learn the true balance and scales of judgment. This knowledge is acquired by understanding His ways and paths through the footsteps of the flock—that is, through His governance of creation, as a shepherd carefully inspects and guides his flock with justice and righteousness. Therefore, before describing how Hashem appeared to Solomon and spoke with him in vision—from “To my mare among Pharaoh’s chariots” onward—Malbim first presents Solomon’s diligent effort to understand God’s ways and judgments through contemplation of His governance of the world.)

לססתי, [עפ"י הסימנים והאותות האלה שנתן לה דודה עלה בידה לברוח מחדרי שלמה אל דודה במדבר ויספר הדברים שעברו בינה ובין דודה], הרועה רואה אותה שהיא מקושטת בתכשיטי זהב ופנינים, והוא אומר אליה, רעיתי דמיתיך לסוסתי ברכבי פרעה, ר"ל את דומה בעיני כאילו לקח שלמה את הסוסיא שלי, שהיא יחידה אצלי. ואסרה במרכבתו בין יתר הסוסים והרכב שהיה לו ממצרים מבית פרעה, [כמ"ש ותצא מרכבה ממצרים] שהגם שיש לשלמה סוסים ומרכבות רבות וטובות, שהם רכבי פרעה ומקוה הסוסים אשר יוציא ממצרים, לקח גם סוס שלי שהיא יחידה אצלי ואסרה במרכבתו, ור"ל הגם שי"ל נשים רבות ופלגשים ובת פרעה בראשן, לקח גם הסוסיא שלי שהיא הרעיה שלי שהיא יחידה אצלי:

Allegory: “To my mare”—According to these signs and instructions that her beloved had given her, she succeeded in escaping from Solomon’s chambers and reaching her beloved in the wilderness. The song now relates the words exchanged between them. The shepherd sees her adorned with ornaments of gold and pearls and says to her: “My beloved, I compare you to my mare among Pharaoh’s chariots.” That is, you seem to me as though Solomon had taken my mare—the one that is unique and precious to me—and harnessed her to his chariot among the many horses and chariots he had acquired from Egypt, from Pharaoh’s house (as it is written, “And a chariot came up and went out of Egypt”). Although Solomon possesses many fine horses and chariots—the chariots of Pharaoh and the horses imported from Egypt—he has nevertheless taken my own mare, the one that is uniquely mine, and yoked her to his chariot. In the same way, although Solomon has many wives and concubines, with Pharaoh’s daughter at their head, he has also taken my mare—that is, my beloved, who is uniquely mine.

לסוסתי (עפ"י הסימנים אשר נתן ה' לנפש שלמה איך תכיר דרכיו ותשכיל באמתחתו, זכתה למראה הנבואה ודבר אליו ה' בגבעון בחלום הלילה ויספר פה הדברים אשר דברו הדודים במחזה) אלהים רואה כי נפש שלמה קבלה תכשיטין מן הגויה אשר התחברה עמו שיבואר בפסוק שאח"ז אומר הוא אליה: רעיתי דמיתיך לסוסתי ברכבי פרעה. קורא את הכחות המנהיגים גוית שלמה בשם רכבי פרעה. כי המנהיגים האלה המושכים מרכבת הגויה יצאו ממצרים מקום הזמה, והמדמה והמתעורר הם השתדלו להנהיג מרכבת שלמה שהיא גויתו, בענין שיהיה אוהב נשים נכריות רבות שהם הגאוה והתאוה קנאה וכבוד ועושר, ושיאהב את הזמה שהיא בת פרעה, וקורא את הנפש האלהית שגם היא נתנה לו להיות מנהגת מרכבת גויתו בשם סוסתי היא הסוסיא של הרוכב בערבות אשר היא מוכנת למשוך את המרכבה הקטנה שהיא גוית שלמה, אל הצד שינהיג הרוכב העליון את המרכבה הגדולה שהיא המציאות הכללי, אל הטוב והאושר והשלמות. והמלך שלמה שהוא היצר המוליך במרכבתו, לקח הסוסיא האלהית ויאסרה אל רכבי פרעה שתמשוך את הרכב אל מקום אשר יהיה שם רוח סוסי פרעה ללכת והוא כי רצה שהנפש האלהית תהיה נמשכת אחרי הנהגת כחות החומר ברכבו ובפרשיו, ובכ"ז הנך סוסתי המיוחדת לי להמשך ולמשוך ולהנהיג כפי רצוני:

Figurative Meaning: “To my mare”—Through the signs that God had given Solomon's soul by which she might recognize His ways and attain knowledge of His truth, she merited the prophetic vision, and Hashem spoke to him at Gibeon in a dream by night. Here he relates the words exchanged between the lovers in that vision. God sees that Solomon's soul has received ornaments from the body with which it has become associated, as will be explained in the following verse, and He says to her: “My beloved, I compare you to my mare among Pharaoh's chariots.” He calls the powers that govern Solomon's body “Pharaoh's chariots,” for these governing powers draw the chariot of the body and have their origin in Egypt, the place of sensual corruption. The imaginative faculty and the appetitive faculty sought to direct Solomon's chariot—that is, his body—in such a way that he would love many foreign women, namely pride, desire, jealousy, honor, and wealth, and that he would love corruption itself, symbolized by Pharaoh's daughter. The Divine soul, which was also given to him to govern the chariot of his body, He calls “my mare.” It is the mare of the Rider of the heavens, appointed to draw the small chariot, which is Solomon's body, toward the same goal toward which the Supreme Rider guides the great chariot, namely the entire universe: goodness, blessedness, and perfection. But King Solomon—that is, the inclination ruling within the chariot—took this Divine mare and harnessed her to Pharaoh's chariots, causing her to draw the chariot wherever the spirit of Pharaoh's horses desired to go. In other words, he wished the Divine soul to be led by the governance of the material powers, by his chariots and horsemen. Yet despite all this, you are still My mare, uniquely Mine, appointed to be guided by My will and to guide according to My purpose.

נאוו. והנה נדמית כסוסי שלמה שהם מקושטים בתכשיטין, וכן נתנו תורי זהב על לחייך וחרוזי פנינים על צוארך כאשר יעניקו לסוסי המלך:

Allegory: “Your cheeks are lovely”—And indeed, you resemble Solomon's horses, which are adorned with ornaments and decorations. So too have they placed rows of gold upon your cheeks and strings of pearls upon your neck, just as the king's horses are adorned with royal trappings and ornaments.

נאוו. אבל ע"י שהיתה אסורה במרכבת שלמה, ר"ל ע"י שהרכבת בגויתו את מקושטת בתכשיטין אשר בם יקשטו סוסי המלך תורים על לחייך וחרוזי פנינים על צוארך, מה שלא היה לך בהיותך אצלי. ר"ל כי הנפש טרם התקשרה בגויה לא היתה משגת שום דבר ממשיגי הגשם איכות וכמות זמן ומקום וכל תנאי הגשם ומשיגיו, כי השכל המופשט מחומר ישיג הדברים כמו שהם בעצמם מופשטים מן הזמן והמקום והמקרים שהם תנאי השכל הנקשר בגויה, אבל ע"י שירדה אל הגויה ונקשרה במרכבת החומר נעשה בה שינוי גדול שתקבל השגותיה דרך מסך החומר ודרך חלונות החושים ועי"כ השגותיה הם בדרך הדרגה, והוא, א) שתחלה יפשיט השכל מושגים מן התמונות הגשמיות אשר יראה בעיניו, ולכל דבר בשם יקרא עד שכלל הדבור שבעבור זה תכונה נפש הדברית הם מושגים מופשטים מן המוחשים כידוע בחכמת ההגיון, ובהיותה במקורה טרם נכלאה בגויה לא ידעה כלל מן הדבור ההסכמיי אשר ידבר האדם וחי שהשכלים הנפרדים ישיגו הכל בדרך שכל ולא ישתמשו בהדבורים שבהם יציינו הנפשות הנתלות בחומר מושגיהן. ועז"א נאוו לחייך בתורים הלחי מציין את הדבור, ר"ל הלחיים המדברים נאוו בתורים [התור הוא הציון המוחשי מלשון ראש תור משתתף עם תואר] ר"ל שעתה יש לך דבורים נלקחות מן הציונים המוחשים הנקראים בשמות שונים שבהם תנוע הלחי לגלות בם מושגיך. (זאת שנית) שתחילה בהיותה במרום השיגה השגה פתאומית לדעת מושכליה בהשגה פשוטה בלא הדרגה ובלא זמן ועיון ודרישה, ואחר שהתרכבה בגויה השגותיה הולכים לאט לאט בהדרגה, שתחלה תבנה משפטים מן המושגים ע"י שתרכיב המושגים זה לזה בדרך חיוב או שלילה, למשל התפוח הוא אדום. התפוח אינו שחור, או בדרך חיוב או נמנע או אפשר ויתר הדרכים וההרכבות שירכיב השכל הנודעים בחכמת ההגיון ואח"כ תחבר המשפטים זה לזה ותבנה מהם היקשים אח"כ תבנה מן ההיקישים היקשים אחרים והם חוקים קבועים ומוכרחים לנפש הנקשרת בחומר בהשכלתה ועיונה לא להנפש המופשטת מן החומר כנודע בחכמת מה שאחר הטבע: ועז"א צוארך בחרוזים הצואר מציין מוצא הקול שהיא פנימי יותר מן הדבור ומציין דרכי השכלת הנפש בעיון הם נאוו בחרוזים שחורזים פנינים רבים א' אל א' ע"י החוט המחבר וחורז אותם, כן תחרוז משפט אל משפט היקש אל היקש:

Figurative Meaning: “Your cheeks are lovely”—Yet by being harnessed to Solomon's chariot—that is, by being joined to his body—you have become adorned with ornaments such as those used to decorate the king's horses: rows of gold upon your cheeks and strings of pearls upon your neck, ornaments that you did not possess when you were with Me. For before the soul became joined to the body, it did not apprehend any of the attributes of material things—quantity, quality, time, place, or any of the conditions and objects of material perception. The intellect separated from matter perceives things as they are in themselves, abstracted from time, place, and accidental qualities, which are merely conditions of an intellect bound to the body. But when the soul descended into the body and became attached to the chariot of matter, a great change occurred within it. It began to receive its perceptions through the screen of matter and through the windows of the senses. Consequently, its knowledge proceeds by stages. First, the intellect abstracts concepts from the material images perceived by the senses and assigns names to things. Thus speech itself—on account of which the soul is called the rational or speaking soul—consists of concepts abstracted from sensible objects, as is known in logic. While the soul remained in its heavenly source before being imprisoned in the body, it knew nothing of conventional human speech, for separate intellects comprehend everything intellectually and do not employ spoken words by which souls attached to matter express their concepts. Therefore he says: “Your cheeks are lovely with rows of jewels.” The cheeks symbolize speech. That is, your speaking cheeks are adorned with rows of ornaments. The word תורים refers to visible signs and forms (related to the word תואר, “form” or “appearance”). Now you possess speech derived from sensible signs, each designated by its own name, through which the cheeks move to express your thoughts. Furthermore, when the soul dwelt on high, it attained its intelligible objects through an immediate and simple perception, without stages, without time, and without investigation or reasoning. But after becoming joined to the body, its perceptions advance gradually. First it forms judgments from concepts by combining them through affirmation or negation—for example, “the apple is red” or “the apple is not black”—or through necessity, possibility, and the other forms of logical combination known in the science of logic. Afterwards it combines judgments with one another and constructs syllogisms; then from syllogisms it constructs further syllogisms. These become fixed and necessary laws for the soul attached to matter in its process of thought and reasoning, though not for the soul separated from matter, as is known in metaphysics. Therefore he says: “Your neck with strings of jewels.” The neck symbolizes the source of the voice, which is more inward than speech itself, and thus represents the methods by which the soul attains knowledge through rational inquiry. These are beautiful “with strings of jewels,” for just as many pearls are strung together upon a thread, so one judgment is joined to another, and one syllogism to another.

תורי, כשהיית אצלי לא היה לך רק נקודות הכסף, לא היה לך תכשיטין מזהב רק מכסף, ולא תורים רק נקודות קטנות ממעט כסף, ועתה נעשה לך תורי זהב:

Allegory: “We will make for you rows of gold”—When you were with me, you possessed only “studs of silver.” You had no ornaments of gold, only of silver; not rows and chains of gold, but merely small points and studs fashioned from a little silver. Now, however, “we will make for you rows of gold.”

תורי. בהיותך במעונה אלהי קדם טרם נצמדת אל רכבי שלמה לא היה לך רק נקודות הכסף, ר"ל שאז לא היה נמצא בהשכלתה לא כמות ולא איכות, כי הנקודה ההנדסיית אינה תופסת מקום ובלתי מתחלקת כנודע והוא ציור שלילת הכמות וזה הפך של התורים והחרוזים שהתורים שהם המושגים המוחשים נלקחים ע"י הכמות המקומי שזה יבדיל בין תמונה לתמונה והחרוזים שהם המשפטים וההיקשים ההגיונים. מקושרים עם הכמות הזמני כידוע בחכמת בקור השכל וזה הפך הנקודה שאין לה כמות. גם על ידי שהרכבת בגויה משגת איכות, וזה ממשיל בזהב הפך הכסף, כי מראה לובן הכסף מציין שלילת הצבע שמראה הלובן היא הצבע הפשוטה כנודע, אבל מראה אודם הזהב מציין הצבע שהיא ציון האיכות (ר"ל שעתה משגת מקרי הגשם כי רוב המקרים נכללים בכמות ואיכות), וז"ש תחלה היא לך רק נקודות הכסף ועתה נעשה לך בעצמותך (שעצמות הנפש היא השכלתה) תורי זהב להשיג כמות ואיכות ויתר מקרי הגשמים מצד שהתעצמו מושכליך בחומרים ומשיגיהן:

Figurative Meaning: “Rows of gold”—When you dwelt in your abode with the God of ancient days, before you were joined to Solomon's chariots, you possessed only “studs of silver.” That is, your knowledge then contained neither quantity nor quality. For the geometrical point occupies no space and is indivisible, as is well known, and thus symbolizes the absence of quantity. This stands in contrast to the rows and strings of jewels. The rows, which symbolize concepts derived from sensory perception, are acquired through spatial quantity, by which one image is distinguished from another. Likewise, the strings, which symbolize logical judgments and syllogisms, are connected with temporal quantity, as is known in the science of intellectual analysis. This is the opposite of the point, which possesses no quantity. Furthermore, through your union with the body you have come to apprehend quality as well. This is symbolized by gold as opposed to silver. The whiteness of silver signifies the absence of color, for white is regarded as the simplest of colors. The redness of gold, however, signifies color itself, which represents quality. In other words, you now perceive the attributes of material things, since most material accidents are included under the categories of quantity and quality. Thus, formerly you possessed only “studs of silver,” but now “we will make for you rows of gold” within your very essence—for the essence of the soul consists in its acts of understanding—so that you may apprehend quantity, quality, and the other attributes of material things, because your concepts have become bound up with material objects and their properties.

[תשובת הרעיה] עד. דע כי עתה נפרדתי מחברת המלך שלמה, כי בעודו יושב על השולחן במסבו, מתענג בתענוגים, לא התאויתי למטעמותיו, כי נרדי [זה ציון אל דודה שהוא נרד ובושם לה], בושם של דודי שהוא נרד ובושם לי, נתן ריחו הרגשתי את ריחו הטוב ונמשכתי אחריו, גם יאמר שריח נרדו היינו ריח דודי הגיע ממקומו עד מקום שהמלך במסיבו:

Allegory: [The beloved's reply.] “While”—Know that I have now separated myself from the company of King Solomon. For while he sat reclining at his table, enjoying his pleasures and delights, I felt no desire for his delicacies. Rather, “my spikenard gave forth its fragrance.” My spikenard—which symbolizes my beloved, who is my perfume and my sweet fragrance—gave forth its scent. I sensed his pleasant aroma and was drawn after him. It may also mean that the fragrance of his spikenard—that is, the fragrance of my beloved himself—reached from the place where he was all the way to the place where the king sat at his banquet.

(תשובת הנפש) עד. דע שעזבתי את החומר ונפרדתי מחברתו, כי בעוד שהמלך שהוא הכח המתעורר והיצר המולך בגויה יושב במסבו ומסב בראש ומתענג בתענוגות בשר נרדי נתן ריחו הרגשתי ריח הנרד שלי שהיא ריח הרוחני וקטורת סמים לקדש היוצא מנרדי שהיא דוד קדשי, ר"ל הרגשתי דרכי ה' והנהגתו המורח לאפי מריחו וגם יאמר שריח רוחניות הדוד העליון נשפע לי ממקומו בקדש עד מקום גויתי שהיצ"ה יושב שם במסבו:

Figurative Meaning: [The soul's reply.] “While”—Know that I have abandoned materiality and separated myself from its companionship. For while the king—that is, the appetitive faculty and inclination ruling within the body—sat at his banquet, presiding and delighting in bodily pleasures, “my spikenard gave forth its fragrance.” I perceived the fragrance of my own spikenard, namely the spiritual fragrance and the incense of holy spices that proceed from my spikenard, which is my holy Beloved. That is, I perceived the ways of Hashem and His governance, whose fragrance reached my senses through its sweet aroma. It may also mean that the fragrance of the spirituality of the heavenly Beloved flowed to me from His holy dwelling place, reaching even the place of my body where the evil inclination sat at its banquet.

צרור. מבארת כי הרגישה ריח הטוב של דודה משני פנים, א] מצד זכרון הבושם שנמצא אצלה שדודה דומה לה כצרור המור הצרור בין שדיה, כן חקוק על לבה, עד שבכל פעם יעלה ריחו וזכרונו מבין שדיה:

Allegory: “A bundle”—She explains that she sensed the sweet fragrance of her beloved in two ways. First, through the remembrance of the perfume that remained with her, for her beloved was like “a bundle of myrrh” resting between her breasts. Just as such a bundle is bound and kept close to the heart, so was he engraved upon her heart. Therefore, at every moment, his fragrance and memory arose from between her breasts.

צרור. מבארת כי הרגישה ריח הטוב ורוחנית ה' ואלהותו משני צדדים. א) מצד האלהית אשר בנפש כי הנפש מצד שהיא אלהית וחלק מעצמותו ית' היא דומה כלוח אשר חרות עליה כל הענינים האלהיים, כי החלק יתדמה אל הכל, ועת יפקח האדם את עיני שכלו הפנימים ויביט על לוחות נשמתו ימצא שם משכן ה' והיכלו ויביט שם כל הפלאים האלהיים במכתב אלהים חרותים על הלוחות והריח האלהי צרור וגנוז בצרור נפשו ומצד זה דודי דומה לי כצרור המור הלן בין שדי וחדרי לבבי (ותפס צרור המור שהוא המוסך והוא דם הצרור בחיה שבהודו, ימשיל כאילו בדם הלב שהוא מובחר הדם שעליו תנשא נפש החי צרור הריח האלהי הזה):

Figurative Meaning: “A bundle”—She explains that she perceived the sweet fragrance and spirituality of God from two perspectives. First, from the divinity within the soul itself. Since the soul is Divine and a portion emanating from His essence, it resembles a tablet upon which all Divine realities are engraved. For the part resembles the whole. When a person opens the inner eyes of his intellect and gazes upon the tablets of his soul, he finds there the dwelling place of God and His sanctuary, and beholds there all these Divine wonders inscribed as with the writing of God upon the tablets. The Divine fragrance is bound up and hidden within the bundle of his soul. Therefore “my Beloved is to me like a bundle of myrrh that lies between my breasts,” that is, within the chambers of my heart. He uses the image of a bundle of myrrh—which is the fragrant musk contained in the blood-pouch of the musk deer—as a metaphor, as though this Divine fragrance were bound within the blood of the heart, the choicest blood upon which the life of the living being depends.

אשכול ב] תרגיש ריחו הנודף מרחוק, כי מן כרמי עין גדי במדבר אשר הוא חונה שמה, דומה לה כאשכול הכופר המשלח ריחו למרחוק:

Allegory: “A cluster”—Secondly, she senses his fragrance wafting from afar. From the vineyards of En-Gedi in the wilderness, where he dwells, he appears to her like “a cluster of henna blossoms” whose fragrance spreads to great distances.

אשכול ב) מרגשת ריחו ורוחניותו מצד האלהות הנמצא חוץ לנפש האלהית המתפשטת בכל המציאות אשר משם יריחוהו החכמים לדעת אותו ולהשיגו ומן כרמי עין גדי (שהיה מדבר כמ"ש בספר שמואל) ר"ל מן המדבר אשר הוא שוכן שם שזה מליצה על מעונו בערבות חוץ מעולם הזה המיושב מבני אדם הוא דומה כאשכול הכופר שמרגישים את ריחו מרחוק [ותפס אשכול כי האלהות כוללת כל המציאות שאין דבר בלעדו כאשכול שכולל כל הפירות שבתוכו ובכרמים יש אשכולות לרבבות ובכ"ז מרגישים האשכול היחידי של הכופר ומכירים בו בין רבבות אשכולות הכרם ע"י ריחו וכן אות הוא בצבאות שלו והאחד המיוחד ניכר בין רבבות העולמות ע"י רוחניותו והנהגתו בהיותו מחיה את כולם] והיא אומרת כי השיגה רוחניות ה' וכבודו בין מצד ההשגה אשר בנפשו בין מצד ההשגה באלהות חוץ לנפשו:

Figurative Meaning: “A cluster”—Secondly, she perceives His fragrance and spirituality from the divinity that exists outside the Divine soul, diffused throughout all existence. From there the wise perceive Him, come to know Him, and attain understanding of Him. “From the vineyards of En-Gedi”—which was a wilderness, as related in the Book of Samuel—that is, from the wilderness where He dwells. This is a metaphor for His abode in the heavenly realms beyond this inhabited world of men. There He is like “a cluster of henna blossoms,” whose fragrance is sensed from afar. He uses the image of a cluster because the Divine encompasses all existence and there is nothing apart from Him, just as a cluster contains within itself all the grapes attached to it. In a vineyard there may be countless clusters, yet one particular cluster of henna is distinguished among the multitude by its fragrance. Likewise, among His hosts and creations, the One Unique Being is recognized among myriads of worlds through His spirituality and His governance, by which He gives life to them all. Thus she declares that she has attained a perception of the spirituality and glory of God both through the knowledge implanted within her own soul and through the knowledge of the Divine that exists beyond her soul.

הנך יפה, כשמוע הדוד אהבת כלולותיה. משיב לה הנך יפה משני טעמים, א] מצד שאת רעיתי, שומרת אהבתי, ולא נפתית למלך שלמה: ב] הנה יפה גם מצד עצמך, עיניך דומים כיונים, שאין מסתכלים רק אל בן זוגם:

Allegory: “Behold, you are beautiful”—When the beloved hears her declaration of faithful love, he replies to her: “Behold, you are beautiful” for two reasons. First, because “you are my beloved,” preserving your love for me and not allowing yourself to be enticed by King Solomon. Second, you are beautiful in your own right and by your own nature. “Your eyes are like doves,” for doves gaze only upon their chosen mate and direct their attention to none other.

הנך יפה ה' אומר אל הנפש הנך יפה משני פנים, א) מצד שאת רעיתי חלק ממני ודבוקה בי דבוקה אל האלהות אשר בכלל המציאות חוץ לנפש. וזה נגד אשכול הכופר. ב) הנך יפה מצד עצמך כי גם מצד עצמותך את קדושה בת אלהים והיופי האלהי היא צפירת תפארה עליך מצד האלהות אשר בנפש, וזה נגד צרור המור. עיניך יונים ר"ל שני מיני עינים שבך, א) העין הפנימי שבו תחזה על כחות הנפשיות לראות בם המראות האלהיות החרותים על לוחותיהם. ב) העין החיצוני שבו תביט על כלל המציאות להביט בהם הנהגת ה' השגחתו וחכמתו ויכלתו דומים כעיני יונים הבלתי נפרדים מבן זוגם כן תביט אלי בשני עיניך אלה להכירני ולדרשני ולבקש אהבתי:

Figurative Meaning: “Behold, you are beautiful”—Hashem says to the soul: “Behold, you are beautiful” in two respects. First, because “you are My beloved,” a portion of Me and joined to Me, attached to the divinity that pervades all existence outside the soul. This corresponds to the image of the cluster of henna blossoms. Second, “you are beautiful” in your own right, for by your very essence you are holy, a daughter of God. Divine beauty crowns you because of the divinity that resides within the soul itself. This corresponds to the image of the bundle of myrrh. “Your eyes are doves.” That is, the two kinds of eyes within you: first, the inward eye by which you behold the powers of the soul and perceive within them the Divine visions engraved upon their tablets; second, the outward eye by which you gaze upon the whole of existence and discern therein God's Providence, wisdom, and power. Both of these eyes are like doves, which never separate from their mate. So too, with both of these eyes you look toward Me, seeking to know Me, inquire after Me, and pursue My love.

הנך, משיבה הרעיה הנך יפה דודי מצד תוארך, גם נעים מצד שלמותך, והנה הגיע העת שנתחבר יחד ואחר כי לא נשכב עוד על מטת זהב וכסף ולא בבית ובהיכל, רק נלין ביערים על ערש של עצים וענפים לחים, הנה ערשנו הזה שבו נשכב משכב דודים, רעננה הוא מענפים לחים ורעננים, הערש רענן ורטוב והגיע עת דודים:

Allegory: “Behold”—The beloved replies: “Behold, you are beautiful, my beloved,” beautiful in your appearance, “indeed pleasant” in your perfection and excellence. Now the time has come for us to be united together. We shall no longer recline upon beds of gold and silver, nor dwell in palace halls and chambers. Rather, we shall spend the night in the forests upon a couch made of trees and fresh branches. “Our couch is verdant”—the couch upon which we shall lie in love is formed from fresh and flourishing boughs; it is green and moist, and the time of love has arrived.

הנך (משיבה הנפש) הנך יפה דודי גם אתה משני פנים האלה, א) מצד האלהות שחוץ לנפש הנך יפה שהיופי הנמצא בסדר המציאות נמצא בך בעצם וראשונה כי אתה מקור היופי שמן המקור הזה תתפשט היופי על כלל המציאות. ב) מצד האלהות אשר בנפש אף נעים ירגישו בו הנפשות הנעימות והערבות והערך היותר שלם, אחר שבארו החושקים הקדושים האלה היחס אשר ביניהם מצד שני הקצוות האלהות אשר חוץ לנפש. והאלהות הצפון בנפש עתה תאמר כי הגיע העת לזווגם יחד האלהות שחוץ לנפש עם האלהות אשר בנפש הרוח הקודש השופע על העולם הגדול עם הרוח הקודש השופע בעולם הקטן כחלק המזדווג עם הכל שע"ז בקשה ישקני מנשיקות פיהו: ואף ערשנו ששם יהיה הזוג והחבור הקדוש הלז רענן ורטוב כי כבר הוכנו שניהם אל החבור הלז והתדבקות רוחא ברוחא הן הנפש מצד התעוררה לקראת האלהים בדרשה ובקשה אותו והן האלהים מצד שמוכן לשפוך רוחו ואהבתו עליה בחסדו:

Figurative Meaning: “Behold”—The soul replies: “Behold, You are beautiful, my Beloved,” and You too are beautiful in these same two respects. First, with regard to the divinity that exists outside the soul: You are beautiful, for all the beauty found in the order of creation exists in You essentially and primarily, since You are the source of beauty from which beauty spreads throughout all existence. Second, with regard to the divinity within the soul: “Indeed, pleasant.” The souls perceive within it the highest delight, sweetness, and perfection. Having now explained the relationship between these holy lovers from both perspectives—the divinity that exists outside the soul and the divinity concealed within the soul—she declares that the time has come to unite them together: the divinity outside the soul with the divinity within the soul, the Holy Spirit that flows through the great world with the Holy Spirit that flows through the little world, as the part is joined to the whole. For this reason she had prayed, “Let him kiss me with the kisses of his mouth.” “And indeed our couch”—the place where this sacred union and communion shall occur—“is verdant,” fresh and full of life. For both have already been prepared for this union and this cleaving of spirit to spirit: the soul, through its awakening to seek God, inquire after Him, and long for Him; and God, through His readiness to pour out His Spirit and His love upon the soul in His kindness.

קורות, ר"ל אחר כי נשכן ונתלונן בשדה יער. א"כ קורות של בתינו יהיו הארזים הגבוהים אשר ביער, ותחת צלם נמצא מחסה ומשכב. והרהטים המגירים את המים יהיו הברותים שענפיהם רחבים, ודרך הענפים והעלים אשר יסוכו על ערשינו יגירו המים במורד אל הצדדים מסביב בל ירד הגשם עלינו:

Allegory: “The beams”—Since we shall dwell and spend the night in the forest, the beams of our house will be the lofty cedars that grow there. Under their shade we shall find shelter and a place of rest. And the rafters that channel away the water will be the cypress trees with their broad-spreading branches. Through the branches and leaves that cover our couch, the rainwater will run down the slopes to the sides all around, so that no rain will fall upon us.

קורות מצייר הדבוק הנבואיי הזה שתדבק הנפש עם האין סוף ית' כפי הציור שצוה ה' לעשות בביהמ"ק שהוא אמצעי בין האין סוף ובין הצמצום בין הבלתי גבול ובין הגבול כי ברצות ה' האין סוף ובלתי בעל תכלית לשכון כבוד על נפשות ישראל אשר הם מוגבלים ומצומצמים בתכלית כי מושב הנפש בעלית קיר קטנה ככף איש היה כעין פשר שיבנו לו בית ארזים כאילו האל הנשגב יעזוב עניניו שהוא בלתי בעל גבול ובלתי מתקומם במקום לשכון במקום מוגבל על כנפי הכרובים תחת קורות ארזים וכן הנפש תעזוב ענינה אשר היא מצומצמת במקום צר זרת ארכו וזרת רחבו בגוף המורכב מן בשר גידין ועצמות בשפל המדרגה ותעלה לשכון ולהתיחד עם דודה במקום יותר חפשי ומקום יותר מרווח ובגוף יותר חזק מגוף האדם גוף הצומח שלא רבתה בו ההרכבה כ"כ כבגוף החי והוא למטר השמים ישתה מים ונזון מן הפשוטים וכן יזדווגו תמיד שני קצוות הרחוקים בגבול אמצעי. ולהורות המשל הזה בחר שלמה (כפי מה שבחרה התורה במשכן) לצייר הגבול האמצעי שבו יתקרבו הדודים הרחוקים שישכנו תחת קורות ארזים שהם העצים היותר גבוהים [וגם זה מצייר התנשאות יסוד העפר למעלה שציור הצומח הוא ציור עלות חלק העפרורי מן השפל אל הרום והציור הזה מתגלה ביותר בארזי לבנון הרמים והנשאים]. וז"ש קורות בתינו ארזים ובזה יהיה רהיטנו שהם הצנורים המקלחים את המים מעצי ברותים שענפיהם מתפשטים ברחב ר"ל כי זרם מי השפע יעבור דרך הברותים אשר בגג המקדש הזה והם יהיו הרהטים לשקתות המים וצנורי הברכה להגיר השפע והרוחניות ולהריקו על הארץ ועל הגופים הקודרים הצמאים למטר השמים וטל אורות וגשמי נדבות ולהחיותם במים העליונים מי החסד והקדושה:

Figurative Meaning: “The beams”—He depicts this prophetic union, in which the soul cleaves to the Infinite One, blessed be He, according to the pattern that God commanded for the Temple, which served as a medium between the Infinite and the finite, between the unbounded and the bounded. For when the Infinite God, who is without limit or end, desired to cause His glory to dwell upon the souls of Israel—which are themselves bounded and confined in the highest degree, the dwelling place of the soul being but a tiny upper chamber no larger than the palm of a hand—it was as though a house of cedars were built for Him, as if the exalted God would leave His own mode of existence, which is without limit and not confined to any place, in order to dwell in a bounded location upon the wings of the cherubim beneath beams of cedar. Likewise, the soul leaves its own condition, being confined within a narrow place, a span in length and a span in breadth, enclosed in a body composed of flesh, sinews, and bones in the lowest realm, and ascends to dwell and unite with its Beloved in a freer and more spacious abode, and in a body stronger than the human body—the body of the plant—which is not composed of such a complex mixture as the body of an animal, but drinks the rain of heaven and is nourished by simpler elements. Thus the two distant extremes are continually joined through an intermediate boundary. To illustrate this allegory, Solomon—just as the Torah did with the Tabernacle—chose to portray the intermediate realm in which these distant lovers draw near to one another by dwelling beneath beams of cedar, the tallest of trees. (This also symbolizes the elevation of the earthly element upward, for plant life represents the ascent of the element of earth from lowliness to height, a symbolism most clearly displayed in the lofty and exalted cedars of Lebanon.) Therefore he says, “The beams of our house are cedars.” Through this, “our rafters”—that is, the channels through which water flows—are made of cypresses, whose branches spread widely. In other words, the stream of Divine abundance passes through the cypresses that form the roof of this sanctuary. They become the conduits, channels, and pipes of blessing through which spiritual influence is poured forth and emptied upon the earth and upon the dark physical bodies that thirst for the rain of heaven, the dew of lights, and showers of generosity, giving them life through the upper waters—the waters of kindness and holiness.