אני. עתה מתחברת עם דודה העליון (שזה מיתת נשיקה) ואמרה אני לדודי, כי היא אשר מתחלת עתה בדבוק בזה ברוב תשוקתה אל האלהים, והרועה העליון מביא לה שושנים צמחי צדקתה ומעשיה הטובים לריח ניחוח:

Figurative Meaning: “I am my beloved’s”—Now she unites with her heavenly Beloved, which is the death by “kissing.” She says, “I am my beloved’s,” for she herself initiates this attachment through her intense longing for God. And the heavenly Shepherd brings her lilies—the fruits of her righteousness and good deeds—which rise as a pleasing fragrance before Him.

יפה. [מאמר הדוד] את רעייתי יפה כתרצה ר"ל ע"י שנתרצית אלי שנית ושב רצוני עליך ואת נאוה כירושלים כולו, ר"ל ככל בנותיה, ואת איומה כנדגלות, כמחנות רבות. שכן יראו עתה מקרוב אליך:

Allegory: “Beautiful”—[The speech of the Beloved:] “My beloved, you are beautiful as Tirzah,” meaning that through your having become reconciled to Me and My will having returned to you, you are now pleasing to Me once again. “You are comely as Jerusalem,” that is, like all its daughters together. “Awesome as an army with banners,” like multiple encampments of forces, for now all are seen as drawn near to you and standing before you in awe and reverence.

יפה. (הדוד העליון אומר אל נפש שלמה). את יפה ע"י שנרצו מעשיך ונתכפרו עונותיך. ואתנאוה כירושלים, ר"ל ככל הגויה והמון כחותיה, שהיא ירושלים המליציית ובנותיה, כי את שקולה כנגד כולם והעקרית בעיני. ואת איומה כנדגלות רבים והמון מחנות, כי מן התורה ומע"ט שעסקת ופעלת, עמדו צבא קדושים ומלאכי שלום העומדים סביבך לשמרך בכל דרכיך וזר לא יקרב אליך:

Figurative Meaning: “Beautiful”—The heavenly Beloved says to the soul of Solomon: “You are beautiful,” because your deeds have now been accepted and your sins have been atoned for. “You are comely as Jerusalem,” that is, like the entire body and all its faculties, which are symbolized by Jerusalem and its daughters, for you are equivalent to them all and are the principal one in My eyes. “Awesome as an army with banners,” like many encampments and multitudes of hosts, for through the Torah and good deeds in which you engaged, a host of holy beings and angels of peace have arisen around you to guard you in all your ways, and no stranger may come near you.

הסבי. מעתה הסבי את עיניך העומדות מנגדי מרחוק כי עד עתה היית מבטת אל חדרי שלמה ושלחת עיניך אלי מן הצד, עתה הסבי אותן אלי כי הם רהבי וגאותי, לכן ידבקו בי בתמידות, שערך חושב יופיה כנ"ל:

Figurative Meaning: “Turn away your eyes”—From now on, turn your eyes away from Me no longer as you have done until now, when you looked toward Solomon’s chambers and only cast glances toward Me from the side. Now direct them fully toward Me, for they are My delight and My glory; therefore let them cleave to Me continually. And thus He continues to describe her beauty, as explained above regarding her hair and other features.

הסבי. מעתה הסבי את עיניך, שעד עתה עמדו מנגדי מרחוק, כי היית בחדרי שלמה שהוא הגויה לוטשת עיני השכלתך מרחוק ממכלא הגשם והחומר, (וכבר בארנו ענין העינים האלה למעלה, א' ט"ו) עתה הסבי אותן אלי, כי תהיי אצלי תחת כסא כבודי, כי עיניך אלה הרהיבני. וגדלני בעולם, שע"י נתפרסם גדולתי ומלכותי. ועתה שב לחשב המעלות והתקונים שהביאה הנפש אתה, שהם השערות והשנים, ורקתה שהם המושגים והעיונים הרוחנים ועצמות הנפש עצמה כמו שפרשנו זה בפרטות למעלה (סימן ד'). ודלג את הצואר והשדים, שזה מתאר הנהגתה את הכח המתעורר ויצר הגויה, כי אפסו עתה. באשר תפרד מן הגויה וכחותיה ותעזוב את החומר:

Figurative Meaning: “Turn away”—From now on, “turn away your eyes,” which until now stood before Me from afar, for you were in the chambers of Solomon, that is, within the body, casting your intellectual gaze from a distance, confined within the enclosure of matter and physicality (as we have already explained the matter of these eyes above in 1:15). Now turn them toward Me, for you shall be with Me beneath My throne of glory, for these eyes have dazzled Me and magnified Me in the world, for through them My greatness and kingship have been made known. And now he returns to enumerate the virtues and refinements brought by the soul—namely the hair, the teeth, the cheeks, and the essence of the soul itself, as explained in detail above (chapter 4). He omits the neck and the breasts, which describe her governance over the appetitive faculty and bodily desires, for these are now no longer relevant, since she has separated from the body and its faculties and left behind materiality.

ששים. [רואה כי בנות ירושלים באים שמה ועומדים סביבה] אומרת אליהן, הלא יש לו לשלמה נשים רבות ששים מלכות ושמונים פלגשים ורב עלמות. ולמה לו עוד לעשוק את רעיתי שהיא יחידה אצלי, כי.

Figurative Meaning: “Sixty”—[Seeing the daughters of Jerusalem coming there and standing around her] she says to them: “Does not Solomon have many wives—sixty queens, eighty concubines, and innumerable maidens? Why then should he still seek to take my beloved, who is unique to me?” For she thereby emphasizes the exclusivity and singular devotion of her bond, implying that no other attachment can replace her love.

ששים. ישים פניו אל בנות ירושלים, שהם כחות הגויה המתאספים עתה סביב הנפש, אמר הלא יש לו לשלמה, שהיא הכח המושל בגויה, נשים וכחות רבות, ששים מלכות. ר"ל כחות ראשיות המושלות בגויה, ותחתיהן שמונים כחות פחותות מהן במדרגה כמדרגת הפלגשים, ותחתיהן עלמות אין מספר, ר"ל יתר תכונות ומדות וכחות אשר אין מספר להן:

Figurative Meaning: “Sixty”—She turns her attention toward the daughters of Jerusalem, which are the faculties of the body now gathered around the soul, and says: “Does not Solomon, which is the governing power within the body, have many powers and faculties? Sixty queens—that is, the principal governing forces that rule the body; and beneath them eighty concubines—lower faculties of lesser rank, corresponding to the status of concubines; and maidens without number—all the remaining traits and powers that are too numerous to be counted.”

אחת היא אלי יונתי תמתי, אין לי ידידה זולתה. שב לאמר. אבל היא ג"כ אחת לאמה. שלא ילדה עוד האם בת כמוה, והיא ברה ונבחרת ליולדתה. כאילו יולדתה בררה לעצמה היופי והחן הנמצא בתבל וילדה הבת הזאת. עד כי הבנות כולנה ראוה ויאשרוה. וגם מלכות ופלגשים של שלמה הגם שהן צרות לה ראוה ויהללוה:

Figurative Meaning: “One is she”—She is to me as a dove, my perfect one; I have no other beloved besides her. Then he adds: but she is also one to her mother—meaning that no other daughter has ever been born like her. She is pure and chosen for her mother, as though her mother selected for herself all the beauty and grace found in the world and embodied it in this daughter. So much so that all the daughters saw her and blessed her. Even the queens and concubines of Solomon, though they were her rivals, saw her and praised her.

אבל אחת היא יונתי תמתי הנפש הקדושה היא יחידה ביניהם, אין לה ריע ואחות בין כחות הבשר כולם, כי נבדלת היא מכל תולדות העולם השפל הלזו, אחת היא לאמה (כבר בארנו א' ו') שהגוף יקרא במליצה אם הנפש שהגויה לא הוציאה רעיה כזאת בכל הבנות והכחות אשר הוציאה וגם היא ברה ליולדתה. היא הבר והסולת של הטבע בכללה שאחר שעלתה הטבע מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי למדבר אז יצאה בת שמים הלזו המובחרת מכולם, עטרת הנפשות וצפירת הבריאה, עד שהבנות כלנה יאשרו אותה, כי יכירו כל בנות הבריאה שהיא המאושרת מכולם והיא האושר האמיתי, היא לבדה חלק ה' בעולמו, וגם מלכות ופלגשים שהם כחות הגויה כלנה, יהללו אותה כי היא לבדה בלתי בת תמותה היודעת והמשכלת ואין דומה לה בכל כחות הנתלות בגויה:

Figurative Meaning: But “one is she, my dove, my perfect one”—the holy soul is singular among all the faculties of the body; there is no peer or companion among all corporeal powers, for she is distinct from all the products of the lower world. “One is she to her mother”—the body is called metaphorically her “mother,” for material nature has not produced another like her among all the faculties it brings forth. “She is pure to her who bore her”—she is the refined essence and chosen portion of nature as a whole; for after nature rose from inanimate to vegetative, vegetative to animal, and animal to rational, this heavenly daughter emerged as the most select of all, the crown of souls and glory of creation, so that all the daughters saw her and called her blessed, for all creation recognizes she is the most blessed and the true source of blessing, and even queens and concubines—meaning all bodily faculties—praised her, for she alone is incorruptible and truly intellectual, unlike all powers bound to the body, and there is none like her among them.

מי. [עתה מתקרבים אליה בנות ירושלים] ושואלים, מי זאת הנשקפה כמו שחר, שהשחר הוא המחבר יום ולילה, שאז רואים שקיעת הלבנה ויפיה, וזריחת השמש בהדרה, והיא דומה כשני המאורות הנראים בעת אילת השחר, שהיא יפה כלבנה וברה כחמה, וגם היא איומה כנדגלות, כהמון ככבים וצבא השמים המתנוצצים בעת השחר:

Figurative Meaning: “Who is this”—Now the daughters of Jerusalem approach her and ask: “Who is this who looks forth like the dawn?” The dawn is the moment that unites night and day, when one sees the setting of the moon in its beauty and the rising of the sun in its splendor. So too she appears like both luminaries seen at dawn, for she is “fair as the moon and clear as the sun,” and she is also “awesome as an army with banners,” like the multitude of stars and the host of heaven shining at the break of day.

מי זאת. כחות הגויה מרגישים עתה פרידת נפש שלמה מגויתה, ושואלים מי זאת הנשקפה מן החלונות, מבין חרכי העפר והגויה, שמושטת את ראשה מן החלון אל החוץ להפרד מן הגויה, והיא דומה כמו שחר, שהשחר הוא הגבול שבין היום ובין הלילה סוף הלילה והתחלת היום. כן עומדת עתה בגבול שבין החיים הזמניים החשכי' צלמות ולא סדרים כלילה. ובין החיים הנצחיים ששם מצהרים יקום חלד וכאור בקר יזרח שמש, כמ"ש וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום. והיא עתה יפה כלבנה ברה כחמה ר"ל כי כל עוד תחיה הנפש בעה"ז סגורה בחומר. היא דומה כלבנה שאין לה אור מצד עצמה. רק מקבלת אור ע"י השמש הזורח עליה וקרנים מידו לה. כי אור הנפש בחיי העה"ז אינו עצמי לה. רק מקבלתו מן השמש הגדול שהוא אור ה' הזורח עליה ובוקע ומפלש דרך בתי הנפש והלחשים. (וכמו שהלבנה ע"י שהיא חומר מקשיי עכור ומעכבת בעד נצוצי השמש. עי"כ תהיה כמראה לטושה לקבל עליה נצוצות השמש המכים על כדורה. כן בהיות הנפש קשורה בחומר ע"י שהחומר עכור ומקשה משיתפלש אור ה' הרוחני דרך בו תקבלהו הנפש על לוחותיה המלוטשים בקדושה ובטהרה ונוגה כאור תהיה). ועתה בצאתה מן הגויה לשוב אל מקורה לאלהי הרוחות. תדמה כחמה שאורה עצמי לה. וכן תשוב להיות עצם משכיל מאיר באור הרוחני מצד עצמו בהיותה אלהית. אולם ברגע זו שהיא עת הפרידה מן הגויה. היא כמו שחר. שבו ימצאו שני המאורות הגדולים שהיא יפה כלבנה וגם ברה כחמה. כי עדן היא בגויה אבל כבר נשקפה בראשה מן החלון חוץ לגויה. והיא איומה כנדגלות, כי ילוו אותה המון כוכבים ואורות רבות מתנוצצים שהם נר מצוה ותורה אור ואורות מלאכיות. מן המע"ט אשר עשתה. (ובזוהר משפטים דף צ"ז זכתה נשמתא כמה משריין קדישין קא מתעתדין לה לאתחברא בהדה ולמיעל לה בג"ע):

Figurative Meaning: “Who is this?”—The powers of the body now perceive the separation of the soul of Solomon from her corporeal dwelling and ask, “Who is this who looks forth from the windows,” emerging from the cracks of the dust and the body, as she stretches forth her head from the window outward in order to depart from the body. She is like the dawn, for the dawn is the boundary between day and night, the end of night and the beginning of day. So too she now stands at the boundary between temporal life—darkness, confusion, and disorder like night—and eternal life, where “the path of the righteous is like the light of dawn, shining ever brighter until the day is established.” She is now “fair as the moon and clear as the sun,” for as long as the soul is in this world, enclosed in the material body, she is like the moon, which has no light of its own but receives its light from the sun. For the soul’s illumination in this world is not intrinsic but received from the great sun, the light of God, which shines upon her and passes through the chambers of the soul. Just as the moon, being dense and material, reflects the rays of the sun, so too the soul, while bound to matter, receives Divine light through its refined and purified faculties. But when she departs from the body to return to her source, she becomes like the sun, whose light is intrinsic to it; thus the soul returns to being an intellectual essence shining by its own spiritual light as a Divine being. Yet at this moment of separation from the body she is like the dawn, in which both luminaries are seen together: she is still within the body yet already revealed partly outside it. She is also “awesome as an army with banners,” for she is accompanied by multitudes of stars and spiritual lights, the mitzvot and Torah she performed, and angelic illuminations. (And in the Zohar, Mishpatim 97a, it is said that when a soul is meritorious, many holy hosts prepare themselves to accompany her and bring her into the Garden of Eden.)

אל. [משיבה הרעיה], אמרה להם אמתלאות למה יצתה מחדרה ונשקפה לחוץ, כי ירדה לגנת אגוז, ושם הלכה לטייל לראות באבי הנחל, ומשם הלכה לראות הפרחה הגפן וכו':

Figurative Meaning: “I went down”—The beloved soul replies, offering explanations for why she left her chamber and was seen looking outward. She says that she descended to the garden of nuts, meaning she turned to observe the lower realm of nature and its ordered structure. There she walked to see the budding of the valley streams, contemplating the flow and renewal of existence from its sources. From there she proceeded to observe the blossoming of the vine, that is, the unfolding of growth, vitality, and spiritual fruitfulness within creation.

אל. (משיבה הנפש) אל גנת אגוז ירדתי. ידוע שהחומר מצד היותו נקשר בעץ הדעת טוב ורע נמשל בדברי חכמי האמת לאגוז, שד' קליפות סובבים את המוח שבו, והאריכו בזה ביחוס קליפות האגוז אל שמרי החומר וחסרונותיו. (עיין בזוהר בראשית דף ט"ז ודף י"ט ע"ב תרומה דף ק"מ ע"ב ר"מ פנחס דף רפ"ז ע"ב) עד שגם העולם הגדול עם ארבע קליפותיו ידמה לאגוז. כמו שצפה יחזקאל במעשה מרכבה רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת ומתוכה כעין החשמל. ואליהו בהר חורב רוח רעש אש וקול דממה דקה כמו שדברנו ע"ז במק"א. תאמר כי ירדה אל גנת אגוז שהוא גויתה לספור כחותיו ופעולותיו. לראות מה תוכל להציל ממנו בעת הפרידה. ומשם ירדה לראות באבי הנחל את הצמחי' שהצמיחה הגויה בחייהו משם לראות הפרחה הגפן הנצו הרמונים. כבר בארנו בספר זה (ב' י"ג ד' י"ג) שהגפן ירמוז על העיון והמושכלות, כי הוא אבי היין שרומז המושכלות וההשגה. והרמונים ירמזו אל התרי"ג מצות, יצאה לראות על האגוז הזה שהוא הגוף מה העלה במושכלותיו ומה הוליד בעבודתו אשר תקח עמה ליום מועד להתלבש בהם עת תלבש מחלצות:

Figurative Meaning: “I went down”—The soul replies: “I went down to the garden of nuts.” It is known in the teachings of the mystics that matter, insofar as it is bound up with the Tree of Knowledge of Good and Evil, is compared to an almond or nut, whose inner kernel is surrounded by four layers of shell. The sages at length explain the correspondence of the nut’s shells to the layers of material concealment and deficiency (see Zohar Bereishit 16a, 19b; Terumah 140b; Ra’aya Meheimna Pinchas 287b). Even the macrocosm, with its four husks, is likened to a nut, as Ezekiel saw in the vision of the Chariot: a great storm wind, a great cloud, and a blazing fire, and within it the appearance of electrum; and similarly Elijah at Mount Horeb saw wind, earthquake, fire, and a still small voice. Thus she says she descended to the garden of nuts, meaning her bodily existence, to survey its powers and activities and to see what she could salvage from it at the time of separation. From there she descended to see the budding of the valley streams, the faculties and potentials that the body had produced during its lifetime. Then she went on to see whether the vine had blossomed and the pomegranates had budded; as already explained (2:13; 4:13), the vine symbolizes intellectual contemplation and insight, as it is the source of wine which represents understanding, while the pomegranates symbolize the 613 commandments. Thus she went to examine this “nut” of the body—what it had achieved in knowledge and what it had produced in action—so as to carry with her only what would be perfected at the appointed time when she would be clothed again in her spiritual garments.

אמנם חוזרת מדבריה, אומרת לא ידעתי אני בעצמי איני יודע למה יצאתי. רק נפשי, ר"ל דודי הרועה שהוא נפשי וחיי רוחי, הוא שם אותי מרכבות עמי נדיב, הוא המניע אותי כמרכבה רצה וחשה אל עמי נדיב, אל בני עמי הנדיבים, שלא אהיה עוד כלואה בחדרי שלמה, רק אצא וארכב אל בני עמי:

Figurative Meaning: However, she now retracts her previous explanation and says: “I did not know.” That is, in truth I myself do not know why I went out. Rather, “my soul”—meaning my Beloved, the shepherd of my soul, who is my very life and spirit—He placed me upon the chariots of my noble people. He is the One who moved me like a chariot, swift and driven, toward my noble people, toward the spiritual forces of my inner being, so that I should no longer remain confined within the chambers of Solomon, but should go forth and be borne along toward the company of my exalted inner faculties.

לא ידעתי. באמצע חשבונותיה שמחשבת על פעולות גויתה ומעשהו בזה העולם. ופוקדת על כל מעשיו שעשה בעודו חי. הגיע לה זמן הגויעה שתאסוף רגליה על המטה. ותצא ללכת בדרך עולם, מפסקת מלחשוב בעניני החיים האלה. אומרת לא ידעתי עוד דבר. כי נפשי ר"ל ה' שהוא נפשי ורוחי. היא שמתני מרכבות עמי נדיב, ר"ל שם אותי כמרכבה וצוני לרכוב ברכב אש וסוסי אש לעלות בסערה השמים אל עמי נדיב. (מלשון אני נאסף אל עמי). שארכב חיש קל אל הצדיקים אשר בעולם הנשמות:

Figurative Meaning: “I did not know”—In the midst of her reflections, as she contemplates the actions of her body and its deeds in this world and reviews all that it accomplished while it lived, the time of departure arrives, and she is called to gather her feet upon the bed and go forth on the path of eternity, ceasing to think further about the affairs of this life. She says: “I did not know.” That is, I no longer perceive or attend to any matter of this world. “For my soul”—that is, Hashem, who is my soul and my spirit—“placed me as the chariots of my noble people,” meaning He made me like a chariot and commanded me to ride upon fiery chariots and horses of fire, ascending in a whirlwind to heaven to my noble people (from the expression “I am gathered to my people”), that I may swiftly ascend to the righteous who dwell in the world of souls.